קים קונג

את אחד הסימבולים המובהקים לרפורמות הקפיטליסטיות המתרחשות כיום בצפון-קוריאה אפשר למצוא דווקא באנדרטה שמציינת את הקמתה של מפלגת הפועלים ב-1945, שנמצאת בעיר-הבירה פיונגיאנג (Pyongyang). מתחת ללוגו המפלגה הקומוניסטית, המתנוסס לגובה של 50 מטרים, ושמורכב מהפטיש, המגל ונוצת-הכתיבה המוכרים, יושבת צלמת ומתפרנסת הודות לאנדרטה הוותיקה. לצדה של הצלמת שלט ובו היא מפרטת את תעריפיה, וכן מספר תמונות נבחרות - רובן של קבוצות תיירים מקומיות, כשברקע עומדת לה האנדרטה.

הצלמת האלמונית אינה לבד בכיכר, היא רק אחת מעצמאים רבים שמציעים את מרכולתם על המדרכה שלצד האתר ההיסטורי - רובם מוכרים מזון ומשקאות. עד שנת 2002, אותם סוחרים שהיו מעיזים לעשות עסקים, היו מגורשים למחנות של "חינוך מחדש", באשמת ספסרות. החוק האזרחי במדינה תיאר את אותם סוחרים כקבוצה שיש לבער מן האוכלוסייה משום שהם "קונים מוצרים מהיצרנים במחיר נמוך, ומוכרים אותם לצרכנים במחיר גבוה בדרך של הונאה, מרמה וביזה".

מאז, חלות תמורות רבות באחד המשטרים הסטליניסטיים האחרונים שנותרו בעולם, עד לכדי כך שעיתון המפלגה מתאר את המנהיג הבלתי-מעורער קים ג'ונג איל - ששולט מאז מותו של אביו קים לי סונג ב-1994 - כמי שמעדיף רווחים על-פני ניהול סוציאליסטי של הכלכלה, ומאפשר כניסה הדרגתית של מסחר למדינה.

"הכלכלה הבתולה האחרונה"

בביקור בן ארבעה ימים לפיונגיאנג, שנערך באוקטובר האחרון בהזמנת הממשלה המקומית ובהדרכתה, זכו 17 עיתונאים מערביים להתרשם מהשינויים שעוברת צפון-קוריאה. קשה היה לזהות את עיר-הבירה לעומת שנים עברו. הרחובות, שהיו כמעט ריקים בביקוריי ב-1979, ב-1989 וב-1992, הפכו לצפופים באופניים, באופנועים ובריקשות. המסעדות החדשות שנפתחו נקיות ועמוסות בלקוחות שמשלמים במיטב כספם. גם הלייף-סטייל במגמת התמערבות, כשבמלון ינגקאדו, ששייך לממשלה ושנמצא על גדות נהר הטאדונג, מהמרים תיירים, מסין בעיקר, בקזינו שהקים המיליארדר ממקאו סטנלי הו (Ho). הו השקיע 40 מיליון דולר בקזינו, וכעת משקיעים נוספים, מדרום-קוריאה ומסין ברובם, הולכים בעקבותיו ומשקיעים את הונם במדינה שעד לא מזמן כונתה "ממלכת הנזירים", על-שום בידודה המזהיר.

בספטמבר בשנה שעברה הוקמה על-ידי חברת אנגלו-סינו קרן לפיתוח ולהשקעה בצפון-קוריאה, שנקראת צ'וסאן. הקרן מתכננת לגייס 50 מיליון דולר להשקעות, כפי שמסביר קולין מקאסקיל (McAskill), מנהל אנגלו-סינו ויו"ר קוריו-אסיה. "זוהי הכלכלה הבתולה האחרונה", הוא אומר, ומוסיף כי מלבד השינויים שנערכו לאחרונה במערכת הכלכלית, לצפון-קוריאה מוקדי-משיכה רבים: 99% מהאוכלוסייה יודעי קרוא וכתוב, משכורת המינימום לעובד בחברה מערבית עומדת על 35 דולר לחודש בלבד, וגם המשאבים הטבעיים של צפון-קוריאה עשירים ביותר, וכוללים ברזל, נחושת, עופרת, אבץ, זהב ועוד.

