מוציאים לנו את הנשמה ואת הכסף

מחקר חדש של קרן קורת והרשות לעסקים קטנים ובינוניים, בנושא רישוי עסקים, קובע את מה שכל בעל עסק כבר יודע ומכיר היטב: תהליך רישוי עסק הוא תהליך ארוך, מייגע ולא יעיל. כל-כך מסורבל ולא יעיל, עד שרבים בוחרים לעבור על החוק ולהקים עסק ללא רישיון. והראיה לכך היא, הנתונים של משרד הפנים, שלפיהם כ-40 אלף בתי עסק, שהם כ-34% מכלל העסקים טעוני רישוי, פועלים ללא רישיון-עסק ובניגוד לחוק. מרביתם בשל העדר אישור מוועדות התכנון והבנייה, ועל כך מלמד גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר.

החוקרים, אהרון כהן-מוהליבר ודוד דביר, בדקו ומצאו שבנושא הזה, הכול מתחיל ונגמר בביורוקרטיה וברגולציה מסורבלים, המהווים, לטענתם, חסם בפני יזמים המבקשים לפתוח עסקים, ובעיקר עסקים קטנים. "כיום, במסגרת הרגולטורית במדינת ישראל, ניתן למצוא מקרים מעטים בלבד שבהם ניתן להתחיל בפעילות כלכלית כלשהי בלי לקיים לפני כן מערכת דרישות, בכללן רישיונות ואישורים מהרשויות השונות. בולטת בהן, הדרישה לרישיון להפעלת עסק הנוגעת לכ-113 אלף עסק, המהווים כשליש ממספר העסקים בישראל".

אחד הממצאים החמורים במחקר מדבר על כך, שעלויות מנגנון הרישוי, מהסוג הנהוג בישראל, ובדומה למדינות מתפתחות, גבוהות משמעותית מהעלויות של מנגנון הרישוי הנהוג במדינות המתועשות. הודות למנגנון זה, מדורגת ישראל במקום ה-83 מתוך 140 מדינות. "מערכות הרישוי הרגולטוריות בישראל, כל-כך מורכבות, עד שהן עולות למשק 1.5 מיליארד שקל בהקצאה לא-יעילה של מקורות, וגוררות אובדן תוצר של כחצי מיליארד שקל מדי שנה. בשל פערי אינפורמציה ויכולת מיקוח מול הגורמים המאשרים, הפגיעה דיפרנציאלית וחלקם של העסקים הקטנים באובדן התוצר, גבוה משמעותית מחלקם של העסקים הגדולים".

כדוגמה לנזק כספי, שמנגנון הרישוי מסב למשק, מביא כהן-מוהליבר את סיפורה של משחטת-עופות ממרכז הארץ: "המשחטה מייצרת בתהליך הייצור שומנים מזהמים. המשרד לאיכות הסביבה דרש ממנה, כתנאי לקבלת רישיון-עסק, להקים מערכת לטיפול בשפכים. שנה אחר-כך הוא דרש גם התקנת קו להובלת השפכים למתקן הטיהור של המועצה הקרובה. המשחטה יישמה. אבל המועצה אמרה 'זה יוצר עומס' והורתה לה להפסיק את זרימת השפכים. בא המשרד לאיכות הסביבה ודרש הקמת בריכה. כשזו סוף-סוף הוקמה, נדרשה המשחטה להקים גם צינור שיוביל את השפכים מהבריכה לים בעומק מסוים. הסיפור הזה נמשך חמש שנים, וגרם למשחטה נזק כספי אדיר וכיום היא עומדת בפני סגירה".

כהן-מוהליבר אמר ל"גלובס", כי אגרות הרישוי, המסתכמות בכ-14 מיליון שקל בשנה, אינן מופנות לייעול המנגנון, אלא למימונו השוטף בלבד.

"ההכנסה מאגרות מהווה כשישית מהוצאות שכר הפקידים העוסקים ישירות ברישוי-עסק. מנגנון יעיל יכול היה להפחית את מספרם, וכתוצאה מכך גם את גובה האגרה".

אלף פקידים יצליחו לכבות

השיר "אלף כבאים" של להקת "דודה", לא הצליחו לכבות אותו. לא כך, אלף פקידי רישוי העסקים, שמצליחים "לכבות" עסקים רבים.

1,000! איש - זהו מספרם של הפקידים העוסקים ישירות ברישוי-עסקים. על-פי המחקר, מספר זה אינו כולל את זמנם של ועדות התכנון והבנייה, של בתי-המשפט ושל הוועדות השונות ברשויות המקומיות.

