גבר מזדקן, מה יש לו בחייו?

מקור העונג שמספק "שיטפון" של יגאל סרנה אינו במתח עלילתי, אלא בהתבוננות מהורהרת ופיוטית בנפשו של אדם, שיום אחד לפתע נשטף חרדה מהמשך חייו > הגר ינאי

הפתעה גדולה זימן לי הרומן החדש של יגאל סרנה. הכותב אומנם מקוטלג בתודעה הציבורית כעיתונאי, אך בספרו מתבטאות איכויות ספרותיות כאלו, שרבים מהסופרים ה"רשמיים" יכולים רק להתקנא בהן. "שיטפון" הוא רומן צלול, רגיש וקשוב, המשורטט כרישום דיו סיני בגוונים יפהפיים של אפור, ומצליח לגעת בלב בדייקנות רגשית ראויה להערצה.

סרנה יוצא למפות את השטחים הבלתי-נודעים בנפשו של לאון, צלם בן 47, ששטוף בחרדה מפני הזיקנה המתקרבת. לאון נשוי להדס היפה והמרוחקת, אב לנער מתבגר מטיל אימה בגחמותיו הרגשיות ובניכור שלו. כל חייו נשמר לאון מפני היסחפות רגשית. והנה קורה מה שקורה, וליזה, המאהבת שלו בשנתיים האחרונות, שאיתה ניהל מערכת יחסים כמעט אגבית ונטולת תשוקה גדולה, מבקשת לסגת מיחסיהם. דווקא בסיטואציה הזאת נסחף לאון בשיטפון שכה נזהר מפניו. לפתע הוא מתאהב בליזה המתרחקת, וחש כי לא יוכל להמשיך לחיות בלעדיה.

לסרנה יש את האומץ לשהות עם גיבורו במצבים רגשיים בלתי ברורים ומעורפלים, מבלי לנסות לנסח ולפשט אותם. הוא בחר שלא לטוות עלילה המתקתקת כמנגנון משומן היטב. הספר אמנם איננו רב התרחשויות, אבל הוא אינו משעמם לרגע. העונג שהוא מספק איננו נגרם כתוצאה ממתח עלילתי גס, אלא מהתבוננות, שהיא מהורהרת ופיוטית אבל גם בהירה וחדה. הנה למשל, "בגיל ארבעים ושבע חש לאון כי חלק ניכר מחייו טובע בזוטות שעליו לסדר. סידורים הם עניין שנעדר לגמרי מסרטים. לעולם לא תראה את הגיבור עושה סידורים, חוץ מאשר בסרטים בריטיים מדכדכים. סידור מופיע רק כשיש לו תפקיד בעלילה. אבל בחייו מילאו הסידורים כל סדק... ימי הולדת ששכח, ימי שנה שזכר, תשלומים קבועים ומזדמנים. חוב לחבר, ניכויים, תזכורת על דוח שלא הוגש בזמן, מכתבים שציפו לתשובה...

"הוא סימן וי ליד סידורים שעשה ורשם מאה חדשים. ממגירות מאובקות של מוחו צייצו סידורים נושנים שנדחו או נשכחו, ספר שלא החזיר לספריה העירונית לפני עשרים שנה. הוא חש נבזז, מרושש, כאילו הושלך אל תחתית שרשרת המזון. כולם אכלו אותו, הוא לא אכל אף אחד. הילד תבע, הדס התלוננה, החיים הפעילו לחץ בלתי-סביר. משקולות נקשרו לכנפיו." (עמ' 57).

במימד מסוים זהו ספר אינטימי מאוד שעוסק במערכת האיזונים והבלמים המורכבת עליה מושתת עולמו של הגיבור. אולם לאון הוא גם צלם עיתונות העוסק באקטואליה ומסתובב בשטחים. והימים הם ימי השיא של אינתיפאדת אל-אקצה, ימי הפיגועים הגדולים. ברובד נוסף, שצף לצד עולמו הפנימי כמו שמן על מים, לאון עסוק מאוד במתרחש בארץ. כל קורא יזהה בספר אירועים שהתחוללו בשנים האחרונות (למשל בדרן ידוע שמשדר תוכנית לאחר פיגוע). הספר רצוף באיזכורי מקומות ממשיים, ובתי קפה תל-אביביים מסוימים מתוארים בדיוק מופתי. תיאור ריאליסטי כזה היה עלול להוציא את האוויר מבלון הסיפור. אבל עדשת הרגש הפנימי של סרנה ממוקדת בעוצמה כה רבה, שהוא מחולל את הנס. במקום שהבנאלי יקלקל את המדומיין, העין הפנימית מאירה את המוכר באור חדש.

"כוחו של היופי התעצם במלחמה. פעם נפל האור באלכסון על ילד קטן, ששיחק לו נשכח מלב בפינת בית אשר יושביו התאבלו על בנם הרצוח. פעם אחרת ראה נערה מניפה שמיכה אדומה על גג בית נצור. מבט נפחד של חייל בסמטה בוערת. יד של גבר ירוי שנותרה פשוטה באוויר כמחכה לגשם. שתי דבורים זהובות יונקות משלולית דם. 'מהו יין אם לא מים שנלכד בהם אור', כתב פעם מישהו שלאון שכח את שמו." (67).

הרומן הצנוע הזה כנה, מתלבט, ספוג בכאב נטול מרפא. הוא נטול בומבסטיות בהיקפו ובשפתו, ולא מספק תשובות לשאלות שהוא מעלה. זהו אחד הספרים הישראליים היפים ביותר שקראתי לאחרונה. "

"שיטפון", יגאל סרנה, הוצאת הספריה החדשה, 200 עמ'