לשלמה יש גיטרה בצבע לבן

אם לא הייתי מכיר אישית את שלמה מזרחי כבר יותר משלושים שנה (מאז שהיה קונה מיתרים לגיטרה בחנות המוסיקה "ספיר", שעבדתי בה בירושלים, ועד ימינו כשאני פוגש אותו ברחוב התל-אביבי המשותף), ואם לא הייתי יודע איזה בחור אופטימי וחיובי הוא - תמיד מחייך ולא מפסיק לחלום, ואם הייתי רק מסתכל מהצד על הקריירה שלו - הייתי חושב שמדובר כאן בסיפור עצוב של החמצה. שכן, שלמה הוא ללא ספק אחד הגיטריסטים הכי טובים שפעלו בישראל אי פעם. בזכות נגינתו המיומנת והפעלולים שביצע בגיטרה שלו הוא כונה "ג'ימי הנדריקס הישראלי", כשהמקור היה עדיין בחיים, ומאז, כבר הרבה מאד שנים, הוא מוכיח במו גיטרתו שלא מדובר בסתם חקיין הנדריקס אלא במוסיקאי אמיתי, יצירתי ומקורי.

מזרחי אמנם זכה להכרה מסוימת כשברי סחרוף הזכיר אותו בשירו "כמה יוסי" ("לשלמה יש גיטרה בצבע לבן..."), אך למרות יכולותיו הבלתי מוטלות בספק, הוא לא הצליח לתרגם את איכותו להצלחה כלכלית או לפחות להטביע את חותמו בהוצאת אלבומים שישקפו את מלוא כשרונו. ואולי עכשיו, דווקא עכשיו כשמזרחי מתחיל להוציא באופן עצמאי את אוסף הקלטות הגדול ששמר בביתו, אולי הוא יקבל סוף סוף את היחס המגיע לו.

החלום ושברו

שלמה מזרחי נולד למשפחה ירושלמית מרובת ילדים. אביו היה בעל מכולת בשוק מחנה יהודה, ושלמה, שניגן בגיטרה, מפוחית וכינור מגיל 13, התאמן בנגינה מאחורי דלפק המכולת. בגיל 18 הקים את להקת "השחפים", שניגנה שיר מקורי אחד ("החורף חלף לו") ובעיקר חיקויי להיטים מחו"ל. ההופעה הגדולה ביותר של "השחפים" התקיימה ימים אחדים אחרי מלחמת ששת הימים. מזרחי ניגן את "ירושלים של זהב" עם הגיטרה מאחורי הראש, כשהיא משמיעה פידבקים רבי עוצמה (שנוצרו בטעות בגלל מגבר גרוע שהיה לו), וחלק מהקהל הבלתי מעודכן ברח על נפשו מחשש שמדובר באזעקת אמת.

ב-1968, התפרקה "השחפים", ואחרי חברות קצרה בלהקת "העצובים", הצטרף מזרחי ללהקה של סטודנטים אמריקאים בשם "הבמה החשמלית", ומזרחי, למרות שהיה גיטריסט ולא זמר סולן, הפך לכוח המניע של כל גלגוליה והרכביה בחמש-עשרה השנים הבאות.

במקביל לפעילותו בלהקת "הבמה החשמלית", השתתף מזרחי בהפקות נוספות וגם בניסיונות מוסיקליים שלא הצליחו מסחרית, אך יזכרו כמהפכניים ונועזים לתקופתם. ב-1969 הוא ניגן באלבומו של דני בן ישראל "חנטריש שלוש ורבע", לאחר מכן במחזה הרוק "קרחת" וב-1970 בלהקת "כיף התקווה הטובה". הוא גם הקליט עיבודי רוק למוסיקה של ברטוק, השתתף באלבום הבכורה של צביקה פיק והקליט לא מעט קטעים ושירים מקוריים שלא יצאו לאור.

