הנקראות ביותר

שר התעשיה

מנחם גולן גילה את השיטה לעשות כסף בקולנוע בלי סיוע ממשלתי. אחרי הצלחת "ימים של אהבה" בכיכוב מאיה בוסקילה הוא חוזר לפס ייצור של להיטים, נגד כל המבקרים והקרנות

במשרדי גולן-ערן הפקות, השותפות החדשה של מנחם גולן עם המפיק דורון ערן ברחוב ישראל'ס בתל אביב, יושב מנחם גולן במשרדו, עובר על תסריט. על הקירות צילומים שלו עם ג'ורג' לוקאס ושפילברג, תעודות רבות על מועמדויות לגלובוס הזהב ולאוסקר, מכתבים אישיים ממוסגרים ופרס ישראל אחד.

במקום שבו במאי קולנוע נאבק במשך חמש שנים להוציא סרט תחת ידיו, מנחם גולן יצר לעצמו מסגרת הפקתית שמתקתקת סרטים. רק עכשיו סיימו את הפקת "רק כלבים רצים חופשי" עם איילת זורר וליאור אשכנזי (תסריט: אסי דיין; במאי: ארנון צדוק), וכבר בסוף החודש יצאו לצילומי הסרט שגולן מביים "ריקוד מסוכן" עם אליענה בקייר.

ברלינאי

גולן, שלחם במלחמת השחרור, בן 76 השנה, לא עוצר לרגע. הקולנוע אצלו הוא אובססיה והדיבור על הסרטים הוא בשבילו חמצן. יחד עם עמוס גיתאי, גולן עדיין נחשב לישראלי המצליח ביותר בקולנוע העולמי. הוא גילה את ואן דאם, את שרון סטון ב"מכרות המלך שלמה" (1985), עבד עם גודאר ועם ג'ון קאסבטס. "הוא היה באמת גאון - זכיתי איתו בפסטיבל ברלין", אומר גולן, "אבל הפרס הכי חשוב לי הוא פרס ישראל שקיבלתי".

אין צורך לשאול אותו מה הסרט שלו האהוב עליו - התשובה תמיד זהה: "הסרט הבא".

על שולחנו במשרד מונח הבורדרו של סוף השבוע האחרון - פירוט מכירות הכרטיסים של סרטו החדש "ימים של אהבה". בראש הדו"ח מתנוסס מספר המבקרים בסרט מאז יצא לאקרנים לפני שבעה שבועות: 68,687. הסרט, שעלה לאקרנים בסוף דצמבר באולמות רשתות פורום פילם ובסינמה סיטי של יונייטד קינג, מתואר כך בתקציר שהועבר לעיתונות: "סיפור אהבתם של זמר הרוק המצליח דודו בן-דוד (ניר לוי) ומרגלית דהאן (מאיה בוסקילה), צעירה מאשדוד, בעלת כישרון שירה אדיר החולמת להצליח. מרגלית ממלצרת במסעדה של אביה יוסף (יוסף שילוח) ושרה לפעמים בפאב המקומי. דודו, זמר הרוק הכי מצליח במדינה, מגיע להופעה, ובביקור בפאב השכונתי הוא רואה את מרגלית שרה ומגלה את הפוטנציאל האדיר שלה ומבטיח להפוך אותה לכוכבת מצליחה. דודו 'חוטף' אותה מהשגרה של חייה ויחד הם נוסעים לבית שאן, שם מופיע דודו באמפיתאטרון הרומאי. דודו פורש חסותו על מרגלית והם הופכים לזוג. כבר בהופעה בבית שאן דודו מעלה את מרגלית לבמה לשיר, והקהל נשבה בקסמה. סיפור האהבה בין השניים תופס תאוצה והם מחליטים להתחתן לאחר זמן קצר. הקריירה המוזיקלית של מרגלית נוסקת אל על, בעוד זו של דודו שוקעת יחד איתו עמוק אל הסמים והאלכוהול. מערכת היחסים של השניים עוברת מהמורות ותהפוכות ושוזרת בתוכה שלל דמויות ססגוניות ממיטב ארצנו".

על התסריט חתומים מנחם גולן ודורון ערן; המפיקים - מנחם גולן, דורון ערן, אייל מלול, רוברט בן-שושן, משה ולאון אדרי; המוזיקה של אהוד מנור, עמית צח, צביקה פיק, פבלו רוזנברג, ויק גרובמטס, מייקל הרפז והאחים לוי. "המשקיעים בסרט הם האחים אדרי, אני ודורון ערן", מוסיף גולן. "הסרט לא זכה לתמיכה מקרנות של כסף ציבורי. ההכנסות שלו הן רק מהמכירות".

