ומה עם סדרה על מבקר טלוויזיה?

אז סופסוף לערוץ הראשון יש סדרת פשע מקורית משלו, ממש כמו למתחרים מהערוצים המסחריים. אודי תבור הוא כתב פלילי בעיתון "חדשות הערב", מי שהדבר היחידי שחשוב לו יותר מסקופ בעיתון של היום הוא סקופ בעיתון של מחר. בדקות הפתיחה מגלה לו איזי פולק, לוויתן פשע מקומי, שמאפיונר יריב, שאקי שמו, מקיים קשרים הדוקים עם אישיות בכירה בחברה הישראלית. בטרם יספיק פולק לגלות את זהותו של הבכיר, הוא מחוסל מטווח קצר בידי אופנוען שנמלט מהמקום, ומכאן מתחיל גיבורנו מסע של דמים ותככים בעקבות הסקופ של חייו.

יוצר הסדרה הוא חיים בוזגלו, מה שאומר שהסיפור רץ, עשוי בקצב טוב, ומחזיק מתח. הבעיה היא שבוזגלו מגיע מ"זינזנה" ו"שלוותה", שתי סדרות על מקומות סגורים, וכך מתנהל גם "כתב פלילי", כאילו לא קיים עולם מחוץ לעולם הפשע. זה בוודאי מתאים ליוצר הסדרה גדעון מרון, לשעבר כתב פלילי ב"מעריב", שדמותו של תבור מבוססת על ניסיון חייו. אבל עם כל הכבוד למרון ולבוזגלו, קשה לבלוע מערכת עיתון בישראל שבה הכתב הפלילי הוא הכוכב הראשי, שלא לומר היחידי, שמקבל מחמאות, כאפות ומבטי הערצה ברחוב ובמערכת. ומה עם האגו וסדר היום של הכתב המדיני, וכתבנו לענייני מפלגות, והכתב הכלכלי? לא ב"חדשות הערב".

בוזגלו כדרכו מצמיד את המצלמה לגיבוריו. יש תקריבים הרי-גורל של מקלות הליכה, שרשרת חרוזים המתגלגלת בידיו של מאפיוזו, והאביזר המרכזי בסדרה הוא מכשיר ההקלטה של כתבנו (בסרט הוליוודי כבר הייתה אחת היצרניות משלמת סכום נאה על השמת המוצר שלה, אבל אנחנו בערוץ הראשון) לתוכו מתנקזים כל הסקופים. ואני דווקא רציתי שכתבנו ישרבט קצת בעט, בכל זאת סדרה על עיתונות נייר.

ובעוד אודי רץ אחרי הסיפורים, לא משהו שהצופה הממוצע מסוגל להבין או להזדהות אתו, חייו הפרטיים מתפרקים. כי מי מסוגלת לחיות עם מי שמכור כך לעיתונות יומית? כל פרק - וראיתי את שלושת הראשונים - מוסיף עוד חיסול בעולם התחתון ועוד דמויות, חלקן צצות מפרשיות עבר של תבור, שהצטברותן, זאת יודע כל מי שראה סדרות על עיתונאים שהגיעו לנקודת השבר, תביא לו את הבומבה של חייו. בוזגלו מדגיש כל סצנה בהבזקים של תצלומי סטילס, ספק אמצעי קולנועי, ספק מצלמה נסתרת שעוקבת אחרי כל האירועים ומכניסה את הצופה לאי נוחות, מה שאולי מסייע לסדרה ואולי יהפוך לעוד מניירה מכשילה.

איל שכטר, לפחות על-פי הפרקים הראשונים, נראה בחירה טובה לתפקיד הכתב הפלילי, שילוב של מקצוען נחוש וחעפר ישראלי מצוי. ליהוקים נבונים הם גם של אושיק לוי בתפקיד כתב הפלילים בעיתון המתחרה וצופית גרנט, כרכזת כתבים שלא תשמע ממנה מילה טובה. על הצבתה של שרית רוזנשטיין, בתו של העבריין זאב רוזנשטיין, בתפקיד בתו של המאפיונר איזי פולק, הייתי מוותר.

שתיקה השבבים

"קרוב אבל רחוק", ערוץ 1, 22:40.

אז מה קרה לקרית-גת מאז 1996, עת הגיעה אינטל, תאגיד בינלאומי ששוויו 200 מיליארד דולר, לעיר? לא הרבה. 600 מיליון דולר קיבלה אינטל מהממשלה כדי להקים שם את מפעלה, והמנכ"ל דב פרומן, שחרר הצהרה בהתאם, כי "בעוד עשר שנים יעבור מרכז הארץ לכאן. זה המפעל שיהפוך את קרית גת ליישוב פורח ומשגשג". אבל דווקא אז עלתה האבטלה במקום, מ-8% ל-12%. 40% מתושבי קרית-גת מרוויחים היום שכר מינימום, רק 30% מעובדי אינטל הם מהסביבה, ומדובר בעובדי שירותים.

את כל הנתונים הללו אנו לומדים מכיתוביות על המסך, שכן אנשי אינטל לא שיתפו פעולה עם יוצרת הסרט, איילת ברגור. כמה חבל שהיא לא ניצלה את שתיקתם המעכירה לטובתה. די היה שתיצור דמות ולו חלקית של אינטל, אם בעזרת פוטז' ארכיוני ואם בצילומים מרוחקים של המפעל והנבלעים בשעריו. חומר טוב סיפקו לה התושבים, מפוטרי מפעלי הטקסטיל בסביבה שנותרו ללא פרנסה, ובווידויים נוגעים ללב גילו שהם חולמים להתקבל לעבודה באינטל, שיתנו להם לנקות רצפות, לעבוד במטבח, אפילו בהתנדבות, העיקר להיכנס.

אז אפשר להגיד שאינטל לא התחילה את מצוקת הדרום ואת נידחותו, אבל היא דוגמה מצמררת לרוע תאגידי חסר פנים, לאטימות, הסתגרות מאחורי חומות, מנוכר לסביבה, תוך שימוש בדיבורי הפרחת השממה של פעם.