כל אנשי המלכה

כששני בני זוג נפרדים אנחנו שומעים לפעמים, במקרה הטוב, את המשפט שהפרידה נעשית על דעת שני הצדדים. הבעיה היא שאין דבר כזה. תמיד יש מי שמעלה את הנושא ראשון, וזה הצד שרוצה בפרידה, ומכל מקום רוצה יותר. לגבי מה הדברים אמורים? - שרי אריסון ושלמה נחמה, כמובן. שלשום (ג') נמסר שאריסון רוכשת את כל מניותיו של נחמה באריסון החזקות במחיר של 150 מיליון דולר. נחמה ימשיך להיות יו"ר בנק הפועלים לעוד חמש שנים. איך ולמה זה קרה? מי היה זה שרצה, או רצה יותר, בפרידה?

לא בטוח שנדע, וגם לא כל כך חשוב. מה שיותר מעניין זו הטוטליות של המהלך. כלומר, אפשר היה לגמור את העניין בכך שנחמה יסיים את תפקידו בבנק, אבל המניות יישארו בידו. אמנם לא מצב בריא, כי נוכחות של מי שהיה יו"ר יכולה להכביד על יורשו, אבל אפשרי. יכול גם להתקבל על הדעת שנחמה רוצה בכסף בגלל יותר מסיבה אחת: שווי המניות נמצא עכשיו בשיאו; הוא רוצה את הכסף כבסיס לפעילותו העצמאית בעתיד.

אבל למה, למה זה קרה? נדמה שאת התשובה העיקרית צריך לחפש בטבע האנושי בכלל, ובטבעם של יורשים בפרט. כל יורש של נכסים, במיוחד נכסים רבים, חי בצילו של המוריש שעשה את הכסף. כל יורש כזה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מבקש להגיח מהצל הזה וליצור צל משל עצמו. אריסון קיבלה מאביה לא רק את הנכסים שצבר, אלא גם את אנשיו. להיפטר מהנכסים בשביל לצאת מצילו של האב, זה מחיר קצת מוגזם.

מה נשאר? האנשים. נחמה הוא האיש של האבא תד אריסון. הוא מצא אותו, טיפח אותו, הפך אותו לאדם עשיר מאוד. נאמנותו של נחמה נתונה באופן טוטאלי לאב. אבל הוא מת, תאמרו. אז נלך מהכוון ההפוך: נאמנותו הטוטלית של נחמה לא נתונה לבת שרי. זה לא אומר שהוא משרת אותה פחות טוב מאשר את אביה, אבל הוא לא האיש שלה.

כל ראש פירמידה, בין עסקית, פוליטית או אחרת, יודע שאתה לא ממש שולט בעסק, זה לא ממש העסק שלך, כל עוד הצמרת הניהולית אינה "שלך". ו"שלך" פירושו אנשים שאתה מינית, מנהלים שחייבים לך את תפקידם, את הקריירה שלהם ואת כספם. זה כנראה התהליך שעובר עכשיו על שרי אריסון. אם יש אלמנט מפתיע בפרידה מנחמה, זה שהמהלך לא נעשה הרבה קודם.