ניאו ריאליזם

- 10,000 כרטיסים בשבוע! איך אתה מסביר את ההצלחה של הסרט?

"זה סרט שהקהל מזדהה איתו, אוהב אותו. זה סרט פולקלוריסטי, סיפור מקומי על אנשי הפרברים והשכונות. זה סיפור שדומה בסגנון שלו לניאו-ריאליזם האיטלקי: עיירת פיתוח, נערה חולמת להיות זמרת, פוגשת את הזמר הכי מצליח בתל אביב שמכור לאלכוהול ולסמים. הוא מזהה את הכישרון שלה, היא בורחת איתו מהבית. יש להם נישואים לא מאושרים. יש סוף עצוב, אבל לה יש הפי אנד כי היא צומחת מתוך נפילת הבחור. קהל אוהב להיות עצוב בקולנוע. אם תיסע לירוחם או לשדרות, תמצא את הנערות שחולמות לשחק את סינדרלה בתל אביב - שיגיע לאזור שלהן מעין מלאך מושיע. הסיפורים האלה לא נגוזו, החלומות האלה קיימים. מאיה בוסקילה היא כוכבת פופולרית. היו לה שלאגרים גדולים, היא נבחרה לזמרת השנה. היא כוכבת שמתאימה במיוחד לסרט מוזיקלי עם שירה. ניר לוי הוא כוכב בעיקר בקרב הנוער הישראלי. יתר על כן, יוסף שילוח, צחי נוי והנערה השנייה מורן אטיאס - כולם פופולריים מאוד. לא גיליתי אותם. יש להם מקום מכובד.

"יש בסרט התרגשות, שמחה, הומור, אהבה ועצב. קהל אוהב לחוש, להתרגש. לא אוהב להשתעמם. יש לו הסתייגויות מאובר-אלימות ואובר-אינטלקטואליות. זה קולנוע בידורי עממי".

- וכבר נכנסים לרווחים או שעדיין מוקדם לדבר על זה?

"אנחנו כבר נכנסים לרווחים. לא היתה נהירה כזו לסרט ישראלי כבר שנים. שברנו שיאים במכירת כרטיסים בזמן כה קצר. הרווח כמובן תלוי בהשקעה של המשקיעים והמפיצים. בדרך כלל מעל 50 אלף צופים יש סיכוי לסרט ישראלי להיכנס לרווחים. צריך להבין שמעל 50 אלף כבר יש התעניינות של הטלוויזיה ויש לסרט סיכויי ייצוא. 'ימים של אהבה' נמכר לקשת ולהפצה בחו"ל, ויצא ב-DVD. המשקיעים רואים את השקעתם חוזרת עם רווח. השקעה בסרט ישראלי היא דבר כדאי היום מבחינה עסקית. המשקיע מתחיל להרוויח בתוך פחות משנה, והוא מתחיל להחזיר את ההשקעה עוד קודם. המשקיע הפרטי בסרט הזה הוא האחים משה ולאון אדרי מיונייטד קינג. הם מספקים לעצמם סרטים פופולריים לרשת בתי הקולנוע שלהם ושולטים על ההפצה והמכירות לטלוויזיה. השקעה של אנשים כמותם כדאית אם הם זהירים ואם הם משקיעים ביוצרי קולנוע מקצועיים שיודעים מה הם עושים. יש בזה אלמנט של מקלט מס - אפשר לדחות את התשלום לסוף השנה. אם היה לי כסף מיותר הייתי משקיע".

- עם שוק כל כך קטן, איך אתה מסביר את האטרקטיביות שבהשקעה בסרט ישראלי?

"לפני 30 שנה השקעה בקולנוע היתה מסוכנת בארץ ובחו"ל - ההוצאות היו גדולות, לא היו כבלים, VOD, PPV, לא היה DVD ווידאו. היו רק אולמות קולנוע. היום נוצרו חלונות נוספים להכנסות בקולנוע. הסרט היום הוא קומודיטי נדרש כדי למלא את כל החלונות האלה. אם סרט עולה עד חמישה מיליון שקל, קשה לו להפסיד כסף, כל עוד יש לו דרישה ויש לו מקום להציג. יש היום עשרות אלפי ערוצי טלוויזיה בעולם שצריכים למלא 24 שעות ביום של קולנוע, ולכן הסיכון בהשקעה בסרטים הצטמצם מאוד ואפשרויות הרווח גדולות. בעיקר אם אתה שומר על עלות נמוכה של הסרט. יש היום גם הפצת סרטים בבתי מלון ובמטוסים - מישהו משלם בשביל זה.

