אחרינו המבול

ניר ברעם הוא פובליציסט מבוקש והעורך המוערך של סדרת העיון לתרבות עכשווית "972" בהוצאת "עם עובד" (וכן - הוא גם הבן של עוזי ברעם), אבל לפני הכל רואה את עצמו ברעם כסופר. "אחרי שני הספרים הקודמים עוד התלבטתי. עכשיו עם הספר החדש אני לחלוטין מגדיר את עצמי קודם כל כסופר. כשאני לא כותב, אני מרגיש כמו מישהו שחי בהילוך ראשון, זה פשוט מין חיים כאלה מנומנמים, הקשב שלי לעולם יורד בצורה דרסטית," הוא אומר.

"מחזיר החלומות" (הוצאת כתר), ספרו השלישי של ברעם, הוא רומן רחב-יריעה, סמיך, רבגוני ומז'ורי. יש בו ריבוי מרכזים: ירושלים הבורגנית של תחילת שנות ה-90, תל אביב פנטסטית שהותקפה על-ידי סערה מקומית שסופה לא נראה באופק, תאומה שמבקשת להתמזג עם התאום שלה ושאר אהבות טוטאליות, קבצן שעומד בראש איגוד הקבצנים, תעלומת רצח, מגפה מסתורית, סגולות מאגיות ועוד. "מחזיר החלומות" עוסק בזמן, זיכרון, החברה הישראלית, באהבה והוא מה שעשוי להיקרא "רומן גדול" - ספר מרשים במורכבותו והיקפו, במיוחד בהתחשב בגילו הצעיר, 28, של המחבר.

יואל, הגיבור שלצילו מתרקמת עיקר העלילה, מגלה יום אחד את הכישרון הנדיר שברשותו: הוא מסוגל להחזיר לאנשים את החלום האחרון שחלמו במלואו - לא במקטעים, לא כאוסף סמלים, אלא כסיפור שלם, כזיכרון חד ובהיר. לאורך הספר הוא נאבק ביכולות שלו, שיש בהן עוצמה מפחידה, ונכנע להן בסופו של דבר. "מחזיר החלומות הוא הדמות שאני הכי מזדהה איתה, בהרבה מובנים" אומר ברעם, "למשל המאבק הזה בין הרצון להיות נורמלי - להצליח כמו כולם בעולם הקפיטליסטי, לבין הרצון להתמכר לכישרון ולעבוד אותו. אני נאבק בזה כל הזמן עם עצמי". מחזיר החלומות, כאמור, מתמכר לכישרון שלו והספר רווי תיאורי חלימה. אבל בניגוד למה שאולי מצופה - אין בו פרשנויות.

" הציפייה מספר שעוסק בחלומות הוא שיהיה בו משהו פרוידיאני, הספר שלך מאוד לא כזה.

"אני שונא שנאת מוות ספרות פסיכולוגיסטית, הספר הזה הוא מסע אנטי-פסיכולוגיסטי באופן מובהק. החלום בעיניי הוא המקום שבו נרקמת הנפש שלך, אתה מתהווה בחלום בדיוק כמו בערות, ולפרק אותו לכל מיני סמלים כאילו הוא המפענח של הנפש - זה מהלך אינפנטילי שמחמיץ את כל המופלאות של החלום.

"הרי בערות כולנו נשלטים על ידי הזיכרון שלנו שמצליף בנו תמונות שלא בחרנו, החלום עושה אותו דבר רק בשינה. הספר מדבר על המקומות האלה. יש את אלון, התאום, שמנסה לאחוז בזיכרון שלו וישנו את מחזיר החלומות שמנסה לאחוז בחלומות של אחרים. למעשה שני הגיבורים בספר מנסים להשיג שליטה בדיוק על המקום שעליו אין לנו שליטה".

" נשמע כאילו יש לה משהו נגד פסיכולוגיה באופן כללי.

