זו לא דמוקרטיה

סמכויות יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, כוללות את הפיקוח על חוק תעמולת הבחירות. הביצוע תלוי לא מעט בהשקפת עולמו של השופט התורן. דעת היו"רים בעשור האחרון היתה, כי החוק התיישן וראוי לניעור אם לא למחיקה מספר החוקים. אבל הכנסת לא נוקפת אצבע. המפלגות חוששות לעורן או מהענקת יתרון למתחרות. בינתיים היו"ר מפעיל את החוק לפי מיטב הבנתו, גישת השופטים איננה אחידה והעסק נופל בין הכיסאות.

עושה רושם כי היו"ר הנוכחית, השופטת דורית בייניש, מתמקדת בתשדירי התעמולה של המפלגות, שמתחת לפנס שלה. היא לא מסתפקת בעתירת המפלגות נגד תשדירי היריבים, אלא פוסלת ביוזמתה מה שלא נראה תקין למיטב שיפוטה. בכך היא מרבה ריב ומדון מיותרים, במקום לאתר את הדליקה המתפשטת מעבר לתחום הפנס שלה.

למשל: פסילת הקטע מתשדיר הרדיו של ש"ס בגלל סיפור של הרב עובדיה ממנו עלה, כי מצביעי ש"ס יזכו לגן עדן. זו היתה יציקת שמן מיותרת על מדורת האיבה של החרדים לבית המשפט העליון. לרדיו יש משקל זניח בשידורי התעמולה לעומת הטלוויזיה, ובייניש עוד ניסתה לאכוף השקפה מעולם אחר וזר לחסידי הרב. היא לא יצאה יפה אחרי שהרב האשים אותה אמש בסתימת פיות.

נראה, כי בינייש מנקזת לתשדירים את אנרגיות השיטור שלה במקום להסתכן בכניסה לשדה המוקשים האמיתי והפרוץ של שידורי האקטואליה במדיה האלקטרונית והמודפסת. רמיסת החוק נעשית כאן ברגל גסה ובראש חוצות, כשהתעמולה נמכרת בעטיפה מזויפת של חדשות. זו שיטה גרועה ומסוכנת יותר מפרסומת מסחרית סמויה.

הסכנה אורבת לא פחות בגישה המגויסת, שמעדיפה מועמד או מפלגה על פני מתחריהם, אשר לא היתה מקובלת בבחירות קודמות, או לפחות לא צרמה את העין והאוזן. קשה כבר לדעת מי גרם או מי קדם למה, ההתגייסות התקשורתית או העדפת הנשאלים בסקרים. חמור במיוחד הוא הטיפול האתרוגי שמקבלים אולמרט וקדימה בערוץ 1 ובקול ישראל, אשר מצדיק את השעיית תשלומי האגרה.

קודמה של בייניש, השופט מישאל חשין, היה קוטע מיד את הראיון המלוקק שעשתה איילה חסון ב"מבט" עם אולמרט בביתו הפרטי, בעקבות בדיקת מבקר המדינה, שכולו נופת תעמולתית. על פחות מזה הוא קטע לפני שלוש שנים את מסיבת העיתונאים של דוברי שרון בפרשת סיריל קרן.

הראיונות עם נתניהו ופרץ ששודרו לאחר מכן מאולפן "פוליטיקה" היו איזון מאולץ ומפוברק, לצאת ידי חובה. בדיוק כמו שביומני הרדיו מראיינים את כל נציגי המפלגות, אבל אפשר לחוש מקולות המראיינים למי נתונה אהדתם ואת מי קוטעים בחוסר סבלנות בנימוק שזמנם עבר.

לא קשה לנחש את הקשר בין אולמרט בראש קדימה לאולמרט השר הממונה על רשות השידור ושר האוצר שמשרדו מטפל בתקציב הרשות. אבל האם זכות הציבור לדעת לא כוללת את הבהרת ההקשר הזה, לפני שמוליכים אותו שולל כאילו מדובר בחדשות נטו?

בייניש הקדימה להזהיר את נציגי התקשורת משדה המוקשים הזה, כל עוד חוק התעמולה בתוקפו, וביקשה להפעיל שיקול דעת במקום שתיאלץ לנתק שידורים. בפועל נוצר מצב שמצפצפים עליה והיא טומנת את ראשה בחול, כמו שמלכתחילה הרימה ידיים בהודעה, לפיה השטח הפרוץ והמשפיע של האינטרנט הוא בכלל מחוץ לתחום שלה.

ואם בארזי המדיה הציבוריים אחזה שלהבת, מי ימנע מהעיתונים המסחריים לטפח פולחן גלוי או מתוחכם, ללכת עם ולהרגיש בלי, שסוגד לאולמרט או לפרץ ולא במאמרים מנומקים כמו בראיונות חדשותיים למראה ועמודי שער שעד כה היו למעשה מדורים פרסומיים של מחלקת המודעות? כאן אפילו החוק ובייניש לא יעזרו, ואל תאמרו שכך הם פני החברה הפתוחה והחופשית. הבלבול הזה איננו דמוקרטיה. הוא ראשיתה של אנרכיה.