אתה זומבי או שאתה סתם לא שמח לראות אותי?

ה אומר לכם המונח זומבי? אצל רבים מכם יעלה מן הסתם זיכרון עמום מסרטים ישנים אודות יצורים, מתים-חיים, המתנהלים באיטיות, אולי לעברם של בני אדם תמימים במטרה לפגוע בהם. אלא שבשנים האחרונות נקשר השם זומבי דווקא עם מחשבים אישיים הנפרצים על ידי פושעי מחשבים שהופכים אותם, בעזרת תוכנה זדונית, למחשבי זומבי הנשלטים מרחוק. מחשבי רוח הרפאים הללו מנוצלים בדרך כלל על ידי בעליהם החדשים לבצוע משימות שונות, למשל התקפה על מחשבי חברות גדולות וגרימה לקריסתם באמצעות הצפתם בבקשות אינסופיות למידע.

תופעת מחשבי הזומבי, נדמה, רק הולכת ומחריפה. בסוף שנת 2004 דיווחה חברת הענק סימנטק העוסקת באבטחת מחשבים כי במהלך אותה השנה הגיע קצב ההשתלטות על מחשבים אישיים בעולם ל-30,000 מחשבים ביום, ובימי השיא אף ל-75,000. וזה עדיין לא הכול, לפני כחודש דיווחה המשטרה ההולנדית על מעצרם של 3 פושעי מחשב שהשתלטו על רשת של 100,000 מחשבים אישיים, אותם הפעילו כנגד כמה חברות אמריקאיות גדולות לצרכי סחיטה. דמו לעצמכם, צבא של 100,000 זומביז המגויסים למשימות תקיפה. המספר הזה נשמע מדהים וזה הרגע להגיד כמה משפטים על המקור שהוא לא פחות מעניין.

הסיפור הזה מתחיל ונגמר בהאיטי, רפובליקה קטנה וענייה השוכנת באיים הקריביים, לא הרחק מקובה. הדת העממית של בני האיטי, ה"וודו", עמוסה בסיפורי זומבי. בפולקלור המקומי מסתובבים אינסוף שמועות על גוויות שהוחזרו לחיים באמצעות ה"בוקור" - מכשפי וודו מיומנים שיודעים, על פי האמונה, ללכוד חלק מנשמת המתים ולהפוך אותם לעבדים חסרי-מוח, שאינם מודעים לעצמם ואינם מסוכנים במיוחד (אלא אם כן מאכילים אותם מלח שמחזיר להם את החושים, כך לפחות על פי מנהגי המקום).

מבחינה מדעית הספור הזה הרבה יותר מורכב. אנתרופולוגיים מערביים שתיעדו מספר רב של מקרים של הופעת הזומביז התקשו מאוד בהסבר התופעה. מפנה מסוים חל בשנת 1980, כאשר בכפר קטן בהאיטי הופיע ברנש בשם קליירוויוס נארסיסה (Clairvius Narcisse) שמת, לפחות על פי התעודות, בחודש מאי 1962 בבית החולים ע"ש אלברט שוויצר בעיר דאצ'אפלס. המת-החי שזכר היטב כיצד כיסה הרופא את פניו בסדין טען, שה"בוקור" הפך אותו לזומבי. הוא גם ידע לתאר פרטים רבים, כולל אינטימיים מאוד, של בני המשפחה והקרובים.

העובדה שמותו של נארסיסה תועד ע"י בית החולים הייתה הזדמנות מצוינת לעריכת מחקר מדעי מקיף בנושא. ההשערה שהועלתה הייתה שהזומבי המדובר קיבל סם מסוים שעשוי אולי לסייע בתחומי רפואה שונים. אנתרופולוג אמריקאי בשם ווייד דיוויס נרתם למשימה ובמשך כמה שנים הסתובב ברחבי האיטי ואסף דגימות מאותן אבקות מיוחדות בהן השתמשו מכשפי הוודו כדי להביא את הזומבי לעולם.

