מחיר לשתיקה

העימות בין הסופר סמי מיכאל ובין עיתון "הארץ" התחיל בראיון עם הסופר, שפורסם בחודש אפריל במוסף "הארץ" (15.4.05) תחת הכותרת: "סופר תחת השפעה". הקטע שעורר את זעמו של מיכאל היה זה: "לסמי מיכאל יש ספר חדש, 'יונים בטרפלגר'. הוא נכתב על-פי ספרו של הסופר הפלסטיני עסאן כנפאני, 'השיבה לחיפה', שהתפרסם ב-1969. משום מה מיכאל לא מצא לנכון לתת לכנפאני קרדיט עד שב'עם עובד' גילו את הזיקה ברגע האחרון. זה רגע מוזר בקריירה של הסופר בן ה-79, רגע שהוא מתקשה להסביר".

כשמיכאל קרא את הדברים התכוון, לדבריו, להגיש תביעת דיבה. העובדות שעליהן אין מחלוקת: מיכאל עצמו אמנם לא ציין בספרו את הקשר לרומן של כנפאני, והקשר הזה צוין בספר רק לאחר התערבות 'עם עובד', המו"ל של הספר. לעומת זאת, מיכאל לא הסתיר את הקשר בין שני הספרים. הוא ציין זאת בראיונות שנתן לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה.

אז מה הבעיה? ובכן, לפעמים מה שקובע אינם תווי המוסיקה, אלא הצליל והטון שלה. לדעת מיכאל, הכתבה הציגה אותו כמי שביקש להסתיר את ההשפעה שהייתה לכנפאני על ספרו.

תחילה ביקש מיכאל להגיש תביעת דיבה, אלא שהעניין הגיע לבוררות שבעקבותיה פירסם עיתון "הארץ", במוסף סוף השבוע שעבר (16.9.05), את ההתנצלות הבאה:

ההתנצלות על עוגמת הנפש

"'הארץ' מתנצל בפני הסופר סמי מיכאל על הכתבה מאת דליה קרפל... הכתבה והכותרות שליוו אותה היו מטעות ופגעו בשמו הטוב וביושרו המקצועי של סמי מיכאל. סמי מיכאל כתב ברומן החדש על מארג היחסים המורכב בין ישראלים לפלסטינים, בזיקה לנובלה של עסאן כנפאני 'השיבה לחיפה'. זיקה זו מהווה נדבך חשוב בספרו של מיכאל, וכך הוצגה מעל במות רבות, לרבות בראיונות ובכתבות בכלי התקשורת השונים...

למרבה הצער, עובדה זו הוצנעה בכתבה ואילו מכותרותיה ומכותרות המשנה נוצר הרושם, שזיקה זו לא נחשפה כביכול עד אז... כל ייחוס של השמטת מידע לסמי מיכאל אינו נכון... 'הארץ' מוקיר את יושרו האישי והמקצועי של סמי מיכאל כסופר, כאינטלקטואל וכאיש רוח ומצטער על עוגמת הנפש שנגרמה לו ועל הנזקים שנגרמו לו בישראל ומחוצה לה".

זו התנצלות יפה, אין הרבה כמותה בעיתונות, ואם הדברים היו מסתיימים אפשר היה לעבור הלאה. אבל סמי מיכאל הפגוע התראיין ל-ynet, שם סיפר על סבלו בעקבות פרסום הכתבה: "היה לי קשה להיכנס לחדר העבודה שלי. הפסקתי באמצע כתיבת רומן שעליו עבדתי. גם מאמרים שהתבקשתי לכתוב נכתבו בסלון, כיוון שלא יכולתי להביא את עצמי להתקרב לחדר העבודה. לילות של חוסר שינה העברתי בתחושה, שהמהלומה שהונחתה עליי אינה צודקת ושאין לי שום הסבר אליה מלבד הרוע".

לו הסתפק מיכאל בתיאור הסבל שגרמה לו הכתבה, הפרשה הייתה כנראה מסתיימת כאן. אבל הוא הוסיף: "המחלוקת הייתה ביני לבין הכתבת דליה קרפל ולעורך המוסף, רוגל אלפר, שהוסיף רעל בכותרות ובמשניות. הכעס והזעם מופנה אליהם... זו לא הייתה ביקורת ספרותית אלא כתבה מורעלת שכל כוונתה לפגוע במוסריות שלי ושל הכתיבה שלי. חודשים אני שואל מה מקור הרשעות?... לא התדיינו עניינית על הספר, כך שוודאי לא היה זה הספר שעורר אצלה את השדים. מי שבא (המראיינת - מ.ג.) רצה לפגוע בי באופן אישי ולמרות העוינות הרבה שהייתה במהלך הראיון, התייחסתי אליה בעדינות למרות שרציתי לקום וללכת".