עתודות נפט מוכחות אמנם אין לצפון-קוריאה, על-פי נתוני סוכנות האנרגיה האמריקנית, אך המפרץ במערב המדינה מכיל עתודות פחמימן (Hydrocarbon), ונחשב לשלוחה גיאולוגית של המפרץ הסיני עתיר הנפט, בובאי - פוטנציאל שפיתה את חברת Aminex Plc האירית, ואת החברה הקוריאנית Korex Ltd, להודיע באוגוסט שעבר על חתימת חוזה לשיתוף-פעולה למשך תשע שנים, לצורך בחינות היתכנות למציאת נפט, ולפיתוח במקרה הצורך של 66 אלף קמ"ר משטחה של המדינה.

גם טוני מיצ'ל, בריטי שיושב בסיאול ושנחשב למומחה לענייני צפון-קוריאה, מעיד כי ההשקעות הזרות נמצאות בדרך למדינה של קים ג'ונג איל. לאחרונה הוביל מיצ'ל 20 מנהלים בכירים בחברות בינלאומיות לביקור בפיוגנינג. "הם בוחנים כל דבר, משירותים ועד ייצור", הוא אומר. "הם רוצים להבין את שוויים של תושבי צפון-קוריאה ולהיות מוכנים לאפשרות של הצלחת השיחות הרב-צדדיות". מיצ'ל מכוון לשיחות בין צפון-קוריאה לבין סין, יפן, רוסיה, דרום-קוריאה וארצות-הברית, שמהותן הייתה להפסיק את המירוץ שלהן להשגת נשק גרעיני, מירוץ שהוביל אותה להימנות עם "ציר הרשע" של הנשיא האמריקני בוש אחרי הפיגועים ב-11 בספטמבר.

ארבע שנים לאחר מכן, בספטמבר שעבר, חתמו שש המדינות על הסכם עקרונות שקורא לטהר את חצי-האי הקוריאני מנשק גרעיני, הסכם שכולל גם שיתוף-פעולה כלכלי בין המדינות בתחומי האנרגיה, המסחר וההשקעה. במכון המחקר יונדאי, שנמצא בסיאול שבדרום, חזו כי הצלחה בשיחות הללו תהיה שווה לכלכלת הצפון כ-55 מיליארד דולר, ויותר מפי שניים בעבור כלכלת דרום-קוריאה.

אמריקה מקשה את הפתיחות

אווירת העסקים בצפון-קוריאה הפכה למזמינה באופן מפתיע, כפי שאומר נייג'ל קאווי (Cowie), בנקאי ב-HSBC, שנשכר לפני עשור על-ידי חברת ההשקעות פרגרין (Peregrine), כדי לפתוח בצפון-קוריאה את הבנק היחיד שהוא בניהול זר. כאשר פרגרין התמוטטה ב-1998, קאווי ושותפו למיזם המשותף המשיכו לתפעל את היחידה הצפון-קוריאנית. בשנת 2000 הוא רכש, ביחד עם שלושה משקיעים נוספים, את החלק של פרגרין, בהיקף של 70%, מכונסי הנכסים של החברה.

קאווי, המנכ"ל של מה שמכונה עכשיו בנק דאדונג (Daedong), אומר כי הבנק מחזיק בנכסים בשווי 10 מיליון דולר, וכל לקוחותיו הם זרים - רובם סינים, יפנים וממדינות מערביות. תוך כדי שאנו סועדים במלון קוריו שבבירה, הוא מעיד כי תנאי המחיה של הזרים השתפרו משמעותית בארבע השנים האחרונות במדינות אלה. "בעבורי, באופן אישי, זה דברים כמו נוחות אישית - יותר חנויות, אינטרנט, ונגישות לאי-מייל", הוא אומר. האינטרנט אמנם נגיש לזרים, אבל הגישה אליו נמנעת ממרבית המקומיים.

את האתגר הגדול ביותר שלו בבנק מכוון קאווי דווקא אל מחוץ לצפון-קוריאה, כלפי ארצות-הברית. בספטמבר האחרון אסר משרד האוצר האמריקני על מוסדות פיננסיים אמריקניים לסחור עם בנק דלתא אסיה ממקאו, משום שהפך, על-פי הגדרתם, ל"כלי משחק מרצון" בפעילויות המושחתות של צפון-קוריאה, וייצג סיכון להלבנת כספים ולפשעים פיננסיים אחרים. גם הבנק וגם צפון-קוריאה הכחישו את ההאשמות, אולם לממשלת מקאו האיום הספיק בשביל להשתלט על הבנק ולהכריז שלא תספק בעתיד שירותים לצפון-קוריאה.

