כשהמסננת נסתמת

*ב-1976, ממש לאחר מותו של הגנרליסימו פרנקו, יצא לי לבקר בספרד. זאת הייתה תקופת חזרתו של חצי האי האיברי לדמוקרטיה, אחרי 40 שנה של דיקטטורה חונקת. שנים מאוחר יותר, הזדמן לי ביקור בכמה מארצות מזרח-אירופה מייד אחר עם נפילת חומת ברלין. בשני המקרים אי-אפשר היה להחמיץ את האופוריה עם גילויו-מחדש של חופש הדיבור. חגיגת הגרפיטי הפוליטי על הקירות בכיכר העיר בפראג או בבודפשט, והחיוך הגלוי בקולם של הדוברים באמצעי התקשורת, הם חוויה שאי-אפשר לשכוח.

שמחה כזו אפשר למצוא, בשנים האחרונות, גם באינטרנט. מאז אזרוחה בתחילת שנות ה-90, הרשת היא חגיגה מתמשכת של ביטוי עצמי חופשי: אנשים מבטאים את זהותם ואת ערכיהם בלמעלה מ-50 מיליון בלוגים, חולקים אלבומי תמונות אישיים באתרים כמו flickr, מכירים אנשים אחרים באתרי שידוכים, טווים רשתות חברתיות בשירותים כמו LinkedIn ו-Orkut - ממש נחשול תוסס, משוחרר ושמח של ביטוי עצמי.

אלא שאם האינטרנט היא קיר ענק, עולמי, ועליו גרפיטי, האם ציירי הגרפיטי צריכים להיחשב לחבורות רחוב? האם תפקידה של הממשלה להשליט סדר, להתייחס לתוכן החדש כאל רעש סביבתי ולכלוך, ולהצטייד בדליי צבע כדי למחוק את ההתבטאויות החופשיות? ואולי עליה להקים את הקיר ולטפח את הביטוי החופשי עליו, גם אם הוא צורב? אולי עלינו לטפח "כיכר דמוקרטית", ולאפשר לכולם להתבטא בה?

לשפוך את המים ולזרוק את הכוס

בני האדם הם יצורים מתקשרים - גם ברמה האישית, ואפילו ביתר שאת ברמה הקבוצתית והחברתית. אנחנו חיים כדי להתבטא ולצרוך את ההתבטאות של אחרים - לראות, לשמוע, לקרוא, להאזין ולצפות. טכנולוגיה שמאפשרת להתבטא טוב יותר, למרחק ולזמן גדולים יותר ולקהל רחב יותר מתקבלת, לפיכך, ביתר אהבה. ואכן, לפני כחודש טענתי כאן שמרכיביה ואופייה של הרשת מגויסים לקידום חופש הביטוי, כמעט מתוך הגדרה.

והנה, האינסטינקט האנושי והכוח של מערכות ממשל שבים ומאתגרים את חופש הדיבור. הזכות לביטוי עצמי מתנגשת שוב ושוב עם הרצון לרסן ולהשתלט. שוב ושוב צצים ניסיונות להגביל את חופש ביטוי, לשים עליו שלשלאות, לצנזר. ניסיונות הצנזורה מופיעים בכל מקום: גם בזירה האישית, גם בסביבות של בית-הספר והספרייה, וגם בזירות פוליטיות.

לפני כמה שבועות ביקשו שאדבר בפני קבוצת הורים בבית-ספר תיכון על סכנות באינטרנט. אני ביקשתי שישנו את כותרת ההרצאה, ויוסיפו סימן שאלה בסופה, אבל חלק לא הבינו את הרמז. סיפרתי על מה שיש ברשת, על מה שאין בה ועל מה שיכול להיות בה, בפרספקטיבה של הורים.