דיוויס גילה כי המכשפים משתמשים באבקות מיוחדות המורכבות מחיות וצמחים יבשים. המרכיבים שהיו באבקות מזכירים מאד את סרטי הארי פוטר. היו שם, בין היתר, חלקים מדג הנפוחית (אבו נפחא) שמכיל רעל קטלני (tetrodotoxin), שרידי צפרדע מסוימת, שיירי לטאות, עכבישים ואפילו רקמה אנושית. השימוש בדג הנפוחית היה מטריד במיוחד משום שהוא הכיל כאמור רעל קטלני הגורם לשיתוק ומוות. אגב, ביפן הדג הזה הוא מעדן המכונה fugu והוא מוגש חי. השף המומחה שמכין אותו משאיר מספיק רעל כדי לגרום לסועד רעדה וסחרחורת קלה. אין צורך לומר שטעות בהכנת המנה עשויה להיות קטלנית.

גם בעולם הרפואה תועדו מקרים רבים בהם אנשים שנטלו מהרעל הזה נראו מתים, אבל החלימו לחלוטין. ההשערה של דיוויס הייתה שהאבקה שפוזרה בצורה חיצונית על גופו של האדם, גרמה לו לגירויים וסדקים בעור. הרעל חלחל למחזור הדם וגרם לקורבן לשיתוק והוא נראה כמת. אז הוא נקבר על ידי בני משפחתו עד שהמכשף היה מוציא אותו מהקבר. אם הכול היה עובד כשורה, השפעת הרעל הייתה חולפת והקורבן היה רואה את עצמו כזומבי.

הפוטנציאל בסיפורי הזומבי על המוזרות, האימה הקסם שבהם, לא נעלם מעיני הסופרים והתסריטאים ההוליוודיים. בשנת 1968 הופיע "הלילה של המתים החיים", סרטו הקלאסי של ג'ורג' רומרו. בסרט מסופר כיצד לוויין החוזר מכוכב הלכת נוגה מפיץ קרינה מסוימת שגורמת למתים, שזה עתה עברו מן העולם, להתעורר. בסרט של רומרו נקבעו לעתיד גם כמה מאופני התנהגות הקלאסיים של הזומבי. ברוב סרטי הזומבי שבאו אחר-כך המתים המתעוררים לתחייה הן דמויות מגעילות למדי, הנעות באיטיות, ואינן חושבות או מודעות לעצמם. הזומביז שתוקפים בדרך כלל בני-אדם חיים כדי לנגוס בגופם ולאכלו, חסינים למהלומות ומכות איומות. הדרך היחידה להרגם היא ריסוק מוחם, או הפרדת ראשם מגופם, בדרך כזאת או אחרת. הסרט של רומרו נתן את האות לתרבות זומבי חדשה וססגונית שבאה לידי ביטוי בסרטים, ספרים, מחזות ומבול של משחקי מחשב מסוגים שונים ומשונים. בכמה מהסרטים המאוחרים יותר הזומביז דווקא מתפתחים, והם כבר מסוגלים לחשוב ולתכנן, ואפילו לנוע מהר יותר, כך שלא מומלץ להיתקל בהם בפינה חשוכה.

זה לא אומר שמפגש מן הסוג הזה לא יכול להתרחש במציאות. מסתבר כי לא צריך לראות סרטים, או לנסוע לקריביים כדי לראות מתים מהלכים. בספר חדש "נשמות פליטות" (Fugitive Minds) שיצא לפני חודשים מתאר סוציולוג בריטי בשם אנטוניו מליחי תופעה ביזארית במיוחד המכונה "תסמונת הזומבי המהלך". מדובר באנשים המשוכנעים בצורה לא-מודעת שהם מתים. המצב המוזר הזה נגרם בדרך כלל אחרי דיכאון עמוק שעשוי לקרות כתוצאה מכל מיני מחלות ותחושות אובדן. עד כמה שזה נשמע מפתיע, התופעה הזאת, על פי הנתונים של מליחי, נמצאת בעלייה. עד כדי כך שבסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הסתובבו לטענתו ברחובות הערים בארה"ב אלפי אנשים שלקו בתסמונת הזאת והפכו למעין מתים-חיים. מבחינה זאת לפחות, ארה"ב עברה את האיטי והפכה לבירת הזומבי של העולם. "

benbasat@inter.net.il