פואמות לגבות

הראיון עם רוני סומק היה פואטי עוד לפני שהתחיל. קבענו להיפגש ליד פסל הכלבים של דורצ'ין בקינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון. סומק הגיע למקום בצעד מהיר וקצת כפוף, שאופייני לאנשים גבוהים, העיף מבט בבית הקפה המצוחצח שניצב בפינה ומיד הציע שנלך עוד קצת במעלה הרחוב. כאן, בכל הסמטאות האלו שהוא מכיר היטב, יש עכשיו כל מיני בתי קפה קטנים, נעימים. הנה אנחנו עוברים על פני חנות הספרים הנפלאה של פולק, ופה ממול גן מאיר שהוא זוכר עוד מנעוריו, וקצת הלאה מגרש הכדורסל הישן של מכבי, שבו שיחק כדורסל בהיותו בן שש עשרה וחצי. את הדרך הזו הוא עשה כל כך הרבה פעמים, לפני עשרים שנה הייתה לו חברה שגרה ברחוב רמב"ם, ורחוב קינג ג'ורג' הוא הרחוב האהוב עליו. באמת? אני מתפלאת. כן, כי החיבור שהרחוב הזה עושה בין אמריקה שבדיזינגוף סנטר ללבנט של אלנבי, קוסם לו. הוא עוצר לרגע להגיד שלום בחנות הספרים הנסיך הקטן, ומספר עוד ועוד על בתי המלאכה הקטנים שהיו פזורים פעם ברחוב ועל האהבה שלו לתל אביב, שאותה הוא עדיין רואה כביתו, על אף שזה שנים הוא מתגורר ברמת גן, בעיקר מטעמים כלכליים.

רק אחרי הפגישה, כאשר אני שבה ומעיינת בשיריו של סומק, אני מגלה שהוא מרבה לדבר את שיריו. המטאפורות המרשימות שהוא משבץ בדבריו מופיעות בשירים, וגם הסיפורים שהוא מספר על מקרים שונים שקרו לו. סומק אינו כותב הרבה. בסך הכל הוא כותב כעשרה שירים בשנה. אבל ההשראה לשירים, הוא אומר, מופיעה במפתיע, לפעמים במקומות לא צפויים. מיד אחרי שהתראיין בשנת 96' בתוכניתו של יאיר לפיד, בעקבות צאת ספרו השביעי, שם דיבר לראשונה על הגמגום שממנו סבל בהיותו בן תשע למשך שנתיים, התיישב בחדר האיפור של האולפן וכתב, בתוך רבע שעה, את השיר "נקמת הילד המגמגם", המופיע בספרו השמיני, "המתופף של המהפכה".

לבסוף אנחנו מתיישבים בבית הקפה של סלון מזל, מרכז אקטיביסטי ואנרכיסטי. זה מקרי שהתיישבנו דווקא כאן, אני שואלת את סומק, שידוע במעורבותו החברתית, שאינו מהסס להביע את הביקורת שלו על המדיניות החברתית והכלכלית של הממשלה בשירי מחאה וגם בראיונות, וכבר סיפר בעבר שבבחירות האחרונות הצביע למפלגה של כיכר הלחם. "זה מקום נעים, אבל אני לא אנרכיסט. הדיבורים שלי לא באים מתוך מחשבה אדומה סוציאליסטית אלא מתוך תחושה של הישרדות. אנחנו חיים במדינה שיש בה חצי מיליון ילדים שרואים את קו העוני מלמטה, ילדים שהטלוויזיה נורא אוהבת לעשות קלוז-אפ על המקרר שלהם ולהגיד אלה ילדי המקרר הריק.

"אני מרגיש שהמדינה הזו מבחינה חברתית היא על מסלול התרסקות. יש אנשים שפותחים את המקרר בבוקר ואין בו את כל מעדני החלב שיש בסופרמרקטים של רמת אביב ג', ואני מפרגן לאנשים שחיים ברמת אביב ג', אבל יש לי איזה רצון להצדיע לאלו שמצאו את עצמם במצב הזה".

" אתה מרגיש מחוייב לכתוב על הילדים האלו?