ב-1972 עשה מזרחי ניסיון ראשון לפתוח קריירה בחו"ל, כשנסע ללונדון עם מתופף "הבמה החשמלית" אלי טובול. השניים עבדו לפרנסתם כפועלי בניין ובמקביל ניסו לעניין חברות תקליטים, אך בדיוק כשנוצר קשר עם חברת תקליטים מקומית, נגנב ציוד הנגינה שלהם והם נאלצו לחזור ארצה.

הוא הקים עוד הרכב של "הבמה החשמלית", שהופיע עצמאית ועם גבי שושן. ב-1974 השתתפה הלהקה בהקלטת אלבומו השני של גבי שושן, כשמזרחי אחראי לחלק מעיבודים המוסיקליים.

בסוף 1974 הופיע מזרחי עם פסנתרן הבלוז ממפיס סלים, שהגיע לארץ לסדרת הופעות. הצלחת המופעים שכנעה את מזרחי לנסות שוב את מזלו בחו"ל, ובתחילת 1975 נראה כאילו הוא עומד להגשים חלומם של מוסיקאים רבים: מפיק בחברת תקליטי "קולומביה" האמריקנית ראה פוטנציאל מסחרי בשילוב בין רוק ומזרחיות, והציע לו לבוא לארה"ב להקליט תחת השם "סולומון איסט". כתחנת ביניים בדרך עצר מזרחי בהולנד כדי לשפר את האנגלית שלו ולהקליט סקיצות לשיריו. המפיק האמריקני התלהב מההקלטות, אך ערב היציאה לארה"ב התברר שמזרחי שהה בהולנד ללא אישור עבודה, הוויזה שלו לארה"ב נפסלה, ואחרי חודשים של מאבק ברשויות הוא הבין שעליו לוותר על החלום האמריקני.

בחזרה למודעות

לאחר שחזר לארץ, נואש מזרחי מהאפשרות להוציא אלבום משלו, החל ללמוד מוסיקה קלאסית ולהתפרנס מלימוד גיטרה. דווקא אז באה הזדמנות להקלטת אלבום, כשהבמאי דני וורטה הזמין אותו להלחין פסקול לסרטו "קוקו בן 19". מזרחי כתב, הלחין, עיבד והפיק וגם שר בשלושה משירי האלבום (אך לא בלהיט היחיד מתוכו, שיר הנושא ששר דני בסן). בין הלחנת מוסיקה לסרטים, לימוד גיטרה וניסיונות בלתי-נלאים להמשיך להופיע בהרכבים שונים, הוסיף מזרחי ליצור ולהקליט שירים חדשים שכרגיל לא הגיעו לכלל הוצאת אלבום. ב-1998 החזירה אותו להקת שב"ק ס למודעות הקהל הצעיר, כשהקליטה חידוש ל"תנו לי דרך", כחלק מפרויקט "עבודה עברית".

מזרחי, שזכה לתשומת-לב חדשה, החל להקליט שירים לאלבום סולו ראשון שיצא ב-2001, "אדון החלומות". מזרחי כתב, הלחין, עיבד והפיק מוסיקלית אלבום ששילב נגינה בלוזית-רוקית בהשפעות אתניות. על רקע הצלילים החדשים במוסיקה הפופולרית בארץ ובעולם, נשמע "אדון החלומות" כשגריר מעולם אחר, עולם שנעלם ונשכח מזמן. עכשיו חוזר מזרחי שוב אל העולם ההוא, שבו היה חשוב לדעת לנגן וחשוב היה לנגן טוב, שבו מוסיקאים ומפיקי מוסיקה התעניינו בעיקר ביצירה המוסיקלית יותר מאשר בשיווק ובמיסחור שלה.

הקטעים באוסף Fenderica One"" הוקלטו בשנים 1975-1982, בהולנד ובישראל, והן מציגות וירטואוז גיטרה אמיתי, רב סגנונות שלא נשאר בתחום ההנדריקסי, אלא לקח את הגיטרות שלו למקומות חדשים ושונים (ורק חבל שאין בדיסק פירוט מדויק של השנים). על השירה המעט בוסרית הוא מחפה בסולואי גיטרה מדהימים ובהרבה מאוד נשמה. אחרי 40 שנות נגינה, מגיע לו סוף סוף להצליח. "