בית-ספר לחיים

הערב בשעה 22:00 ישודר בערוץ יס דוקו הפרק הראשון בסדרה "גשר על הוואדי" של האחים תומר וברק הימן. הסדרה מתעדת את הקמתו ושנתו הראשונה של בית-הספר היהודי-ערבי בכפר קרע, "יד ביד - גשר על הוואדי", המיועד לילדי גן-חובה עד כתה ג'. "הכול התחיל ממקום מאוד פרטי," אומר תומר הימן, "אני חושב שלא ידענו למה אנחנו נכנסים. נסענו לחופשה בצימר בצפון ואמרנו - נגיד שלום לפייסל חבר שלנו, שום דבר מיוחד. ופייסל אמר - אני פותח בית הספר כזה ואתם באים איתי למסע. ברק בהתחלה לא היה בטוח שזה סיפור חזק". "זה היה נשמע סוריאליסטי", מסביר ברק, "אירועי אוקטובר מרחפים ברקע והרגש שלי היה, לאיזו התאבדות תומר גורר אותי. היה לי ברור שהסיכוי שבית הספר יקום ושמישהו יתמוך בנו הוא קטן מאוד".

בכל זאת, האחים התחילו לתעד את תהליך ההקמה וכנגד כל הסיכויים בית הספר החל לפעול - ועוד על אדמת כפר קרע. זו בית הספר השלישי מסוגו בארץ והוא הראשון בו הילדים היהודים הם שנאלצים לנדוד מישובם, ולא להפך. מבחינת האחים הימן, התוצאה היא שלוש שנים של צילומים ומעקב אינטנסיביים שנערכו לכדי ארבעה פרקים, בני חצי שעה כל אחד. כל פרק עוקב אחר מספר דמויות, הורים מורים וילדים, המתמודדים עם השגרה יוצאת הדופן שכופה עליהם המסגרת החדשה.

בדומה לסרטיהם הקודמים של האחים הימן (הידוע שבהם, "תומר והשרוטים" של תומר הימן - המתעד את מערכת היחסים של הבימאי עם קבוצת הנערים שהוא מדריך, בפניהם הוא גם יוצא מהארון) - גם ב"גשר על הוואדי" ניכרת איזושהי אמביוולנטיות ביחס לגיבורים - מצד אחד ישנן הרבה סיטואציות קשות וכואבות, מצד שני הן אינן מגונות. יש יופי אבל אין התייפייפות. מתחת לפני השטח זורם איזה מסר של "למרות הכול" - למרות חילוקי הדעות; למרות מה שנראה כשנאה תהומית שלא ניתן לגשר עליה. אין מציאות אידילית, אין חיים ללא כאבים ועוולות איומים, בטח לא כאן - ובכל זאת. "פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נושאים על הכתפיים שלנו איזה אלפיים שנות היסטוריה," אומר תומר, "בכל פריים ובכל התגובות הטובות והקשות. פתאום אתה מבין עד כמה כל הסיפור היהודי-ערבי עמוק ולא פתור".

מתלבטים עד רגע זה

האחים הימן שקעו לחלוטין בפרויקט. הם השקיעו בשלוש השנים הללו את כל מרצם ואת כל הכסף שלא היה להם. הם צילמו 370 שעות של חומר גלם - בערך פי 7 מהמקובל לפרויקט בסדר גודל כזה, הכול מתוך אמונה בחשיבות התהליך. עד הרגע האחרון הם עוד עורכים, מתלבטים, משנים את סדר הפרקים, מתווכחים ומנהלים שיחות ארוכות עם גיבורי הסדרה. משהו בצפייה בפרקים ובמפגש עם היוצרים מסדר לי את העולם בצמדים שנכנסים לתסבוכת משותפת שלא ברור איך יצאו ממנו, שנאלצים להתמודד עם השוני והדמיון ביניהם: הערבים והיהודים, הילדים מקציר ומכפר קרע, שני אחים בימאים שעובדים יחד. בתחילת השיחה שלנו הם מנהלים דיון על סצנה שאמורה להופיע בפרק השני:

תומר: "זו סצנה שקשורה להצגת סוף הרמאדן שעשו ילדי כיתה ב'. המורים הערבים מכינים את הילדים, על-סמך בקשת הילדים, לתפילת אללה וואכבר. עד אתמול היינו בטוחים שהסצנה הזו נכנסת - היא חזקה, אמוציונלית, היא בודקת את הגבולות ושואלת שאלות לגבי המבוגרים: אנחנו רואים ילד משתחווה ומתפלל לאללה ומייד אנחנו חושבים שהוא הולך להיות מתאבד, אבל יש בתפילה אלמנטים תרבותיים אחרים. עשינו הקרנה קטנה לכמה אנשים וכולם אמרו - באנ'ה, אתם משוגעים, אתם חייבים להוציא את הסצנה הזאת. ברק חשב שזו טעות, ואני הבנתי פתאום למה הם מתכוונים. אני משנה את הדעה שלי כל שעתיים".

