מי חייב בהיטל ביוב

בפס"ד שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עמ"נ 240/04 מועצה אזורית מטה יהודה נגד משה בניטה ו-41 אחרים), נזקק בית המשפט לסוגיית זהותו של החייב בהיטל ביוב. במקרה הנדון הונח קו ביוב המיועד לשמש מגרש, בטרם נרכש המגרש ממינהל מקרקעי ישראל. הרוכשים טענו, כי מכיוון שהקו הונח לפי שרכשו את המגרש, לא היו צריכים לשאת בנטל הביוב, אלא הבעלים המקורי של המקרקעין, קרי: מינהל מקרקעי ישראל או החברה לפיתוח.

השופטת יהודית צור קבעה, כי עצם הנחת קו הביוב בסמוך למגרש הריק לא יוצרת את זיקת ההנאה הנדרשת לצורך התגבשות החיוב בהיטל. זאת משום שאינה מקיימת את הוראת סעיפים 16-18 לחוק הביוב, לפיה החיוב בהיטל יוטל על בעל נכס בשל ביוב "שישמש אותו נכס".

בית המשפט מפרש, כי אין הכוונה לפוטנציאל שימוש תיאורטי בלבד וזיקה שכזו לא יכולה להתקיים ביחס למגרש ריק. היטל הביוב אמור להיות מוטל ומחויב במועד הנחת תשתית הביוב. במקרה זה בית המשפט קובע, כי לא העיתוי אלא השימוש הוא המכונן את החיוב בהיטל.

בית המשפט קבע, כי יש לבחון מי הם בעלי הנכסים שיש להם פוטנציאל התחברות למערכת שהוקמה, ולא מי החזיק במקרקעין בעת הנחת התשתית. לפיכך, במקרה של קרקע לא בנויה, כמו גם קרקע חקלאית, אין הצדקה שהרשות תראה בבעלי הקרקע (המינהל במקרה זה) נישום החייב בתשלום היטל הביוב, שהרי במקרים אלה זיקת ההנאה רחוקה ולעיתים תיאורטית בלבד. לא כך במקרה שלפנינו, שבו רוכשי הקרקע (שרכשו אותה מהמינהל לאחר הנחת תשתית הביוב) הם בעלי פוטנציאל השימוש בתשתית הביוב, ולא המינהל.

לנוכח מסקנה זו דחה בית המשפט את התביעה לביטול החיוב בהיטל שהשיתה המועצה ואת טענת התושבים, כי החיוב אמור להיות מוטל על מינהל מקרקעי ישראל, שהיה בעל הקרקע בעת שהונח הקו.

פסק הדין עושה מהפכה בכל הקשור למועד התגבשותו של היטל הביוב ואינו עולה בקנה אחד עם הצרכים האורבניים והמהלך הטבעי של פיתוח מגרשים לבנייה. יישום פסק הדין מעורר קושי רב, שכן הוא עלול ליצור ברשויות המקומיות חסר בתזרים מזומנים ובעיות מימון, אשר ימנעו מהן לפתח מגרשים או להקים תשתיות ביוב "רחוקות", כגון מכוני טיהור ומתקני שאיבה.

יש לקחת בחשבון שהצורך בהקמת תשתית קודם בדרך כלל להתגלותו של הנהנה העתידי מאותה תשתית, כך שמצד אחד תהא הרשות חייבת בהתקנת תשתית ומאידך לא תוכל לגבות היטל עבורה עד שיבוא "הנהנה". ומי מבטיח לרשות שאותו "נהנה" יצוץ תוך חודשים ספורים? שהרי סיטואציה בה קרקע נותרת בשיממונה שנים רבות לאחר הנחת התשתיות הינה שכיחה ועלולה לגרום לבעיות בתזרים המזומנים.

שאלה מעניינת נוספת מתעוררת לגבי נכס שניתן מבחינה טכנית לחברו למערכת הביוב, אך אין הוא נזקק לתשתיות ביוב ואף לא נראה שיזדקק לכך בעתיד. דוגמה לכך הם מקרקעין המשמשים כבריכת אגירה או שאיבה.

נראה כי פסק הדין קובע מסגרת קשה ליישום, נעדרת קריטריונים ברורים ונהירים לכל, שעושה הבחנה פסולה בין מקרים בהם בעל הקרקע הינו מינהל מקרקעי ישראל לבין מקרים בהם בעל הקרקע הינו גורם פרטי. העובדה שבמקרה שהובא בפני בית המשפט דובר בקרקע שהייתה בבעלות מינהל מקרקעי ישראל לא היתה אמורה להוביל לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט. במקרה המקובל, ישלם המינהל את היטל הביוב ובעתיד יוכל לגלגל את עלויות הפיתוח על הרוכשים, בין באופן ישיר ובין במסגרת סעיף שיפוי בחוזה החכירה או הפיתוח.

ביקורת נוספת על פסק הדין נעוצה בכך שהוא מבטא חוסר ודאות באשר לזהות הגורם החייב בהיטל ומהווה פתח למחלוקת לגבי השאלה מיהו "הנהנה" מן החיבור. יחד עם זאת, יש לשים לב כי פסק הדין דן במקרה של מגרש "בתול" ולא במקרה בו עמד על המגרש בניין ישן. שכן, גם לפי פסק הדין, אילו עמד על המגרש בניין, די בפוטנציאל חיבורו ואין צורך לוודא שהתחבר בפועל.

הכותב הוא כלכלן, מנהל מחלקת אגרות והיטלים בחברת דראל נכסים בע"מ.