"צילמתי את 'ימים של אהבה', כמו את 'מבצע יונתן', 'קזבלן', 'השיבה מהודו' ועכשיו גם הסרט הבא 'ריקוד מסוכן', גם בעברית וגם באנגלית. מאחר שאנגלית היא השפה השלטת בהפצה העולמית, מבחינת חומר גלם זה כפול ומבחינת זמן צילומים, אבל אתה מוסיף בערך עשרה אחוזים לעלות הכוללת של הסרט, וזה מאפשר לך למכור אותו להפצה בינלאומית. ככה MGM קנו את 'קזבלן' להפצה. אני עובד עם מייקל הרפז, מדריך דיאלוגים לשפה האנגלית. לא אומר לך שזה היה קל, אבל עברנו את זה. עשינו חודש חזרות לשתי הגרסאות. הגרסה האנגלית של 'ימים של אהבה' תוקרן במאי בשוק בקאן לקונים פוטנציאליים".

הטכנולוגיה איתי

- מה היחס בין רווח מאולמות לשאר הפורמטים שמנית?

"לסרט יש חיים במשך עשרות שנים - הוא חוזר בכל מיני דרכים. יש לו Re-Issue פעמים אחדות. יש היום סרטים ישראליים שמקבלים תמלוגים כמה וכמה פעמים בשנה מהטלוויזיה. אני יודע את זה כי אני מקבל עליהם תשלום כתסריטאי. אחר כך ישנה רכישה ב-DVD, יש ספריות וידאו בעשרות בכל עיר. המפיקים רואים החזר יפה מאוד בשלבים האלה אם הם שומרים על זכויותיהם. השקעה בקולנוע ישראלי נעשתה כדאית, אבל אם אתה עושה סרט אינטלקטואלי או אוונגרדי, אל תצפה לרווחים.

"הקולנוע הוא עדיין הבידור הזול ביותר מחוץ לבית. לעומת תאטרון, אופרה, כדורגל או קונצרט, הקולנוע הוא עדיין הבידור הזול ביותר והפופולרי ביותר שאדם יכול להרשות לעצמו. 35-30 שקל לכרטיס. האמרה 'There s No Business Like Show Business' - היום זה נכון! בגלל התפתחות הטכנולוגיה אתה יכול היום לראות סרט בבית שימוש. עוד מעט תתחיל לראות סרט במכשיר הסלולרי שלך".

- אתה מזן הבמאים-מפיקים. זה דור של יזמים שאין היום.

"הקולנוע קשור בעולם מסחרי, בעולם עסקי. בדרך כלל אומרים שאנשי רוח, אמנים, לא מתעסקים בזה. בקולנוע אין דבר כזה. קולנוע קשור בכסף, ואין מה לעשות. קודם כול למדתי בימוי, עשיתי כמה סרטים, ואז גם נהייתי מפיק מחוסר ברירה. משום שלא היו לי מפיקים שיכלו לסדר לי חומר גלם, אנשי צוות, ציוד להפקה, נהייתי מפיק".

- התחלת בארצות הברית אצל רוג'ר קורמן, כמו קופולה, סקורסזה, ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים"), פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה"), ג'יימס קמרון ("טיטאניק") וגו' דנטה ("גרמלינס").