ברק: "אני גם החלפתי את הדעה שלי בינתיים, כרגע אני חושב שהסצנה הזו יכולה אולי להיכנס, אם ניתן מקום לאנשים להתייחס אליה. חשוב לי מאוד לשמור על בית-הספר ושאנשים לא יחשבו שהוא מנסה לכפות דת אחת על אחרת, כי זה פשוט לא נכון".

"המון אנשים שראו את הפרקים בהקרנות מחפשים מסקנות. אחד אומר שהסדרה אופטימית, אחר אומר שהיא פסימית. אני לא חושב שזה נכון", אומר תומר, "זה כמו כל השיח הפוליטי במדינה שהוא נורא שטחי ומחפש פתרונות מוחלטים: לחזור לגבולות 67', לזרוק את הערבים לים. אותנו לא מעניין להתכתב עם המשוכנעים כדי שיילכו הביתה ויטפחו לעצמם על השכם ויגידו כמה הדעה שלנו טובה. אנחנו רוצים להציג את המורכבות של הדברים".

ברק: "אני בתוך כל השיח הזה של הכיבוש והכיבוש - אני נגד הגדר ואני הולך להפגנות, אבל ברמה האישית, אני לא מכיר אף אחד בשטחים. לי הסדרה חידדה את המקום שהכי קל לשבת בבית קפה בבוגרשוב ולהגיד מה צריך לעשות. אבל האנשים האלה בסדרה - הם עושים את זה בפועל, והם לא פוליטיקאים, יש לי המון הערכה אליהם ואני מקווה שזה גם איכשהו עובר בסדרה".

* בגיבורים שלכם, משני הצדדים, יש באמת משהו מאוד לא צפוי. הם שולחים את הילדים שלהם לבית-ספר דו-לאומי, אבל מצד שני הם נראים די לאומנים.

ברק: "כן. הרי אם הייתי שומע על בית-ספר בכפר ערבי שיהודים שולחים אליו את הילדים, אז האינסטינקט שלי היה לחשוב שמדובר בחבורת שמאלנים סהרוריים שעושים ניסוי על הגב של הילדים שלהם. ופה אתה רואה שאלו אנשים ממש לא רדיקליים - עכשיו ערכנו פרק שאחד הגיבורים בו הוא אבא שמשרת במילואים בשטחים. אלו אנשים רגילים, שיש להם ילדים, שיש להם עבודה. הם בוחרים במשהו אחר לילדים שלהם.

"בעניין הגיבורים הערבים, יש לי גאווה גדולה על הבחירה שלנו בהם. לא בחרנו ב"ערבים טובים". הבמה ניתנה לערבים חזקים ודעתניים, שלא מנסים למצוא-חן ולא מנסים ליפה את המציאות, אלא להתמודד איתה בצורה הכי אותנטית".

תומר: "נעשו כל מיני יצירות בארץ על הסכסוך. חלקן טובות, חלקן איומות. אני מרשה לעצמי להגיד שמי שיראה את הסדרה הזו לא יוכל לדלג על מה שהיא מראה, מה שהיא עושה לשיח הציבורי. כבר הציעו לנו להקרין אותה בפסטיבל ברלין. ברק ואני אמרנו - החלטה שעלתה לנו הרבה כסף ויוקרה - אנחנו את הסדרה הזו מוציאים קודם כל בארץ. קודם כל להוציא אותה לקהל האמיתי שלה.

"המטרה שלנו היא שאנשים יזדהו עם מי שהם לא אמורים להזדהות איתו, שאנשים, בין אם הם שמאלנים, ערבים או ימנים, יתבלבלו ויתהפכו להם הרגשות. אנחנו יכולים לראות את התגובות אפילו במשפחה הקרובה שלנו. אבא שלי, שהוא בן-אדם שגידל אותנו על מנטרות כמו הערבים מבינים רק כוח, הוא היה צריך למצוא את מזדהה עצמו עם סברין, מישהי שאומרת שהערבים גורשו, מישהי שמה שהיא אומרת סותר את כל האידיאולוגיה שלו".

ברק: "אחד הקשיים שהסדרה מעוררת אצל יהודים זו השאלה, האם נכון בכלל לדבר על דברים כאלה עם ילדים. בסדרה, המורה היהודיה של כתה א' מספרת לילדים על השואה. ואז אתה אומר, רגע - בשביל זוועות השואה בכיתה א' הבטן שלהם לא רכה מדי, אבל ללמד אותם על יום האדמה והנכבה זה כבר לא בסדר? זה אומר שלחלק מההורים היהודים קשה בכלל לפתוח את המקום הזה ולהסתכל בגובה העיניים על מה באמת קרה במדינה הזו".