אבל במהרה התברר לי, שלא מעט הורים רואים ברשת ובחגיגת הביטוי שבה איום. הם לא ניסו לקבל את המסר שלי, שהחלק החשוב בנפשו של הילד, שדווקא עליו יש להגן, הוא חופש הדיבור וחירויות הסקרנות. הם לא טרחו לתהות איך הרשת נעשתה כזאת, או כיצד לרתום את תכונותיה. רבים מהם היו מעוניינים יותר בשיטות לחסום אותה. הם רצו רק לדעת איך הם יכולים לחסוך מן הילדים חשיפה לתכנים לא רצויים. אם רק אפשר היה להכיל (ולכלוא) את שיטפון הידע המגיע מן הרשת ומאיים להטביע, הם היו עושים זאת. הם לא חיפשו את חצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה: הם ביקשו רק לשפוך את המים ולהשליך את הכוס. וכשלא סיפקתי להם כלי שליטה שכזה, חלק מהם התאכזב.

תגובה דפנסיבית דומה רואים בתשדירי פרסומת המוכרים אשליה של סביבה מוגנת. מגמה דומה מופיעה בחלק מן הספריות הציבוריות ברחבי העולם, המשקיעות אנרגיה וכסף רבים בניסיון לסינון ולשליטה בתכנים; או במוסדות להשכלה גבוהה, המאפשרים לתלמידיהם גלישה אלחוטית, אך מנסים לסנן את התכנים.

[הערת העורך: למה ללכת רחוק? מחלקת המחשבים כאן במערכת מסננת לי תכנים שהוגדרו כ"בלתי-ראויים". בקרוב הם יתערבו בעריכת הטור שלך, אחר-כך יכתיבו לך נושאים, ובסוף הם גם יכתבו אותם. עוד נתגעגע לימים הקשים האלה]

חכה, זה עוד לא הכול: תאוות השליטה כבשה כותרות גם בהקשרים בינלאומיים, כאשר ענקיות ההיי-טק סיסקו, גוגל, יאהו ומייקרוסופט הואשמו בשיתוף-הפעולה עם עריצותו של הממשל הסיני באינטרנט. החברות הללו מואשמות במכירת חומרה ותוכנה לסינון תכנים, בהתאם לגחמות המשטר הסיני, וגרוע מזה - בסיוע לאיתור ואפילו בהסגרה של מבקרי המשטר המתבטאים ברשת.

בקונגרס האמריקני ערכו לראשי החברות הללו תחקור אגרסיבי, שדמה כמעט למשפט שדה. נבחרי הציבור האמריקני מתחו ביקורת נוקבת על החברות, וביטאו בכך את אמונם בחשיבות חופש הביטוי. במקרה זה הפופוליזם נטה דוקא לטובת הפופולוס. הדיון שב והעלה למודעות את המאמץ האינסופי של דיכוי הנטייה הטבעית לחופש. אבל האם אותם פוליטיקאים היו אוחזים באותה עמדה לו היה מדובר בסינון תכנים לילדים? בכלל לא בטוח.

פילטר ארוך, פילטר קצר

איך מדכאים? הגישה הפשוטה והפרימיטיבית ביותר היא חסימה מוחלטת של הערוץ. כך נהגו בימים עברו שורפי הספרים, חוסמי התדרים ומחרימי מכונות הדפוס והמשדרים. בהפיכות הצבאיות של המאה הקודמת היו שולחים את הטנקים קודם-כל לתחנת השידור. הספרות האסורה היתה נאספת למקום מרכזי ומועלית באש, משדרי הרדיו המחתרתיים היו מתגלים באיכון, וניידות המשטרה היו יוצאות חיש-קל למשימת החרמה או ניתוץ.

אלא שבעידן הרשת, החסימה הפיזית כבר איננה פתרון יעיל. הגישה הזאת לא מצטלמת טוב, לא מתקבלת יפה, וגם לא בהכרח ישימה או יעילה. רוב ההורים כבר מבינים שהפתרון לאיומים החבויים באינטרנט לא יכול להיות איסור גורף על שימוש. באופן דומה הבינו גם מנהיגים פוליטיים שהמחיר הכלכלי של חסימת האינטרנט הוא גבוה מדי. לכן שיטות הדיכוי של הביטוי מתעדנות והולכות: במקום חסימה עוסקים בסינון. יש משהו כמעט אירוני, אוקסימורוני, במגמה הזאת של פיתוח כלים לסנן את הרשת.