באוקטובר העמיק משרד האוצר האמריקני את המלכודת באמצעות הקפאת הנכסים - בכל מקום בעולם שבו יכולה ארצות-הברית להגן על תחום השיפוט שלה - של שמונה חברות צפון-קוריאניות שחשודות במעורבות בייצור נשק להשמדה המונית. המשרד הסביר את פעולתו בהצהרה שפרסם באתר האינטרנט הרשמי שלו, ולפיה: "ההקצאה שהוכרזה היום היא חלק ממאמץ משותף בין סוכנויות שעושה ממשלת ארצות-הברית כדי להילחם בשינוע נשק להשמדה המונית, על-ידי חסימת הרכוש של יחידים ושל מוסדות שמעורבים בפעילויות ייצור של המערכות התומכות שלהם".

צפון-קוריאה ביקשה לקשר בין פעולות משרד האוצר האמריקני לבין עמדתה של ארצות-הברית בשיחות הרב-צדדיות, אך עוזר מזכיר המדינה האמריקני כריסטופר היל, הנציג האמריקני הבכיר בשיחות, אמר במסיבת-עיתונאים ב-11 בנובמבר כי הקפאת הנכסים לא הייתה קשורה באופן ישיר לשיחות.

קאווי אומר כי הוא מטיל ספק בכך שהפעולות של ארצות-הברית נועדו לפגוע בבנק דאדונג, שכבר הוציא איסור מפורט על הלבנת כספים, אך הוא מודה שהוא חושש שפעולות ארצות-הברית עלולות להפחית את התלהבות המשקיעים מצפון-קוריאה. "הפעולות יכולות לגרום לאנשים שעושים עסקים לגיטימיים פשוט לוותר", הוא אומר, ובו-בזמן מבהיר שהוא לא אורז את חפציו ועוזב את המדינה.

כמוהו גם פליקס אבט, יליד שווייץ שמנהל את אגודת העסקים האירופיים בפיונגיאנג, שאומר: "אני מאוד עסוק בביקורים אצל משלחות של עסקים זרים. ראו זאת כסימן לכך שהכלכלה מתפתחת ופעילויות עסקיות זרות נוספות מתגלגלות".

התפתחות איטית לעומת סין

האופטימיות בנוגע לכלכלה הצפון-קוריאנית העלתה את מחיר החוב הלא-משולם של המדינה למאות מלווים - בעיקר בנקים אירופיים, שעוד בשנות ה-70 החלו להיפגש בלונדון על-מנת לדון באפשרויות הגבייה. בשנות ה-90 העביר מה שמכונה "מועדון לונדון" חלק מהחוב לתעודות של Euroclearable - ביטחונות שנשלטו על-ידי פרנקים צרפתיים ומרקים גרמניים. בדצמבר שעבר, התעודות כבר נסחרו ב-20% מערכן - עלייה של 8% לעומת 2003, על-פי נתוני החברה הפיננסית הלונדונית Exotix.

טרם שירד לשפל של 12% לפני שלוש שנים, הספיק ערך החוב לעלות עד לכדי 60% מערכו בראשית 1998, וזאת בשל אופטימיות רבה ששררה בנוגע לעתיד המדינה. ההערכה כי צפון-קוריאה עתידה להתמוטט ולהיבלע בידי האחות העשירה מדרום, העלתה את רף הציפיות. זה לא קרה, וכיום מעריכה Exotix את ערך החוב הלאומי של צפון-קוריאה ב-1.6 מיליארד דולר, מתוך חוב של 14 מיליארד דולר ששייך ברובו למדינות קומוניסטיות בהווה ובעבר.

את אי-היציבות במעמדה של צפון-קוריאה לא ניתן לנתק מההקשר ההיסטורי. ב-1953 נחתם הסכם הפסקת אש בין צפון-קוריאה וסין מצד אחד, לבין דרום-קוריאה וארצות-הברית מצד שני. הסכם שלום מעולם לא נחתם בין המדינות. למעשה, האמריקנים עדיין נוקטים סנקציות מחמירות כלפי צפון-קוריאה, ומתייחסים אליה בפועל כאל מדינת אויב. אי לכך, אמריקנים מכל רחבי העולם מוגבלים מאוד במסחר עם צפון-קוריאה, ובהעברות של כספים אליה.

סנקציות אלה מעכבות את התקרבותה של צפון-קוריאה למערב, בהשוואה, למשל, לקצב שבו מתפתחות סין או ברית-המועצות לשעבר, שהחלו לפתוח את המערכות הכלכליות שלהן למערב עוד בשנות ה-70, במידה זו או אחרת.