תומר: "יותר מזה, אין הסכמה על מה שקרה. אי אפשר היום לקיים דיון על עובדות היסטוריות, כי אין הסכמה על מה הן העובדות".

בין המציאותי למניפולטיבי

סבתא יהודיה שרואה בכל ילד ערבי מחבל בפוטנציה, זאטוטים ערבים שאומרים שהם רוצים לירות במורה כי היא זרקה עליהם רימונים, ילד שמתחזק ביהדותו בעקבות המפגש עם האיסלם, אמא ערביה שמתאכזבת מהדו-קיום החלקי שבבית-הספר, ושאר חיכוכים ודילמות מופיעים בסדרה כבר מהרגע הראשון. למרות הכול, השנה הראשונה של פעילות בית הספר הוכתרה בהצלחה. בשנה שאחריה הוכפל מספר הנרשמים וחלק מהמעוניינים אף מצאו את עצמם בחוץ מפאת חוסר מקום.

הסיבה להצלחה נעוצה גם ברמה הגבוהה של בית-הספר. מעבר לשאלת הדו-קיום, המוסד הזה מציג מודל מופתי ביחס להזנחה הפושה במערכת החינוך הנורמטיבית.

תומר: "הילדים מקציר שהולכים לבית-הספר, שבהתחלה צחקו עליהם שהם ערבים, פתאום מקנאים בהם. אפשר לדבר הרבה פילוסופיות, אבל בשורה התחתונה, בתשעים וחמש אחוז מהמשפחות שדיברנו איתם, הילדים שמחים פי כמה וכמה ללכת לבית-הספר. את הרי יודעת איך זה היום במערכת החינוך - הכל עילגות ותת-רמה. אז ברגע נתון הילדים היו צריכים להתמודד עם מה שראית בסדרה, אבל הם מקבלים טיפול אישי, שני מורים לכל 24 תלמידים. אין מצב של אלימות שלא מטופל בצורה עמוקה. לא מסלקים את הילד עם מכתב להורים".

ברק: "מקום כזה חייב להיות נורא רגיש ופתוח גם בכל תחום אחר. לא הגיוני שבית ספר אידיאולוגי כזה יהפוך פתאום בדברים אחרים לבית ספר רגיל שלא איכפת לו משום דבר."

* רוב הזמן, בסדרה, בחרתם לתעד מקרים קיצוניים, כמו יום השואה ויום העצמאות לצד יום הנכבה. זה לא קצת מעוות את המציאות האמיתית של בית הספר?

תומר: "בפירוש נבחרו אירועים שהם צמתים קריטיים. יש פה את נקודות השבר והחיכוך - הרי ביום שבו מלמדים שיעור טבע, ההבדלים בין הילדים הערבים ליהודים לא כל כך עמוקים, ובתור צופה אתה לא מקבל בזה שום תובנה אמיתית.

"כן. הסדרה מניפולטיבית בבחירות שלה, בצמצום, אבל אני גם רוצה להזכיר לאנשים שהיא מבוססת על דברים שקרו במציאות ושום דבר שם לא הוצא מהקשרו. אי אפשר לתפוס אותנו באיזה משהו פרובוקטיבי או קוריוזי".

* איך אתם מיישבים את הקונפליקט, שמצד אחד הכול מהמציאות ומצד שני אתם אומרים שעשיתם מניפולציה?

תומר: "זה רק בינך לבין עצמך. יש לי תפיסה, אבל אני לא כופה אותה על הצופה, אני נותן לו שם איזה מרחב בחירה. חשוב לי לדבר על זה גם בהקשר התרבותי - הפריים-טיים הטלוויזיוני הקלאסי בארץ היום הוא מאוד מדורדר - הוא מאביס, דופק לאנשים את המוח. יש כל הזמן מישהו שאומר לך בדיוק מה אתה רואה, כולל סדרות שמתיימרות להיות דוקומנטריות כמו 'אמא מחליפה' . אם לא הבנת מה הקריין אמר, אז האמא תגיד את זה שוב, והמוסיקה תדגים את זה.

"ללכת נגד זה זו אמירה, אין אצלנו קריין ולא מכריחים אתכם להתחבר לרגש אחד. אבל מעבר לכול זה - יש אהבה נורא גדולה בכל הדברים שעשיתי. ואני חושב שהסדרה הזו אוהבת את הדמויות שלה, וכשאתה אוהב, אתה גם אמיץ להגיד עליהם דברים מסובכים".