"כל הטיפולים הפסיכולוגיים שלי נכשלו לחלוטין, בזבזתי על זה המון זמן וכסף. פסיכולוגיה היא בעיני עולם מאוד סגור. שאלתי פעם פסיכולוג מפורסם - 'תגיד, מה הקטע שאתם כל הזמן מתעסקים במשולש הזה אבא-אמא-ילד?'. בעיני חברת הילדים משפיעה על הילדות יותר מאשר כל הקשקושים האלה, אז הוא אמר לי - האמת שאף פעם לא חקרו את זה, נשמע לי מאוד מעניין. יש בעיני בעיה מהותית בפסיכולוגיה, שהיא הזינוק הזה בין הבנה לבין שינוי, זה דבר שהפסיכולוגיה עוד לא הצליחה לפתור ובדיוק בגלל זה הומצאו הכדורים - אומרים, אוקיי הטיפול ייתן לך את ההבנה והכדורים יתנו את השינוי. אני חושב שזה תחום שדורש מהפך מוחלט. סרגל הכלים הדבילי הזה שאומר שכל מה שקרה בחברת הילדים לא רלוונטי, ראיתי שלגבי זה פשוט לא נכון".

רוחניות חברתית

התזה הזו לגבי השפעתה הגדולה של החברה על נפשו של הילד מודגמת היטב בחלקו הראשון של הרומן, בו מתוארת ילדותו של מחזיר החלומות בבית הכרם בירושלים. הצביעות הפוריטנית של ההורים בשכונה גוררת את הילדים להחרים את כל מי שחריג - בשלב מסוים השעיר לעזאזל הוא יואל גיבורנו. ברעם מספר שהחלק הזה הוא במידה רבה האוטוביוגרפיה שלו ומה שעיצב אותו בבגרותו ועורר אצלו "שנאה מאד גדולה לבורגנות הצברית הבית כרמית".

ואכן - גינויה של האידיאולוגיה השלטת ומה שקרוי היום "האג'נדה החברתית" היא אחד מחומרי הבערה בפועלו של ברעם - הן במישור העיתונאי והעריכתי (בסדרה שהוא עורך יוצא עכשיו מקבץ ספרים העוסקים בזהות אשכנזית ומזרחית) והן במישור הספרותי. הסערה שפוקדת את תל אביב ב"מחזיר החלומות" היא, בין השאר, מטאפורה למצבה של החברה הישראלית - בעקבות מזג האוויר והחשיכה המתמשכת אנשים מפסיקים לתפקד, לא הולכים לעבוד, עוזבים את העיר, אחרים פושטים על הבתים וקבצנים ממלאים את הרחובות.

"המסע של הספר הוא קודם כל רוחני, אבל הוא גם מאוד חברתי," מסביר ברעם, "הדמויות המרכזיות ברומן הן דמויות שוליות, אבל דווקא כאלה שכן התחנכו על הברכיים של הציונות - וזה מאוד חשוב. מה שקורה זו קריסה חברתית שפוגעת גם בנשאים הגדולים של הישראליות החדשה, בדמויות שלכאורה מייצגות את השובע והנהנתנות. וכן - אני חושב שזה יכול לקרות גם בישראל. אני צופה שאם המצב החברתי ימשך כמו שהוא עכשיו, תוך 10-15 שנה כל הסדרים החברתיים ישתבשו לחלוטין. לדעתי תהיה הבנה שאי אפשר להמשיך את חלוקת העוני כמו שהיא עכשיו, יהיו תמורות מאוד מקיפות בחברה הישראלית - סוג של חזרה למבנים חברתיים יותר סבירים".

" אולי אחרי הבחירות הקרובות?