צפון-קוריאה העבירה ב-1984 חוק שמאפשר השקעות מערביות, ומתיר מיזמים משותפים ובעלי חלקים שווים של חברות ממשלתיות וחברות זרות. למרות התקוות, החוק משך השקעה בסך 150 מיליון דולר בלבד במהלך העשור שלאחר חקיקתו - בעיקר משום שהמשקיעים נרתעו ממצב הכבישים, מסילות הרכבת, מערכות הכוח ותשתיות הטלפון במדינה, ומההתערבות הרשמית בגיוס, בפיטורים ובפיצוי עובדי המיזמים המשותפים - כך עולה מתזה שפיתח פילהו פרק מאוניברסיטת וויסקונסין. לעומת זאת, וייטנאם פיתתה השקעות בשווי 7.5 מיליארד דולר בחמש השנים הראשונות לאחר שפתחה את הכלכלה שלה להון זר, כתב פרק.

המטבע קרס, אבל לא מפטרים

בתחילת שנות ה-90, לאחר התמוטטות הקומוניזם האירופי, עשתה צפון-קוריאה צעד נוסף לקראת המערב, ופתחה את אזור רג'ין-סונבונג לסחר ולכלכלה חופשית, בגבול הצפון-מזרחי שלה עם סין ועם רוסיה. התרגשות התעוררה בקרב המשקיעים לזמן קצר, עד ששקטה לאחר שתוכנית הגרעין של צפון-קוריאה הביאה אותה עד לכדי סיבוב נוסף במלחמתה עם השכנה מדרום, המגובה במעצמה החזקה בעולם, בשנת 1994.

באותן שנים המצב בצפון-קוריאה היה בכי רע. בנוסף למתיחות הצבאית, איתני הטבע הביאו גל של שיטפונות נוראיים, שבשילוב עם התמוטטות המערכת הקומוניסטית העולמית גרמו למחסור חמור באנרגיה, ושיתקו כ-70% מיכולת הייצור של הכלכלה המקומית. הרעב הרג כ-2.5 מיליון צפון-קוריאניים, על-פי נתוני סוכנות האו"ם לפיתוח בינלאומי, ולולא חבילות סיוע מעבר לים, היה מתפתח בצפון-קוריאה רעב בסדר-גודל שמוכר ממדינות אפריקה.

גם היום, על אף השיפור במצב הכלכלי, מתמודדת צפון-קוריאה עם חוסר ודאות תמידית בנוגע למזון, כפי שאומר ריצ'ארד רגן, מנהל הסניף הצפון-קוריאני של תוכנית המזון של האו"ם. "אחד מהדברים שקרו בשל המחסור במזון הוא שהקלו את הפיקוח בשטחי הגבול. אתה רואה אנשים שמנסים ליצור חקלאות באחד מהשטחים הכי פחות מסבירים פנים שאפשר להעלות על הדעת", הוא אומר.

משבר גרעיני שני התחמם ב-2002, כאשר ארצות-הברית האשימה את צפון-קוריאה בקיום תוכנית סודית להעשרת אורניום - שבאה להחליף את תוכנית הפלוטוניום שהיא הקפיאה כחלק מההסדר שאליו הגיעו הצדדים במשבר הקודם. באותה שנה, הממשל המשיך במה שראש הממשלה הונג סונג נאם כינה צעדים כלכליים חדשים ודרמטיים, שגרמו לקביעת מחירים שרירותית ולהעלאת מחירי המטבע הזר כך שיהיו קרובים למחירים הנהוגים בשוק השחור. המטבע של צפון-קוריאה צנח בעקבות זאת ל-150 וון (Won) לדולר ב-2002, מ-2.15 וון לדולר שנה קודם לכן. כיום, עומד המחיר הרשמי על כ-170 וון לדולר, ובשוק השחור דולר אחד יכול להימכר תמורת כ-2,000 וון.

בנוסף, הציגה הממשלה יוזמות תשלום שנועדו להגביר את יעילות העובדים. עובדים שאינם עונים על הציפיות אמנם לא מפוטרים, אבל נמנעת מהם האופציה להעלאה. העובדים האלו, שבדרך-כלל לא מסוגלים לחיות מהמשכורת הזעירה שלהם, פורשים, ומנסים את מזלם במקומות עבודה אחרים. עובדים טובים יכולים לקבל העלאה של עד פי חמישה.

