אתם חושבים שאתם יודעים

**** באיחור ניכר אנו זוכים לצפות ביצירתו הממזרית, הנוקבת והנהדרת של טוד סולונדז, "פלינדרום". והנה, ממש כמו בסרטיו הקודמים, "אושר" ו"אגדות וסיפורים", הבמאי מבקש לעמת את הצופה עם דיון מוסרי מורכב שבסיומו לא תינתנה התשובות. הקיום האנושי, לשיטתו של סולונדז, לעולם סבוך ולפיכך איננו מאפשר פתרון חד ערכי.

את המסע האנושי אנו עוברים הפעם בנעליה של אביבה - ילדה בת 12, שמבקשת להביא לעולם תינוק. לשם כך היא פונה ליהודה, בנם של חברי המשפחה שגם מגלה עניין רב, אך ממניעים שונים לחלוטין. ואמנם, לא חולף זמן רב ואביבה נכנסת להריון. התגובות מן הבית קשות. בייחוד מצד האם (אלן ברקין) שמצליחה לאחר מסע שכנועים עיקש להוביל את בתה לבצע הפלה. ברם, למרות הסכמתה, האקט המייסר גורם לאביבה לברוח מן הבית ולאמץ לעצמה את השם שעתיד היה להינתן לבתה, הנרייטה.

מי שטעם מעט מן הקולנוע של סולונדז יודע שאין לצפות ממנו לסרט פדגוגי בעל אג'נדה דידקטית. הבמאי אינו מעוניין בהטפה נגד הפלות כפי שהוא גם אינו בוחר לצדד בהן. העולם המצטייר מבעד לפריזמה של סולונדז איננו מכיר בערכים טהורים. בתחילה, אנו רשאים לשפוט בחומרה את האם שכופה על בתה הנלהבת להרוג את עוברה, אך בהמשך, ניכר כי היצירה מכוונת למקום אחר לגמרי. במהלך טיולה בנוף האמריקני היא פוגשת ב"משפחת סאנשיין", שבה גדלים באחווה ילדים שנזנחו על-ידי הוריהם בשל "פגמים" בריאותיים. אולם, דווקא כשנדמה היה שאביבה הגיעה לנחלתה ומצאה את המשפחה האידיאלית, זו השותפה לתפישתה בדבר הפלות, אנו מגלים כי אבי המשפחה מתכנן רצח ושוב אין אנו יכולים להרגיש בנוח עם העמדה המשתקפת מבעד לפעולותיהן של הדמויות.

זהו היקום של טוד סולונדז. העולם עשוי להיות עמוס בהתניות מוסריות שמסמנות עבורנו את הראוי והרצוי למול האסור והמתועב, אך הבחירה שלנו איננה פשוטה כפי שהיינו רוצים שתהיה. הגורם האנושי, רומז לנו סולונדז, איננו צפוי והוא משתנה לפי תנאי הסביבה, כך שכל אירוע - רצח, אונס, הפלה - מציב בפנינו פרדוקס מוסרי. זו אגב ללא ספק הסיבה שבעטיה סולונדז בוחר ללהק שמונה שחקניות שונות לגלם את דמותה של אביבה. כל מרחב תובע את תנאיו. כל מרחב קובע את גיבוריו.

אישי מדי

"אליזבט טאון", קמרון קרואו, ארה''ב, 2005, 123 ד'.

*** בעוד עבודתו האישית הקודמת של קמרון קרואו, "כמעט מפורסמים", הקסימה את הצופים והביקורת כאחד, יש משהו ב"אליזבט טאון" שאיננו מאפשר את אותה התמסרות מוחלטת. אולי זוהי התחושה שיש משהו אישי מדי בסרטו החדש. מגמה זו מאפיינת בדרך כלל סרטי ביכורים של יוצרים חדשים שכן הם מרגישים צורך עז למלא את יצירותיהם בכל מחשבה שחלפה במוחם הקודח או רגש שמילא את ליבם המתפקע, כל זאת מתוך הפחד שאלו גם עשויות להיות, במקרה של כשלון מהדהד, מילות פרידה אחרונות.

וכך קורה ש"באליזבט טאון", סרט מהנה אך פגום, תמצאו ארבעה ויותר קווי עלילה שהיו מספקים בנקל חומר לשלושה סרטי קולנוע שונים, שנלחמים, מי בחינניות מופלאה ומי בבילבול רב, על מקומם ביצירה.

הסרט נפתח בטון שמזכיר את עבודותיו המופלאות של בילי וויילדר ("הדירה"). דרו ביילור (אורלנדו בלום) הוא מעצב נעליים שמשכיל להמציא נעל מגוחכת במיוחד שגורמת לחברה שבה הוא עובד להפסיד 972 מיליון דולר. מעסיקו דורש ממנו לקחת אחריות בלעדית על הכישלון בראיון שיעניק לאמצעי התקשורת. דרו, המודע להשלכות של צעד מן הסוג הזה, מבקש לשים קץ לחייו. אך לא בדרך שבה התרגלנו לראות את גיבורינו מתאבדים בעבר.

קרואו, מחסידיו הגדולים של וויילדר, מנפק סצנה מופלאה שבה מעצב הנעליים מייצר, באמצעות סכין ומתקן כושר, מכונה קטלנית שתגאל אותו מייסוריו. אולם, רצה הגורל והלהב מתפרק ואחר-כך הטלפון מצלצל ונושא עימו את הבשורה המרה: אביך מת, יש לאסוף את גופתו מעיר הולדתו.

מבלי להתבלבל עולה דרו על טיסת לילה מיותמת לקונטיקט ובמהלכה מכיר דיילת (קירסטן דאנסט) מלאת חיים שעושה הכל - אבל, הכל - כדי לחרוט את פרצופה בזכרונו. וכמו במרבית סרטיו של קרואו ("Say Anything"), גם הפעם המהלכים הרומנטיים מהווים את רגעיו היפים ביותר של "אליזבט טאון".

כמה חבל שאת שני השלישים האחרונים הוא מקדיש לפארסה משפחתית חיוורת משהו ולסיפור מסע דחוס ומתיש במיוחד שדווקא עשוי היה להפוך ליצירה נפלאה באמת אם רק היה הופך לסרט בזכות עצמו.