"למדתי בסיטי קולג' בניו יורק. נסעתי לשם אחרי שביימתי לתאטרון כדי ללמוד קולנוע. היה לי מורה שלימד אותנו סרטים דוקומנטריים. בשיעור הראשון הוא אמר לנו, 'פה לא לומדים קולנוע, קולנוע לומדים על הסט. לכו תחלקו שם סנדוויצ'ים'. הייתי בתאטרון, אבל תמיד חלמתי על קולנוע. בגיל 30 הגשמתי את החלום הזה. יום אחד ארזנו את הפקלאות ונסענו לניו יורק, אז עבדתי בקונסוליה הישראלית. התחלתי ללמוד בסיטי קולג', ושם למדתי שאין מה ללמוד בבית הספר, אז יצאתי להפקות. כשאתה נמצא בתוך הפקה - בתוך תוכו של הסרט - אז אתה לומד הכי הרבה. את היתר אפשר לקרוא בספר. וזה מה שעשיתי. הסרט הראשון שהייתי מעורב בו היה סרט של רוג'ר קורמן. הוא בעצם היה המורה שלי - המנטור. הוא נחשב ה-במאי של סרטי ה-B! הסרט הראשון שבו עבדתי כעוזר היה של קורמן. איתי עבד גם עוד סטודנט לקולנוע כמוני ששמו פרנסיס פורד קופולה. עבדנו ביחד בסרט של קורמן ,The Young Racers ‏1963() - זה היה סרט מרוצי מכוניות. קופולה היה הסאונד-מן, ואני הייתי עוזר במאי רביעי. כשנכנסתי להפקה של רוג'ר כבר היה לי התסריט של 'אלדוראדו', אז באתי אליו, ואני יודע לספר סיפור, סיפרתי לו את הסיפור של הסרט. נתתי לו את התסריט ואמרתי לו שזה סרט שחור-לבן בעברית. הוא שאל אותי כמה כסף אני צריך, ואני אז לא הבנתי שום דבר, אמרתי לו 30 אלף דולר. הוא אמר לי, 'אני אתן לך 30 אלף דולר - לך יהיו הזכויות בישראל ולי יהיו בעולם'. הוא הסכים, והכול היה בארוחת ערב אחת מסביב לשולחן. לידנו ישב פרנסיס פורד קופולה, שאז היה סטודנט שלא עשה עוד כלום. הוא אמר לקורמן, 'תגיד, מה אתה משוגע?! אתה הולך להשקיע בסרט שחור-לבן?! דובר עברית?! תן לי 30 אלף דולר, אני עושה סרט אמריקאי ובצבע'. אז קורמן אמר לו, 'תראה, הוא בא עם תסריט, יש לו רעיון. אתה אין לך כלום'. קופולה הבטיח לו תסריט מחר בבוקר. הוא גר חדר לידי במלון מונטה קרלו. כל אותו הלילה אני שומע אותו מתקתק על המכונה. בבוקר הוא הביא לרוג'ר את התסריט לסרט אימה - 'דמנטיה 13', וזה היה הסרט הראשון של קופולה. היתה לו עוד החוצפה לבוא אליי ולשאול אותי אם אני רוצה להיות העוזר שלו בסרט".

קורמן בארבעה, אני בשלושה

- ומה למדת מקורמן?

"רוג'ר לא היה מצלם סרט ביותר מארבעה שבועות. אני יכול להשוויץ ולהגיד שאני יכול לצלם סרט בשלושה שבועות. אבל זה אפשרי רק אם יש לך צוות של עובדים מקצועיים שרצים קדימה, לא מבזבזים זמן. ככה גם אפשר לעמוד כמה שיותר בדרישות התקציב. לא משנה מה היומרות האמנותיות שלך, איזה דרמה גדולה אתה רוצה להעביר לבד, הקולנוע תמיד יהיה קשור בכסף.

יש לך כסף - אתה יכול לעשות סרט, אין לך כסף - אתה יכול לגרד קירות, אבל לא לעשות סרט".

- מתי התרחשה הפריצה לארצות הברית?

"ב-79'. לי וליורם בן דודי היתה חברה מאוד גדולה בארץ. עשינו אז את 'אסקימו לימון'. סדרה של שבעה סרטים שהצליחה בעולם. תתאר לך סרט ישראלי, דובר עברית, בלי כוכבים, עם שחקנים ישראלים צעירים, שכבש את יפן ואת גרמניה. הסרטים האלה עשו הרבה כסף, ואנחנו בעצם גדלנו בארץ והיינו צריכים להתפשט החוצה. הזמנו את מנהל MGM לראות את הבכורה של 'קזבלן' בארץ ב-1974. זה היה בעצם הסרט הישראלי הראשון שנרכש להפצה על ידי מייג'ור - אולפן אמריקאי גדול. הזמינו אותי לעשות את הגרסה האנגלית ל'קזבלן', ואז יום אחד בזמן העריכה הופיע אצלי יהודי אחד, בעל בתי קולנוע מסן פרנסיסקו. אני הייתי בחדרי העריכה של MGM. נפגשנו והוא אמר לי, 'מר גולן, חיפשתי אותך בכל מקום. ראיתי את 'קזבלן' שלך, MGM לא רוצים לתת לי אותו להקרנות'.

"היתה אז תחרות מאוד גדולה בין המייג'ורס על הסרטים שיוצגו בבתי הקולנוע. הוא אומר לי, 'אני רוצה את הסרט - מה אני צריך לעשות כדי לקבל אותו? אני תורם לישראל, אני אעשה הכול'. אז אמרתי לו, 'אם הסרט מוצא חן בעיניך כל כך, אז למה שלא נעשה סרט ביחד?' אז הוא שואל, 'יש לך סיפור? יש לך תסריט? יש לך משהו?' 'תן לי יומיים, נראה מה יקרה', אמרתי לו.