"לא. אני לא חושב. עוד לא הגיענו לנקודה שממנה מתחיל שינוי. יש עכשיו ניצנים, זה תהליך יחסית ארוך - ואני לא רואה שמישהו נדרש לזה כמו עמיר פרץ והוא לא ינצח את הבחירות. בשלב מסוים המדינה תשאל אם זה טוב לה - וזה לא טוב לה. היה עכשיו סקר מאוד מעניין שהראה שאנשים צעירים עניים, מרגישים פחות מחויבות לצבא ולמדינה. זה דבר שעד עכשיו לא קרה או נשאר מוסתר מעיני הציבור. אין כבר אידיאולוגיה דומיננטית שיכולה להחזיק את המבנה הזה שבו עניים מרגישים מחויבים בכל זאת. הבעיה היא לא האבטלה אלא אנשים צעירים שעובדים קשה ולא יכולים לקיים את עצמם, הם ירגישו שהם לא חלק מהמדינה, שהם לא רוצים לתרום כמו קודם ואז תתעורר השאלה - מה עושים עכשיו?

"לכן הדמות של יושב ראש איגוד הקבצנים בספר היא דמות חשובה. זה לא גורלו, הוא לא דמיין שזה מה שיצא ממנו, הוא לא הקבצן שאנחנו רגילים אליו שממלמל ברחוב ואנחנו אומרים עליו - אוקיי - הוא לא חלק מהחברה. הוא אדם שגדל עם חלומות סבירים פחות או יותר, שאבא שלו נורא האמין בחלום הקפיטליסטי ורצה להצליח, לבנות עסק משלו. הקריסה שלו משקפת לדעתי בדיוק מה שעובר על החברה הישראלית. בזמן שכתבתי את הספר, אגב, קראתי כל הזמן כתבות על אנשים כאלה - הומלסים שפעם היו קצינים בצבא, עם תואר אקדמי".

עיר של חלומות

" למה בחרת שאסון הטבע יפקוד דווקא את תל אביב?

"דבר ראשון זה היה כדי לגאול את תל אביב מהדימוי של עצמה ודבר שני כדי לייצר את תל אביב כהקצנה של ישראל. אנחנו כבר מכירים לעייפה את הדימוי של תל אביב בספרות הישראלית - שהוא פחות או יותר זהה לעצמו: העיר המערבית, הרציונלית, שאנחנו מתהדרים בה מול אירופה והעולם הגדול. זו בעצם העיר שאליה מתנקזות כל השאיפות של ישראל החדשה, השאיפה להתמערבות. באיזשהו מקום היא הפכה לעיר של חלומות - דרכה אנחנו חולמים את עצמנו כמו שאנחנו רוצים להיות. הרעיון הוא להפוך את המראה ולהגיד: תל אביב היא לא מקום נבדל, דרך האסון-טבע הזה היא חלק מישראל - הקצנה של ישראל - באמת יש בישראל עלייה גדולה מאוד במספר חסרי-הבית, באמת בישראל הסדר החברתי מתערער, ותל אביב כאילו נשארת במין קיום כזה - עשיר זחוח. אבל תל אביב מיוצגת על-ידי אנשים מאוד מסוימים שמייצרים את הדימוי שהיא רוצה, ויש הרבה חלקים - יותר עניים ועלובים שנעדרים מהייצוג שלה. הסערה העל-טבעית חושפת את השוליים ושמה אותם במרכז".

וכאילו כדי לסכם את הנקודה, מופיע בסוף השיחה שלנו אדם שמוכר עטים משולחן לשולחן (הראיון נערך בבית קפה תל אביבי זחוח)- מסוג האנשים שמתרבים לאחרונה בישראל ושרובנו נוטים לנופף אותם בהיסח-דעת. ברעם קונה ממנו שני עטים, ב-20 שקל, ומספר: "כשהייתי קטן אני וחבר שלי תרמנו הרבה כסף לקבצן ואז אמא שלו צעקה עלינו שאם נתרום כסף לקבצנים הם לא ילכו לעבוד. נראה לי שזה מגדיר יותר מהכול את האתוס של בית הכרם". "