לילה עם אלת הים

היה זה השניים בפברואר. נודע לי שבאותו לילה עומדים חסידי הקנדומבלה - הדת המקומית-פגאנית - לחגוג את יום חגה של אהובתי הספרותית. בדת הקנדומבלה ימנז'ה היא מין שילוב של אלת הים עם מריה הקדושה, שעטנז אופייני של האלים ("אורישות") שהביאו איתם העבדים מאפריקה עם הקדושים של הנצרות הקתולית, שכפו עליהם שוביהם.

חברים מקומיים הזמינו אותי לחגוג באחת השכונות הנידחות של העיר. עצם הביקור באותה שכונה בשעות הלילה נחשב כמעט למעשה טירוף, שתייר נורמלי לא מסתכן בו. אבל אולי חסדי ימנז'ה הגנו עליי, ולא אונה לי כל רע.

כשהגענו ל"טרירו" (Terreiro), בית-הפולחן לרוחות, כבר היה הטקס בעיצומו. למרבה המזל, נכחו שם כוהנות אורישה יותר מאשר תיירים, וכולן שרו, רקדו, פרכסו והתפלשו על הרצפה. מפלי השומן שלהן מרטטים לרעם התופים, ועור התוף שלי מרטט יחד איתן. לא הייתה שם אף כוהנת אורישה רזה, כאילו זהו חוק בל-יעבור שכל כוהנת חייבת לשקול מאה קילו לפחות.

הכוהנות בירכו בנגיעת יד את קהל המאמינים הצפוף. כמה מהצופים גנחו, התעוותו או כמעט שהתקפלו לשניים. "המכשפה חשמלה אותי", אמר לי חבר. ניסיתי לסגת לאחור כדי שהכוהנת לא תיגע בי, אבל היא שלחה לעברי יד ארוכה ורוטטת, שהטעינה גם אותי בשוק חשמלי. הרגשתי זרמים בכל הגוף, כמעט וקרסתי, ולקח לי זמן להתייצב על רגליי.

בתום שעות אחדות של שירה וריקודים, יצא טור ארוך של מאמינים בצעדה ארוכה אל המפרץ. הכוהנות צעדו יחפות, בעיניים עצומות, אבל בזכות חושיהן ידעו כיצד להגיע ולאן. בחוף נחפרו בורות עמוקים, ושם הציבו חסידי ימנז'ה אלפי נרות המוגנים מפני הרוח, שנראו מרחוק כמו פנסי רוח המסמנים מסלול נחיתה למטוס דמיוני.

סירת דיג קטנה, עמוסה בפתקי בקשות, במנחות לאלה - זרי פרחים, בקבוקוני בושם, סבוניות, שרשראות כסף - ובכוהנות שרות ומייבבות אל הרוח, התרחקה אט-אט מהחוף ללב המפרץ, שם ישליכו הכוהנות את המנחות לימנז'ה, בתקווה שאף אחד מהפתקים לא יחזור אל החוף (משמעות הדבר שהבקשה לא התקבלה). כאשר הכוהנות פיזרו את המנחות, פרצו פתאום הנשארים על החוף בגעייה אקסטטית. אחת החסידות אף התמוטטה, כאילו נכנסה בה רוחה של ימנז'ה. הסירה הפכה לנקודה לבנה באפלה, עד שנעלמה כליל מהעין והשאירה את יתר המאמינים לרקד, להתפלש במי אפסיים, ולהתפלל לאלה לאור הנרות ההולכים ודועכים.