מסע שורשים

הימים המאושרים מאחורינו. אחרי הסדרה הזאת, אי אפשר יהיה עוד להתרווח אצל הספר הפרטי ולצבוע את השיער הפרטי לבלונדיני, סתם ככה בלי לעשות חשבון נפש גורף. כל אחת מהבלונדיניות שבינינו, תיאלץ לדלות מעברה השחרחר, החמקמק, לפחות בדל של זיכרון אחד שיעמיד בפניה את המיתוס הנשי שכונן את יישותה הבלונדינית, והצליח להשכיח ממנה את העובדה שפעם הייתה אחרת. אצל רבות מאיתנו, כמו אצל רבות ממרואיינות הסדרה, תעלה דמותה השנואה, הצורבת של איזו מלכת כיתה אחת לפחות שכבר חשבנו שנפטרנו ממנה (בטח...), זו שהייתה תמיד יותר בלונדינית מאיתנו, זו שזכתה בתשומת הלב המרבית של הבנים, זו, שבקיצור, רצינו להיות כמותה בדיוק ומאז אנחנו צובעות.

יוצרת הסדרה, אורנה בן-דור, בלונדינית צבועה בזכות עצמה שנקודת המוצא שלה הוא הבלונד שלה (נוכחותה הבלונדית מופיעה בכל פריים כמעט, כיאה לכל בלונדינית שאמורה להציב את עצמה בפרונט), מתחילה את מסעה בישיבה על מיטתה כשהיא מקלידה סטייל קארי ברדשואו מ"סקס והעיר הגדולה" מכתבים לבריז'יט בארדו, שהייתה ההשראה בכך שצבעה את שיערה לבלונד לפני שלושים שנה. משם מתפתל מסעה האישי ומאיר כל פינה אפלולית, ואינו מותיר אף לא שערה אחת שחורה ברעמת תולדות הבלונד בתרבות האנושית, למן השיגעון אליו בימי יוון העתיקה וכוחה של אפרודיטה, דרך סמלי המין הקולנועיים שגיבורתן הבלתי-מעורערת היתה מרלין מונרו, מי שפגיעותה הפכה לסמל האישה הבלונדינית חסרת האונים שמתקיימת רק בזכות הגברים שבחייה.

בדרכו הסוחפת מסקר גם נחמן אינגבר את התפתחותה של הכוכבת הבלונדית, (הוא אף טוען שבסרט "ורטיגו", זוכה דווקא הגבר ליחס חריף מצידו של היצ'קוק, הידוע בשימושיו בשחקנית הבהירה הקרירה, ומדגיר את גיבור הסרט כנקרופיל, כשהוא מעצב את האישה השחורה שלו על-פי המודל של הבלונדינית שהיתה לו ומתה, כדי לזכות בעוררות מינית). הפסיכונליטיקאי יוסי טריאסט מסביר את הסטיגמה כי גברים מתייחסים אל נשים בלונדיניות כמטומטמות כדרך ביטוי של כעס ותסכול, שמתקשר לאובייקט נחשק הרחוק מהישג-יד, וכנקמה המתוקה שנשארה לגבר מול כל הנשים הבלונדיניות שלא השיגו בנעוריהם.

ראש גנוב

אבל בלונד זה לא רק צבע ועל-פי הסדרה, אף אחת לא יוצאת מהעסק הזוהר בלי לשלם את המחיר הכבד שהוא תובע על חטא שלא נחטא. אולי חוץ מהנשים המקסימות המופיעות בעיקר בפרק השני, הנקרא "חיפוש שורשים", הבודק מה בין בלונד לאג'נדה מזרחית. הנשים הללו, הנקראות "שחורדיניות", שזה סוג של קללה המתארת בדרך כלל נשים מזרחיות שרואים להן את השחור בשורשים, הן כנראה מלכתחילה זן מיוחד של נשים אמיתיות, שבדי.אן.איי. שלהן לא הושתלו אינהיביציות.

הנשים האלה, יושבות במספרות בעלות שמות משוחררים, כמו "ראש גנוב" בירוחם, וחושבות שבלונד פשוט עושה אותן יותר יפות. השאלה אם הן עושות שטיפה בלונדינית שהופכת אותן לקורבן של שטיפת מוח חברתית ומקנה להן כרטיס למועדון היוקרתי האירופאי, האשכנזי, איננה מעניינת אותן, כמו שאומרת יפה בר און, אחת הבלונדינית מהחתונה בירוחם והפרצוף שהיא עושה אומר הכל - "מי אמר שבלונד זה אשכנזי?". בקרוב אחרי הלידה, מיד אחרי שהיא תעשה ספורט ודיאטה, היא תחזור לעוד יותר בלונד ותהיה בלונדינית כמו שהיא באמת. "אני מתה על בלונד", היא אומרת, "זה צבע לוהט, זורם, מושך, בשבילי זה צבע ענק".

האנתרופולוגית ד"ר מוצפי הלר, שחורת השיער שאומרת שלעולם לא תצבע לבלונד, מסבירה שהצביעה לבלונד אצלן היא ההצהרה הפמיניסטית שלהן, ושמה שיפה אצלן, זה שהן לא מחקות אף אחד, זה הבלונד של החיים שלהן, הצהרה של כיף. הן משקיעות בעצמן, על-פי הצרכים שלהן, לכן בשעת אבל הן לא צובעות. הן לא מנהלות שיח עם התל-אביביות, אלא מדברות בינן לבין עצמן ואינן מייצרות שיח של תגובה.

יתר המרואיינות, בלי יוצא מן הכלל, חושפות צדדים נסתרים וכואבים על קשריהן עם הצבע ה"מקולל" שהן מכורות לו. גם על ההבדל בין גידול ילדיהן הבלונדיניים לילדיהן השחורים. וזה אמיץ. אולי הסדרה תתברר כמשחררת דווקא.