אז טכנולוגיות הסינון פורחות. בתחילת דרכן, פותחו הטכנולוגיות הללו כדי לשרת את מי שחשב שהוא מגן באמצעותן על ילדיו. אלא שעכשיו כלים לסינון תכנים של הרשת נפוצים גם בתוך ארגונים ובין מדינות. אוכלוסיות שלמות מקבלות "שרותי הגנה", פילטריזציה אוטומטית של תוכן, בין אם ביקשו הגנה כזאת ובין לאו.

טכנולוגיות הסינון משתמשות בשתי שיטות עיקריות: סינון על-פי כתובת וסינון על-פי תוכן. זרוע אחת מסמנת אתרים ומקורות מידע שזוהו כמקורות לביטוי לא-רצוי, ואז מכניסה אותם לרשימה שחורה, שמתעדכנת לעתים תכופות ומשמשת לחסימה מתגלגלת של מקורות - מה שמכונה "חסימה במקור". המהדרין בחסימת המקור עושים שימוש ב"רשימות לבנות", המאשרות מראש רק חלק קטן מן המקורות ופונות רק אליהם; כל האחרים נחשבים חשודים עד שחפותם מוכחת. זרוע שנייה, זו של החסימה על-פי תוכן, כוללת רשימת תכנים לא-רצויים, ומסננת כל מסמך אינטרנטי, כדי לוודא שאינו כולל תכנים כאלו.

שתי השיטות הללו חשופות לשני סוגים של טעויות: סינון חסר, וסינון יתר. סינון חסר הוא סינון שמחטיא את המטרה, כי רשימת הכתובות חסרה, או שרשימת התכנים לוקה. סינון יתר הוא בעייתי עוד יותר: כאן נמנעת הגישה לתכנים תמימים שזוהו בטעות כאסורים, ונחסמו שלא לצורך. כעורך כתב-עת מדעי נתקלתי לעתים קרובות בחסימות תוכן מיותרות, שהכניסו מאמרים מדעיים חשובים לרשימות חסימה בגלל שימוש מבלי-משים במילה שאפשר להבין אותה אחרת. קהילות שלמות הופכות כך לעיוורות, עולמות תוכן שלמים הופכים עלומים, רק בגלל פטרונות-יתר של מי ששם עצמו צנזור.

והצנזור הזה, המסתורי, אפילו אינו חשוף לביקורת: מעצם טבען של טכנולוגיות הסינון, הן שומרות בסוד את רשימות הכתובות והתכנים המשמשים לחסימה. אם תיפול ברשימות האלה טעות, או עריכה מגמתית, מי ידע? הרי אי-אפשר לשמור על השומרים.

[הערת העורך: אתה לא יכול לייחס את הטכנולוגיות האלה למשטרים אפלים בלבד. זה לגיטימי לגמרי שאני ארצה למנוע מהילד לגלוש באתרים של ערומות. זה לגיטימי שחברות ירצו למנוע מהעובדים להוריד קבצי מוזיקה, שיחשפו את החברה לתביעה על הפרת זכויות יוצרים. זה לגיטימי אפילו שקהילה מסוימת תמנע כניסה לאתרים מסוימים, בניסיון לשמר קוד מוסרי ומסורתי. אז מה אם הם מסתבכים לפעמים בטעויות סינון? לדעתם זה מחיר סביר]

לדעתם, כן. לדעת הגולשים, לא.

זה מדרון חלקלק: מרגע שאנו מאפשרים גישות אפלות של חסימה, אנחנו מסתכנים באפילה חשוכה לא-פחות מזאת שניסינו להסיר באמצעות החסימה עצמה. בדיוק כפי שהעולם הנאור מתנגד לצנזורה במשטרים דיקטטוריים, צריכים גם הורים נאורים להימנע מסינון תכנים באינטרנט על-ידי ילדיהם, וכמוהם גם מורים, ספרנים ומנהלי מערכות מידע.