התחלתי לחפש, אמרתי לעצמי, איזה סרט אני יכול להציע לו? קודם כול הוא יהודי, אחר כך אני אוהב את סיפורי הפשע. אז הלכתי לאנציקלופדיית הפשע - שזה ספר אמריקאי שמגולל את סיפורם של כל המאפיונרים - 'העולם של אל קאפונה' וכדומה. בספר הזה מצאתי שהיה פושע יהודי שקראו לו לפק'ה בוכלטר. מהאנציקלופדיה הוצאתי את סיפור החיים שלו והתחלתי לכתוב תסריט.

"למחרת צלצלתי אל אותו אדון, הלכנו לארוחת צהריים, ושם אמרתי לו, 'הנה, זה הסיפור שלי'. הוא אומר לי, "אתה חושב שזה ילך? שירצו לראות את זה?' אמרתי לו, 'תראה, עשו סרטים על אל קאפונה, אבל אף אחד לא עשה סרט על שודד יהודי'. 'כמה כסף אתה צריך?' הוא שאל אותי, וגם אז לא הבנתי את הבעיה הכספית הזאת, ביקשתי 300 אלף דולר - הייתי צריך מיליון. הוא אמר בסדר. קראתי ליורם שותפי, וביחד הלכנו לבנק והשגנו את יתרת הכסף. זה היה הסרט האמריקאי הראשון שלי - עם טוני קרטיס - 'לפק'ה'. הסרט נמכר לוורנר ברדרס והוקרן בכל העולם".

אתה יהודי!

- איך השגת את טוני קרטיס?

"סוכן הכיר בינינו ואמרתי לו, 'אתה יהודי! אתה צריך לעשות סרט על שודד יהודי'. נתתי לו את התסריט, קרא, היה מבסוט, הסכים. והכול בתקציב נמוך. מיליון היה תקציב נמוך, אבל הוא נמכר בשני מיליון לוורנר. אחר כך הקמנו אני ויורם את קאנון (Cannon). ובקאנון כבר עשיתי המון סרטים - סרט אחרי סרט. התפקיד שלי היה בעיקר הפקה, אבל גם היו הרבה סרטים שביימתי.

קאנון היתה חברה ציבורית, היה לה כסף, אז יכולתי לעשות הרבה סרטים בלי בעיה".

- קאנון היו הראשונים שהחתימו שחקן בשכר של עשרה מיליון דולר - סילבסטר סטאלון.

"עם סטאלון זו היתה תופעה כזאת - הגיע אליי התסריט הזה, 'מעבר לשיא', סרט על הורדת ידיים. רציתי את סילבסטר סטאלון, שהיה אז כוכב גדול, וחשבתי, איך אני משיג אותו? איכשהו השגתי את המספר של העורך דין שלו, שאלתי אותו איך אני יכול לקבל את סטאלון לסרט. הוא אמר לי, 'אתה יודע כמה סטאלון מקבל? שישה מיליון דולר!' לא ידעתי את זה. אמרתי לו, 'מה אני אגיד לך? אני לא רוצה לתת לו שישה מיליון דולר, אני רוצה לתת לו עשרה!' למחרת טלפון ממנו: 'סטאלון רוצה לקרוא את התסריט'. סטאלון חוזר אליי: 'אני יכול לעשות את זה. שימו את הכסף בבנק'. אמרתי לו שאני לא יכול לשים לו עשרה מיליון בבנק, אבל אני יכול לשים לו חצי מיליון עירבון. אמרתי לו, 'אם בתוך חצי שנה לא גייסנו את העשרה מיליון, אל תעשה את הסרט ואנחנו הפסדנו חצי מיליון. אם השגנו, אז הכול טוב - אופציה על החיים שלך אני רוצה!' וכך זה היה. יורם התחיל לנסוע ממדינה למדינה והתחיל למכור את הסרט מראש, וכולם רצו חתיכה מסטאלון - אז הוא היה כוכב ענק. יורם השיג בחוזים 23 מיליון דולר, ואז הלכנו עם זה לבנקים והשגנו את הכסף. הסרט עלה דומני 18 מיליון דולר, אבל הוא עשה הרבה יותר כסף בעולם. אנחנו בעצם קבענו את המחיר של סטאלון בשוק האמריקאי. אחרי זה הוא לא רצה לעבוד בפחות מזה. אחר כך הוא כבר קיבל 15 ו-20 מיליון. השיטות של גיוס הכסף היו שיטות לא רגילות. בעצם ה-Pre-Sale היא שיטה שאני ויורם פיתחנו, והיום היא מאוד מקובלת בעולם".

- למה נפרדתם, אתה ויורם גלובוס?

"לנו קרה פנצ'ר בסוף שנות השמונים כשהסתבכנו ברכישה של בתי קולנוע באירופה. לקחנו הלוואות מאיגרות זבל עם ריביות גבוהות והפסדנו את קאנון. היינו חברת האינדיפנדנט הכי גדולה בארצות הברית - עשינו 15-20 סרטים בשנה. החברה שלנו נסחרה בבורסה בניו יורק וגלגלה מיליארד דולר בשנה".