אז מה הופך את המנגנון למסורבל במיוחד? המחקר מפנה אצבע מאשימה כלפי חוק רישוי עסקים. הטענה היא, שהמבנה ושהמאפיינים של החוק גורמים לנזק הכלכלי הכבד למשק. "החוק משמש בעצם כחסם-כניסה לשוק בפני עסקים. ריבוי הדרישות, חלקן כתוצאה מרצון הגורמים להשיג אכיפה טובה יותר ולא מחשש מפגיעה בשלום הציבור, יוצרים צורך ברגולציה גבוהה ויקרה. הדרישות מעכבות פתיחת עסקים, גוזלות זמן עבודה יקר בטופסולוגיה, ולעיתים אף גורמות להוצאת צווי-סגירה לעסקים יצרניים, לאובדן מקומות עבודה ולאובדן תוצר למשק".

עוד לטענת החוקרים, מדי שנה מפסיד המשק תוצר בהיקף של 482 מיליון שקל, כתוצאה ממבנה החוק, ומקצה מקורות לפתיחה מחודשת של עסקים בהיקף של 250 מיליון שקל.

"הקצאת המקורות הלא-יעילה במשק ממיסוי עקיף, הגשת טפסים, עלויות כתוצאה משינויי דרישות ומאי-ידיעה, היא 1.22 מיליארד שקל בשנה".

נדרשת רפורמה כוללת

כתרופה מיידית לבעיות חוק הרישוי ותקנותיו, ממליצים החוקרים, לבצע רפורמה כוללת ברישוי עסקים, ובמרכזה, הקמת רשות רישוי מרכזית אחת במשרד התמ"ת.

במילים אחרות, לנשל את משרד הפנים המשמש כרגולטור האחראי בנושא. המשרד מסר בתגובה כי יגיב רק לאחר שילמד את ממצאי המחקר.

החוקרים מציעים, כי רשות זו תאגד את דרישותיהם של כל הגופים המקצועיים, דוגמת משטרה וכבאות, מבעלי עסקים, כדי למנוע כפילות בדרישות.

כמו כן, מוצע כי רישיון העסק יוענק לאחר הצהרת בעל העסק, כי הוא עומד בכל התנאים הנדרשים ושבדיקת העסק על-ידי הגורמים המקצועיים תיעשה לאחר מתן הרישיון, כנהוג במדינות מפותחות רבות, ולא לפני.

מוצע גם, שהרישיון יחודש בצורה אוטומטית לאחר הצהרת בעל העסק, כי לא ביצע שינויים בעסק המשפיעים על סעיפי הרישוי. החוקרים ממליצים גם על הקמת מערכת מידע מקוונת שתכלול את דרישות כל הגופים.

מנהל תוכנית עמיתי קרן קורת, זאב גולן, מבטיח כי ממצאי המחקר יוגשו לא רק למשרדי הממשלה הנוגעים בדבר, אלא גם לנציגי מגזר העסקים הקטנים והבינוניים, בתקווה שאלה יידעו להשפיע על מקבלי ההחלטות במסדרונות הכנסת.

המחדלים: כפל דרישות, שינויים ושחיתות

ומה קורה בשטח? להלן מספר דוגמאות המשקפות תמונת מצב עגומה:

* כפל דרישות וריבוי גורמים מאשרים: 93% מהעסקים נדרשים לאישור של יותר משני גורמים, ו-58% מהעסקים נדרשים לאישור של יותר מארבעה גורמים.

* דרישות משתנות: דרגי השטח ברשויות הרישוי השונות משנים את הדרישות מהעסקים בתדירות גבוהה.

* שחיתות וניגוד-עניינים: המחקר מראה, כי קיים קשר בין רמת השחיתות במדינה לבין מורכבות הליך רישוי העסקים.

* הטיה לטובת עסקים גדולים: חוסר ההבחנה בין עסקים מסוכנים ומורכבים לעסקים שאינם כאלה, יוצר הטיה מובנית נגד עסקים שאינם מורכבים או מסוכנים. עסקים קטנים מצוידים בפחות כלים להתמודד מול הדרישות הביורוקרטיות בכל אחת מהקטגוריות. בנוסף, הסמכויות הרבות העומדות לרשות דרגי השטח, והפתח לשחיתות שנוצר כתוצאה מכך, מאפשרים יתרונות לא הוגנים לעסקים גדולים.

* אורך התהליך: הבנק העולמי מצא, כי עסק בישראל זקוק ל-219 יום בכדי להסדיר את נושא ההתעסקות עם הרישיונות. זהו נתון חריג וגבוה משמעותית מהממוצע למדינות ה-OECD, שעומד על 147 יום. העלות של ההתעסקות עם הרישיונות, במונחי הכנסה לנפש בישראל, גבוהה ב-20% מהעלות במדינות ה-OECD. הסיבות העיקריות לעיכובים הן השהיה ממושכת של הבקשות אצל נותני האישור, או עיכוב הנגרם כאשר העסק זקוק לאישור חורג מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.