לגשר על המסננת

החדשות הטובות הן שבצידה של הצנזורה ברשת צומחות טכנולוגיות מתוחכמות המהוות לה מענה. פרויקטים רבים התארגנו סביב האתגר של עימות עם הצנזורה והמעקב ברשת. טכנולוגיות המעקף הללו מפתחות ומופצות על-ידי ארגונים ציבוריים, חברות פרטיות וקבוצות של אזרחים. מחמם את הלב לראות את ההתגייסות של גורמים שונים כדי להשיב את חופש הביטוי לרשת ולמשתמשים בה, ולחלוק את חירויות צריכת התרבות שהולידו את הרשת עם אנשים בכל רחבי העולם.

למשל, Voice of America, תחנת הרדיו הממשלתי האמריקנית העוסקת בהסברה ותעמולה גלובליות, משתפת פעולה עם חברת התוכנה Anonymizer, כדי לספק נתיב עוקף-צנזורה. השירות מיועד לגולשי ולמאזיני "קול אמריקה" במדינות המסננות מסרים מן המערב, אבל תומך בכל התכנים שברשת, לא רק באלה של VOA. מערכת מתוחכמת מייצרת כתובות אלטרנטיביות, לא חסומות, בתדירות גבוהה, ומאפשרת לגולשים בתוך המדינות החוסמות לדעת על הכתובות החלופיות ולהמשיך להיות מעודכנים באין מפריע.

ארגון אחר המגלה פעילות רבה ומעניינת בעקיפה אקטיבית של צנזורה ברשת הוא "פיספייר" (www.peacefire.org). ארגון זה מספק מידע על פעולות המסננים והצנזורים השונים, אבל תרומתו המעניינת ביותר היא בפיתוחה ובהפצתה חינם של תוכנת סירקומוונטור (Circumventor, או "עקפן" בתרגום חופשי). תוכנה זאת מאפשרת לאנשים לנדב את המחשב שלהם למלחמה בסינון. אם יש לך מחשב הנמצא בסביבה שאיננה תחת מעקב או סינון, תוכל לנדב את שעותיו הפנויות לתפקד כתחנת ממסר בה יכולים להשתמש אחרים מתוך סביבה חסומה, מסוננת או מצונזרת. כך נוצרת רשת וולונטרית, הפורסת גשר של מתנדבים מעל המסננת. המוטו של הארגון מדבר בעד עצמו, ומסגיר את קהל היעד שלו: You'll Understand When You're Younger, או "כשתקטן, תבין".

המאמץ המשותף הגדול ביותר כיום להיאבק בסינונים ברשת נעשה על ידי קונסורציום של שלוש אוניברסיטאות מפורסמות - טורונטו שבקנדה, הארוורד שבארצות-הברית, וקיימברידג' שבאנגליה - שהקימו את ה-Open Net Initiative, מיזם הרשת הפתוחה (www.opennetinitiative.net). זהו פרויקט משותף, בינלאומי, ששם לעצמו למטרה לחקור ולערער את המאמצים הלאומיים השונים לסנן את הרשת ולעשות בה שימוש למעקב. יש כאן סגירת מעגל מרתקת: הרשת נולדה ופותחה באקדמיה; שם היא קיבלה את צורתה הראשונית, ומשם היא נלקחה כאשר היא התאזרחה. עכשיו נחלצת האקדמיה להציל את הרשת מפני עצמה ומפני משתמשיה הזדוניים-יותר.

בני הדור הראשון של משתמשי הרשת האמינו בכמה ערכים. אחד מאלה היה אמונה יוקדת ביתרונות חופש הדיבור. סיסמה רווחת בימיה הראשונים של הרשת הייתה שהרשת מתייחסת לצנזורה כמו אל רעש: בשני המקרים היא מתוכננת לגשר על הבעיה ולבנות מעקפים אוטומטיים. וכך אמנם קורה.