קיבלת את האופציה

- גלובוס קיבל ממך את הנדל"ן ואתה נשארת עם ההפקות. אתה בעצם נתת לו את הכסף בשביל האופציה לעשות סרטים, זאת ממש התאבדות, איך אתה מסביר את זה?

"יורם חזר ורכש את בתי הקולנוע - עכשיו הוא בהפצה ובהפקה. אני חזרתי להפקה. אני כבר מבוגר, אנחנו בני דודים. אחרי נתק של עשר שנים חזרנו לעבודה משותפת. בישראל הוא מפיץ את הסרטים שאני עושה.

"תשמע, אני משוגע. זה שיגעון. זה חיוני בשביל החיים שלי לעשות סרטים. אני רואה סרטים מאז בית הספר העממי, בקולנוע אביב בטבריה. פעם קיבלנו עונש מהמורה לבישול - היא היתה יושבת עם הרגליים פתוחות ואנחנו היינו מציצים לה עם מראות. היא נתנה לנו עונש לא ללכת לקולנוע שבועיים. ואני הייתי הולך לכל סרט שיצא - אמריקאיים, קאובויים, מה שלא היה.

כשאבא שלי לא נתן לי כסף עבדתי בתרגום למעלה. התרגום העברי היה רץ אז בצד המסך, והיה צריך לסובב אותו - אני הייתי עושה את זה כדי לראות את הסרטים. בשבילי העונש של המורה לבישול היה נורא. בדיוק הגיע 'הדיקטטור הגדול' לטבריה, ואני רציתי לראות את זה. טבריה היתה האחרונה שהסרטים היו מגיעים אליה. סוף-סוף הגיע 'הדיקטטור הגדול'! צ'פלין - אני חלמתי בלילות עליו. בקיצור, הלכתי. מוצאי שבת, המחנך שלי היה בקולנוע, ריגל. הוא ראה שאני מגיע לסרט, אני לא ראיתי אותו. למחרת בבוקר הוא שואל אותי איפה הייתי אתמול בערב. אמרתי לו, 'הייתי בבית, קראתי ספר'. הוא אומר לי, 'אתה משקר, היית בקולנוע. ראיתי אותך שם'. הוא תקע לי סטירה כזאת שאני בחיים לא אשכח והושעיתי מבית הספר לשבועיים. הלכתי לראות את צ'פלין - לא יכולתי לוותר על זה. לא יודע מה משך אותי לזה".

- איך ההרגשה שאת "ימים של אהבה" קנו להפצה Nu Image של דני דינבורט ואבי לרנר שעבדו אצלכם בקאנון?

"אני מאוד גאה בהם. הם עבדו אצלנו למעלה מ-20 שנה. עכשיו הם עשו את 'דליה השחורה' עם בריאן דה-פלמה".

השיבה

- כבר לפני שנתיים יצא "השיבה מהודו" שביימת, עם אקי אבני וריקי גל לפי ספרו של א"ב יהושע, שסימן את השיבה שלך לארץ. אבל אפשר לומר שבשותפות עם דורון ערן ובחידוש הקשר שלך עם בן דודך יורם גלובוס חזרת סוף-סוף לארץ. מה תפקידן של השותפויות בעבודה שלך?

"זה קודם כול עוזר לי ליצור רצף. דורון ערן, שהוא מפיק בעל ניסיון רב, ואני איחדנו כוחות, כי זה דורש המון כוחות. אנחנו יכולים ליצור ברצף סרט אחרי סרט. יורם נכנס עם 100 אולמות בארץ וציוד וכסף, האחים אדרי עם כסף והפצה. החברה היא גם חברת מכירות - רכשנו כבר בודקה בקאן - אנחנו יוצאים לשם עם שישה סרטים של דורון ושלי".

- כמה סרטים אתה מתעתד להפיק ולביים בשנה?