"זה לא שאני אומר לעצמי תכתוב עליהם כי צריך, אלא כי אני מרגיש שזה חלק מהחומרים שאני חי, והחומרים שאני חי אלו גם החומרים שאני כותב. אתה לא יכול לאטום את עצמך בפני המציאות הזו, כי היא באה אליך. כל המציאות של החיים שלנו כאן היא של מצוקה ושל קושי. לפני כמה שנים הייתי באוסטין, טקסס, קראתי שירים, ובסוף הקריאה בא אלי מישהו וסיפר לי שהוא כותב עבודה על כיצד משוררים מכל העולם מתארים שקיעת שמש. והוא אמר לי, אחר כך גם כתבתי על זה שיר, שרוב המשוררים הצרפתים שמתארים את הצבע האדום של השמש השוקעת אומרים שהיא אדומה כמו יין, רוב המשוררים האנגלים אומרים שהיא אדומה כמו שושן, ורוב המשוררים העברים אומרים שהיא אדומה כמו דם. יש המון דוגמאות. ואז הסטודנט הזה אומר לי - 'תגיד, אתם מדינה פסיכית? אתם לוקחים את השקיעה, שהיא הדבר הכי רומנטי, ומשייכים אותו לדם?' והתשובה היא כן. כי בתת מודע, גם אם אתה יושב במדינה הזאת וכותב שירים על ציפורים ועל פרפרים ועל השקיעה, בסופו של דבר אתה מגיע ל... אין פרפרים בגטו".

היא התנגבה בי

סומק בן ה-53, יליד בגדד, הוא אחד המשוררים הנמכרים ביותר בישראל. כל אחד מתשעת ספריו הודפס בתשע מהדורות, ושיריו תורגמו לשלושים ושבע שפות. נראה שהאהדה לשיריו חוצה מעמדות וגילאים. השירים של סומק נחשבים ל"שירים שימושיים" כשם ספרו של מי שהוא מגדיר כאחד מ"אבות המזון הרוחניים שלי", דוד אבידן, מפני שהם נוגעים גם ללבם של אלו שאינם קהל קוראי השירה המובהק, והם מצוטטים פעמים רבות בטקסי חתונה, בהולדת ילדים וגם במעמדים יותר אינטימיים. ניכר בסומק שהוא נהנה מהעניין אם כי, הוא אומר, לפעמים זה מביך אותו. "לפני כמה זמן התארחתי בתוכנית טלוויזיה. ברווח הזה שבין חדר האיפור לאולפן ניגשת אלי בחורה ואומרת לי - 'אתה יודע שהחבר שלי חיזר אחרי עם שירים שלך?' היא מסתכלת שאף אחד לא רואה, וממשיכה: 'אתה יודע מה הוא עשה?' אני אומר לה: 'מה הוא עשה?' אני כבר מרכין את הראש, כי אני מריח שזה הולך להיות מביך, והיא אומרת: 'הוא היה הולך לחנויות, קונה מגבות, ומבקש שירקמו עליהן שורות משירי אהבה שלך, ומביא לי את זה'. פתאום אני קולט שהיא התנגבה בי.

"עכשיו, זה נורא מביך, אבל להגיד לך שזה לא מרגש? אני יודע איפה השיר הזה נכתב, אני כותב אותו בטריטוריה שביני לביני, ואם פתאום לשיר הזה נתפרות כנפיים שמביאות אותו עד לחדר אמבטיה של אותה בחורה שחבר שלה חיזר אחריה, אלו דברים שמאד משמחים אותי, זה כיף".

ורוקנ'רול

בכלל, סומק אוהב שלשירים שלו נתפרות כנפיים. כמו אבידן וכמו יונה וולך, שהייתה בת זוגו במשך כחצי שנה, נמשך גם הוא לעמוד בקדמת הבמה ולנער את הדימוי העבש של המשורר השחפן בעליית הגג. לאורך השנים הוא עושה שיתופי פעולה רבים עם אמנים מתחומים שונים המבוססים על שיריו.

הוא הציג את עבודותיו בתערוכות בארץ וארבע פעמים בביאנלה לאמנות בוונציה, ואפילו אייר תשעה שירים של ביאליק, והציג אותם בתערוכה שנקראה "חוואג'ה ביאליק" במוזיאון רמת גן. בתחום המוסיקה הופיע סומק בין השאר עם יאיר דלאל ועם בלוז ראש פינה, שיתוף הפעולה הפורה ביותר שלו נעשה עם אליוט שארפ, מוסיקאי אוונגרד אמריקאי, הם הוציאו עד כה שלושה דיסקים והם מופיעים ברחבי העולם.

"עם יאיר דלאל אני עושה מוסיקה מזרחית, עם בלוז ראש פינה אני עושה בלוז, עם אליוט שארפ אנחנו לוקחים את המילה אוונגרד ומכסחים לה את הצורה, אבל כל הדברים האלו לדעתי מובילים לרוקנ'רול, כי החוק הראשון של הרוקנ'רול הוא שאין חוקים, וזה גם בעצם החוק הראשון של השירה, וזה גם החוק הראשון של הג'ונגל, אז אם אנחנו עושים משולש, צלע אחת היא ג'ונגל, צלע שנייה היא מוסיקה וצלע שלישית היא שירה, אז זאת הגיאומטריה שלי".