מיכאל מצא לנכון להדגיש, כי "האמונה שלי בעיתונות לא נפגעה. אני מעריך את העיתונות ואת חופש העיתונות, כיוון שגדלתי בארץ שבה העיתונות נרדפה. אילולא העיתונות החופשית, אין לי ספק שהחברה הישראלית הייתה מתדרדרת לחלוטין". ייתכן שמיכאל היה מסייג קצת את דבריו על החופש העיתונאי לו ידע כיצד יגיב "הארץ" על הראיון שלו ל-ynet.

משתיקים את הזקן

דבריו של מיכאל על הרשע והזדוניות של הכתבה, הקפיצו את עורך "הארץ", דייוויד לנדאו, ומן הסתם גם את העיתונאית קרפל ואת עורך המוסף אלפר. ההקפצה הזאת הולידה את התגובה הבאה של עורך העיתון, כפי שניתנה ל-ynet: "אני מצטער על התפרצות הכאב שמשתקפת בדבריו של סמי מיכאל ל-ynet. סמי מיכאל הבטיח לי הערב, שיימנע בהמשך מהתבטאויות שכאלה. אני שמח על כך לא משום שאני חלילה רוצה להצר את צעדיו, אלא מפני שההסכם שאליו הגענו ופרסום ההתנצלות המיוחד הזה אצלנו, אמור היה לשכך את הכאב המשווע שהוא חש".

האם מתיאור זה אתם מבינים את משמעות הדברים? - עורך עיתון, ולא סתם עיתון אלא "הארץ" המתיימר להיות לוחם ללא חת למען חופש הביטוי, דרש מאדם שנפגע מהעיתון, ולא סתם אדם אלא סופר, שיפסיק להתבטא נגד העיתון, וגם קיבל הבטחה לכך. העורך עשה זאת "לא חלילה כדי להצר את צעדיו" של מיכאל - אלא משום שהעיתון הסכים לפרסם התנצלות שהייתה אמורה "לשכך את הכאב המשווע שמיכאל חש".

כלומר, העיתון, ברוב נדיבותו, הסכים לפרסם התנצלות על דברים שלא לגמרי שיקפו את המציאות (לדברי העיתון עצמו), ובתמורה הוא דורש להשתיק כל ביקורת של הסופר עליו.

לנדאו מספר גם איזה בן-אדם טוב הוא: "אני, אישית, ראיתי בכך מצוות והדרת פני זקן, כי הרגשתי באמיתות הצער, היגון והדיכאון שהוא (מיכאל - מ.ג.) חש בעקבות הכתבה הזו, ולכן הלכתי ... לפנים משורת הדין להליך גישור". מה זה אומר? שאם מיכאל היה יותר צעיר, לא היה תהליך הגישור שהוביל להתנצלות?

עורך "הארץ" קובע

עורך "הארץ" מוסיף , כי "חשוב לציין - אני, שהחלטתי על הפרסום המיוחד וחסר התקדים של התנצלות שכזו, קובע שאין מקום בכל הסאגה הזו לשורת הביטויים שבהם השתמש מיכאל בראיון ל-ynet".

מה פירוש "אני קובע שאין מקום לשורת הביטויים"? מי אתה שתקבע מה מותר לאדם לומר, ומה לא? איזה מסר אתה, עורך העיתון, מעביר? שעל-ידי פרסום ההתנצלות קנה עיתון "הארץ" את שתיקתו של מיכאל? את חופש הביטוי שלו?!

"עשינו את תהליך הגישור בכדי שלא להגיע לבית-המשפט מהסיבה היחידה והיא, שאני לא רציתי להתעמת עם דמות מוערכת כמו סמי מיכאל בבית-משפט", אמר עוד העורך לנדאו. "... היועץ המשפטי שלנו הורה לנו, שכלל וכלל לא היינו אילמים אילו הגענו לבית-המשפט. עיקר הכתבה היה ונשאר נכון, תקף ואמין".

והכתבת קרפל אמרה, בין השאר: "אין לי מה לומר מלבד זה שעשיתי כתבה שאני עומדת מאחוריה...". האם זה לא נשמע כמו: בעצם, הכתבה בכללותה הייתה בסדר, לא הייתה עלינו חובה משפטית להתנצל, אבל פרסמנו אותה כי מיכאל הוא זקן, מכובד ומוערך, ובתנאי שהוא יפסיק להתבטא נגד "הארץ"? במילים אחרות, אחרי תגובות "הארץ" לדברי מיכאל ב-ynet , כבר לא נשאר הרבה, אם בכלל, מההתנצלות.

אבל מיכאל לא צריך להיות מאוכזב. לולא היה סופר ידוע, לו היה אדם מן השורה (אפילו זקן), ספק אם היה זוכה להתייחסות כלשהי. *