"לא יותר מחמישה סרטים ולא פחות משניים. אתמול עשינו ראפ ל'כלבים', ובתוך ארבעה שבועות מצלמים את 'ריקוד מסוכן'. זה סרט שעברו שישה שבועות מאז שהרעיון עלה ועד שהוא מצולם. כתבתי את התסריט בחודש. זה סרט מוזיקלי כמו 'ריקוד מושחת' או קצת כמו 'קזבלן'. אנחנו משתמשים בלהיטים מדרום אמריקה, אירופה וארצות הברית. הכוריאוגרף הוא חיליק כהן, וקלאודיו שטיינברג, שצילם את 'ימים של אהבה', מצלם אותו. הקאסט כולל את ניב רז, מיכל אמדורסקי ואליענה בקייר, שזכתה בתחרות הריקודים בטלוויזיה. עם הניסיון שיש לי בסרטי ריקודים כמו 'למבדה', 'סלסה', ו'ברייקדנס' שעשיתי בעבר - הריקוד הפולקלוריסטי הוא המרכז של העלילה. לאור העניין שהריקודים כבשו להם - צעירים שרוקדים היום טנגו, ואלסים, ריקודים סלוניים - החלטתי לפתח תסריט בכיוון הזה, ואנחנו מפיקים אותו ב-850 אלף דולר. אנחנו מספקים בידור. 2,500 אנשים הגיעו לאודישנים בסטודיו B ליד אבן גבירול בתל אביב. זה יותר ממה שהיה לי בכל סרט קודם. 'ימים של אהבה' יצא ב-30 עותקים - עם 'ריקוד מסוכן' נצא לחופש הגדול ב-20 ביוני עם 40 עותקים".

- אני בטוח שיש כבר תוכניות לאחר כך.

"כן. אחרי 'ריקוד מסוכן' אנחנו מצלמים את 'הכתובה' של אפרים קישון עם זאב רווח, גם בעברית ואנגלית. זו הפקה משותפת ישראלית-גרמנית-אוסטרית. עבדתי על פרויקט 'באדנהיים', לפי ספר של אהרון אפלפלד. סרט על השואה. פעם ראשונה שאני נוגע בנושא הזה באופן ישיר. 'באדנהיים' הוא ספר על יהודים בשנת 39' בווינה, שנסעו לעיירת קיט ולא התייחסו למלחמה ולא רצו להאמין שזה מה שקורה, והם בעצם היו אשמים בגורלם. ספר נפלא. זה נדחה. אני בעל הזכויות - יש לי תסריט. התחלנו את ההפקה, אבל היינו צריכים להיפרד מהכוכב שדרש יותר כסף רגע לפני תחילת הצילומים. החלטנו לדחות לשנה הבאה.

"הגשנו תוכנית לבנקים ליצור קבוצת השקעות שתיכנס להשקיע בנו. ברגע שנצליח לשכנע אנשי הון מקומיים שזה כדאי, זו תהיה תעשייה חשובה במכלול התעשיות הישראליות".

- חוץ מ"השיבה מהודו" לא ביימת סרטים בתמיכת הקרן לעידוד קולנוע ישראלי?

"'השיבה מהודו' היה מקרה חד פעמי, בינתיים הקרנות לא מפסיקות לדחות אותי. אני אצלן הכבשה השחורה. אני אגיד לך משהו בקשר לקרן - בשנות השישים והשבעים עשיתי את 'סלאח שבתי', 'מרגו שלי', 'פורטונה', 'כץ וקרסו', 'קזבלן' - עשיתי 40 סרטים. העידוד היה בהתאם למספר הצופים. היה מס עינוגים על כרטיס הקולנוע. היום הקימו קרן שמי שקובע מי מקבל את הכסף - 300, 400, 500 אלף דולר - הם לקטורים. אבל מיהם? אלה אנשי קולנוע מתוסכלים או עיתונאים או סופרים שאין להם שום קשר לקולנוע, ואני תלוי בהם! אני לא מסכים שהם יגידו לאיש שיש לו 30 שנה בקולנוע הישראלי והעולמי איזה סרט לעשות, כי אני תלוי בעידוד שלהם. אני נגד הקרן ושיטת הלקטורים - היא לא בריאה ולא מתאימה לקולנוע הישראלי ולקהל.

"בקנדה, באוסטרליה, בצרפת, מחלקים את הכסף לא על ידי לקטורים, שזו גישה קומוניסטית מרוסיה הסובייטית. בקנדה ואוסטרליה במאי מקבל ניקוד: מפיק - שתי נקודות, צלם - שתי נקודות, מלחין - שתי נקודות, תסריטאי - שתי נקודות. אם הצלחת להשיג 12 נקודות מתוך 24 יש לך 'סרט קנדי', ואז אתה זכאי אוטומטית לקבל עידוד ואף אחד לא מתערב. ייצור מקומות עבודה במדינה והלאומיות של הסרט ושל היוצר שלו הם שזכאים לקבל עידוד. בשיטה כזאת המימון מגיע מקרן ששואבת את הכסף ממס עינוגים שהקהל מממן - עשרה אחוזים מכרטיס הקולנוע, שלושה שקלים וחצי, ובלי כסף מהמדינה".