הצבא משתתף ברווחים

לצפון-קוריאה יש עוד כברת-דרך ארוכה בטרם המשקיעים הרבים יכלו לנהור אליה. לפי הדיווח של האו"ם, הנטו של ההשקעות הנכנסות ב-2003 בצפון-קוריאה - השנה האחרונה שלגביה יש נתונים זמינים - עמד על מספר שלילי של מינוס חמישה מיליון דולרים.

כעת מייסדת המדינה אזור כלכלי מיוחד בקאסונג, צפונית לגבול עם דרום-קוריאה, שבו מספר חברות קטנות מהדרום כבר מעסיקות אזרחים צפון-קוריאנים בייצור בגדים, נעליים ומוצרים לבית. לנו העיתונאים, הרשויות לא נתנו אישור להיכנס לאזור התעשייה החדש, אלא אפשרו רק להציץ מעבר לכביש המהיר.

נראה שכמו בכל תחום, בשביל להצליח בצפון-קוריאה צריך חזון לטווח הרחוק. היזם הסינגפורי ריצ'רד סאוואג' (Savage) לקח סיכון לפני חמש שנים, כאשר יצא במיזם משותף של מפעל עצים ביחד עם המשרד הממשלתי לסחר זר. הממשלה החכירה לסאוואג' כ-80 אלף דונמים למשך של 50 שנה, ללא אפשרות הארכה, בתמורה להחזקה של 30% בחברה שהקים אוורגרין. סאוואג' השקיע, ביחד עם בני-משפחתו ומספר חברים, כשלושה מיליון דולר בפרויקט, מתוך תקווה למכור את עצי הפאולינה שיגדלו בו לשוק הקוריאני המאוחד. סאוואג' בונה על היעלמותה של הכלכלה הצפון-קוריאנית הריכוזית לטובת שוק משותף, אך מוסיף כי אם זה לא ייצא אל הפועל, הוא ימכור את העצים לסין, ליפן ולדרום-קוריאה.

זוהי לא היוזמה הצפון-קוריאנית הראשונה של סאוואג', שחובש מגבעת בוקרים ושכינויו באי-מייל הוא "העשיר-הפרוע-סאוואג'". ב-1994 הוא הציג בפני בכירים בממשל את לוקסלי, חברת טלקומוניקציה מתאילנד. ב-1995 הוקם סניף בשם לוקסלי פסיפיק, שחתם על הסכם שותפות עם משרד הדואר והתקשורת הצפון-קוריאני, במטרה ליצור טלקומוניקציה מודרנית באזור הכלכלה חופשית ראג'ין-סונבונג, מיזם שמרוויח כמיליון דולר בשנה, על-פי איש הכספים של החברה.

חוק ההשקעות הזרות של צפון-קוריאה מ-1992 הבטיח כי חלקם של המשקיעים הזרים ברווחים יוכל לחזור עמם למולדתם - הבטחה שנבחנת כעת על-ידי חברת קוסמן (Kusman), קונצרן לכריית זהב שמחציתו שייכת לקבוצה של משקיעים אסייתים מסינגפור, ומחציתו שייכת לקבוצת סחר שנשלטת על-ידי הצבא הצפון-קוריאני.

רוג'ר ברט, יועץ בריטי שיושב בבייג'ין, ושסייע בארגון נושאי המימון והטכנולוגיה בעבור קוסמן, אומר שלמרות החשש, התברר שהעסקים עם צפון-קוריאה מתנהלים היטב. ב-2004, הוא מספר, השקיעה החברה המשותפת בקניית ציוד כרייה יד-שנייה מאוסטרליה. בשנה הראשונה לפרויקט היא כבר הפיקה כ-100 ק"ג של זהב, שחצי מהם הוציאו המשקיעים הזרים אל מחוץ לגבולות המדינה.

השקעות זרות בגבול הרחוק ביותר של הקפיטליזם מביאות יותר ויותר תועלת גם לאזרחים הצפון-קוריאנים, אומר סאוואג', מגדל העצים. "אני לא יכול לשנות את כל המדינה, אולם לאנשים שעובדים בעבורי, אני מעניק רמת-חיים גבוהה יותר. עם הזמן, אנשים יעדיפו לא לעבוד בעבור הממשלה", הוא אומר. אם סאוואג' וחבריו המשקיעים החלוציים ימשיכו בדרכם, זה באמת רק עניין של זמן עד שהקפיטליזם ישתלט גם על ממלכת הנזירים של קים ג'ונג איל. "