המפצח

קשה להאמין, אבל "המפצח" חוזר וזה הדבר הכי לא אנכרוניסטי בטלוויזיה. לקוחות יס שהתרגלו לצפייה לילית בשידורים חוזרים של "אוז" יכולים להתאכזב. בניגוד לפורנו בית הסוהר האמריקאי, "המפצח" היא סדרה כבדה, עמוקה והרבה פחות בהמית. אבל מה שכן, היא ממכרת באותה מידה. ולא ממכרת כטלנובלה כמו "אוז". דווקא העומק והדמויות העגולות שואבות אותך פנימה. נכון, אין דבר פתטי יותר מלהתחיל להלל ולנתח את "המפצח" בשנת 2006, יותר מעשר שנים אחרי ששודרה בבריטניה ובערוץ 2, אבל צריך להגיד את זה. בלילות האלו סדרת הניינטיז הזאת מחממת לא מעט בתים, ולמחרת אנשים לא מתביישים לדבר עליה במשרד. כן, יש משרדים שבהם לא מדברים על "רקדן נולד". פיץ בגילומו של רובי קולטריין הוא דמות על-זמנית.

יכולים להתחלף פה ראשי ממשלה בקצב מסחרר, אבל הדיוק של הדמות הזו (וגם השרירותיות וצירופי המקרים הרבים) עדיין לא משמשים מזון לתולעים. לסדרה הזאת ארבע עונות, רובן מורכבות משלושה סיפורים של שלושה פרקים כל אחד. החשבון מסובך, ומה שאני מנסה להגיד זה שעוד לא מאוחר להתמכר. בהנחה שאתם מוכנים לקבל סדרת טלוויזיה עם תפקיד ראשי של פסיכולוג שמן שהוא לא אסי דיין.