ביום רביעי הקרוב יתקיים במוזיאון תל אביב מופע של קבוצת מוסיקה נובה בעקבות שיריו של סומק. המופע יכלול שירים של סומק שהולחנו במיוחד לאירוע וכן קטעי שירה, מיצגי וידאו ותנועה. במופע לוקחת חלק קבוצה גדולה של מלחינים, יוצרים ומבצעים מתחומי המוסיקה הקלאסית, הרוקנ'רול והאומנות. בין המשתתפים הזמר והמלחין ערן צור, הזמרת, מלחינה ומתופפת איריס פורטוגלי, ברי סחרוף, רונן שפירא, עודד זהבי וזמרת הסופרן יהלי תורן.

ניכר בסומק שהוא נלהב לקראת המופע, המאפשר לו כדבריו, לצאת מהחדר האטום של השירה.

"יש משהו שמגרה אדם כותב מדי פעם להיות בקדמת הבמה ולבצע סטריפטיז, לבצע זו גם תחושה כזו שהנה אני לוקח עכשיו את המילים שכתבתי ואני נגיד מדבר אותן, אני מחבר להן כפתור שאתה יכול להרים את הווליום שלהן אבל תמיד תזכור שהן נולדו בשקט, במקום שהיה בו אור של פנס כיס ולא של פרוז'קטור, אבל זה מעניין לראות מה קורה להן. אני חושב שאם אתה אוהב את זה, אז אתה לא מרגיש סוכן כפול. אני לא רוצה לבוא למקום כזה ולהגיד תראו, אני המשורר אז תקשיבו לזה בשקט. החיבור בין שירה לרוקנ'רול תמיד היה. מיק ג'אגר בחלק מהופעות של הסטונס היה אומר לקהל: 'סיילנס, סיילנס' והיה פותח ספר מהמדף האנגלי שלו וקורא להם שיר, וגם ג'ים מוריסון עשה את זה, זו לא בדיחה, זה אפילו איזה סוג של רצון להיראות, החיבור הזה הוא יותר מתבקש ממה שנראה. אני חושב ששירה יכולה להיות פוטוגנית לא רק בצווארון הלבן שלה אלא גם בכחול, זאת אומרת היא יכולה להיות פוטוגנית גם כשהיא נגיד תוקעת את השטקר שלה לתוך המגבר של גיטרה בס".

חתול נובח

" אתה מצפה מהמבצעים לנאמנות לרוח הדברים שלך?

"להפך. כשסופר למשל נותן את הספר שלו לתסריטאי או לבמאי הוא מקווה מאוד שזה יהיה בדיוק כמו שהוא כתב. אני מחפש את השפה הנוספת. את הפרשנות של המבצע. יש סיפור על חתול שרודף אחרי העכבר, והעכבר מוצא מחילה ומסתתר בה, ובתוך המחילה העכבר שומע לפתע קול של נביחה ואז המוח העכברי שלו אומר - אם שמעתי נביחה, סימן שיש שם כלב, ואם יש שם כלב, סימן שאין שם חתול והוא יוצא החוצה ופוקח את העיניים ומולו עומד החתול. אני יודע, הוא אומר לחתול בקול הכי עצוב בעולם, שבעוד עשר דקות אני אהיה ארוחת הערב שלך, אבל תסביר לי איך אני שמעתי קול של נביחה. והחתול מחייך ואומר לו - היום, בלי שתי שפות, קשה להסתדר. אני רוצה להיות כמו החתול הזה, כלומר אני רוצה לדבר חתולית, כלומר שירית, ואני רוצה גם לשמוע קולות אחרים, קולות של חיות אחרות שבאות לתוך הטריטוריה של השיר. ואני חושב שלפעמים במפגש הזה בין שפה שירית לבין שפה מוסיקלית או שפה אומנותית נוצרת שפה שלישית".

" איך אתה בוחר את האומנים שאתם אתה עובד?

"בדרך כלל הם בוחרים אותי, לרוב אני נענה להזמנה של אמנים לעבוד אתם. אבל קורה גם שאני נפגש עם מישהו ואנחנו עובדים ביחד וזה לא הולך. לפעמים אין את ההתנגשות שאני מחפש. המוסיקה היא לא כפפה שצריכה להתאים לאצבעות של השיר. המוסיקה צריכה להגיע לטריטוריה של הניצוץ, ליצור ברווח הזה שבין הבטנה הרכה של הכפפה לבין העור משהו שלא היה קודם, אם זו פגישה מנומסת, אז עם כל הכבוד לנימוס, מוטב שזה לא יהיה". "