- להתאחדות ענף הקולנוע יש מסגרת דומה לתמיכה בשיווק.

"בהתאחדות ענף הקולנוע אתה זכאי לקבל עידוד כספי להפצה מעל 80 אלף צופים. אבל זו התארגנות של אנשי עסקים - זו תמיכה בענף, זה לא כסף ציבורי. המערכת שאני מדבר עליה היא מערכת של כספים שבאים מכל הסרטים. מדוע שכשהאמריקאים מוציאים מכאן הון תועפות - מיליון אנשים ראו כאן את 'אישה יפה' - למה שעשרה אחוזים לא יישארו כאן? זה נועד להגן על המוצר המקומי".

הכול בורקס

- עשית סרטים שמבוססים על אירועים היסטוריים. מה דעתך על "גן עדן עכשיו" ועל "מינכן"?

"את 'גן עדן עכשיו' אני לא אלך לראות. העובדה שסרט על מחבלים שהולכים לרצוח יהודים קיבל פרס מדאיגה אותי. אני אלך לראות את 'מינכן' בשבוע הבא. ב'מחץ הדלתא' וב'מבצע יונתן' עשיתי דברים כאלה - לקחת אירוע ולעשות ממנו דרמה. אני אוהב את שפילברג, אני חבר שלו, אבל הוא חזק במיוחד בפנטזיה. כשהוא מתעסק בפוליטיקה ובמוסר הוא סוטה מהכיוון שלו.

אהבתי מאוד את 'אי.טי', אבל אני חושש מחוסר אמינות ואמת ב'מינכן'. כאשר מטפלים בישראל צריך צורה אמיתית וכנה. סרטים טובים שראיתי לאחרונה - 'קינג קונג' שאני נותן לו הרבה קומפלימנטים, 'הגנן המסור', 'הר ברוקבק' סרט מצוין, ו'השיבה' הרוסי סרט יוצא מהכלל. אני הולך לסרט כשאני מרגיש שאני יכול ללמוד משהו או לשכוח את עצמי בתוך הסרט.

"עשו כמה סרטים ישראליים טובים בשנים האחרונות. אהבתי במיוחד את 'כנפיים שבורות' ו'חתונה מאוחרת'. אבל להגיד לך דוגרי - שניהם בורקס, כמו הסרטים שלי".

- הגעת למצבים שמשכנת ומכרת את הדירה שלך בשביל סרט.

"אני משוגע כזה, החיידק הזה נדבק לי, זה כמו מחלה. קולנוע בשבילי זה חלק מהחיים. צבירת רכוש לא מעניינת אותי. מעניין אותי ללכת לסרט הבא. אני כבר בגיל מתקדם מאוד, אני רוצה להקדיש את עצמי ליצירה הקולנועית. בשבילי הקולנוע זה לא רק מקצוע, זה הובי - אני אוהב לספר סיפורים באמצעות הקולנוע. העובדה שאני ממשכן דירה או שאין לי דירה פחות חשובה, כל עוד אני יכול להמשיך לעבוד בעסק הזה - להפיק, לביים, לכתוב. לא מעניין אותי שום דבר אחר. אצלי סרט זה לא דבר חד פעמי - זה ממלא כל פינה בחיים שלי".

- מה החלק ביצירה הקולנועית שאתה הכי אוהב, שבשבילו אתה ממשכן את הבית?

"זה הכול ביצירה - מהתסריט ואז העבודה על הסט ואז העריכה, אתה יוצר סיפור יש מאין. הוא לא קיים קודם. אתה מפעיל אנשים חיים. אתה יוצר מעורבות רגשית. קולנוע זה ללא ספק קומבינציה של הרבה אמנויות, ואתה מנצח על זה. המעורבות שלי ביצירת הסרטים כל כך גדולה - אני לא עושה שום דבר אחר. כשהמקצוע שלך הופך גם להובי שלך, הוא אוכל אותך".

- לעבודה שלך בקולנוע היה מחיר אישי - בתך נעמי הראתה זאת בסרט תיעודי שבו התלוותה אליך בצילומי "השיבה מהודו".

"יש לי שלוש בנות - יעל, רות ונעמי. נעמי עובדת איתנו כאן במשרד בתור מפיקה בפועל. הקולנוע סחב אותי למרחקים לתקופות ארוכות. חסרתי לבנות והן היו חסרות לי, וזה יצר בעיות פסיכולוגיות עמוקות. את הקרע הזה אנחנו מנסים לאחות - הסרט של נעמי עזר מאוד ליחסים בינינו. אני נפתחתי והיא היתה אמיצה מאוד - זה היה כמו טיפול. הסרט הוקרן שמונה פעמים בטלוויזיה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות