סוף עידן שרון

זה היה עוד אחד מאותם לילות לונדונים עמוסי ערפילים. מכונית ספורט הגיחה מבעד לעיקול הכביש במהירות כה מסחררת עד שנדמה היה כי רעשי המנוע עשויים להחריש את אוזניהם של העוברים והשבים. ברם, כך מסתבר, רחש המכונית היה שני לאורגזמה הקולנית שחוותה הנהגת, הסופרת המהוללת, קתרין טראמל, שעה שכוכב הכדורגל, שלצידה, מעביר את אצבעותיו על תיבת ההילוכים. הידנית, כמובן. והנה, לא חלפה דקה, והקוקטייל המסוכן הכולל מכונית מהירה, בלונדינית רצחנית, סקס ושחקן כדורגל, הוכיח את השפעותיו הקטלניות: הרכב סטה מהגשר וצלל אל מעמקי נהר התמזה. קתרין הצליחה להיחלץ במהרה ואף ניסתה להציל את ידידה המענג אך כשראתה שהמשימה מסובכת משחשבה היא בחרה לסיים את הקריירה של הכדורגלן כשהוא עדיין בשיאו.

השורות שלהלן אינן לקוחות מרומן ארוטי זול שעושה את דרכו לחנויות בימים אלה כי אם לאחד ההמשכונים המדוברים והמסקרנים ביותר של השנים האחרונות - "אינסטינקט בסיסי 2". אלו למעשה האירועים שמלווים את כתוביות הפתיחה של הסרט והם מתכתבים, איך לא, עם רגעי הפתיחה המיתולוגיים של הפרק הראשון. ביצירה המקורית, משנת 1992, נכנסנו לעולמם של הגיבורים דרך מראה שמוקמה בחדר השינה של כוכב הרוק, ג'וני בוז. שני גופיפים עירומים ומיוזעים - האחד שייך לעלמה בלונדינית - התנועעו לקצב מנגינתו המותחת של ג'רי גולדסמית כשלפתע הבחורה זהובת השיער שלפה דוקרן קרח ובחנה את ליבו של הזמר מקרוב.

לכאורה שני רצפים כמעט זהים באופן שבו הם מערבבים בין מין ואלימות אך מה רב השוני. זאת ועוד, בהבדלים שתמצאו בדקות הפתיחה של שני הסרטים, נעוצה גם חשיבותו והרלבנטיות של החלק הראשון לתקופה בה נעשה למול אופיו הארכאי, הגריאטרי ונטול האמירה של "אינסטינקט בסיסי 2".

התפקיד של מייקל דגלאס

"אינסטינקט בסיסי", בבימויו הממזרי והחצוף של פול ורהובן ("רובוקופ", "זיכרון גורלי"), היווה את נקודת השיא וכן את שירת הברבור של המותחן הארוטי שזכה לפופולאריות רבה בארה''ב למן תחילת שנות השמונים ועד ראשית התשעים. בין הסרטים המכוננים של הז'אנר הנ''ל יש למנות את "כחום הגוף", "חיזור גורלי", "ים של אהבה" ו"דרושה שותפה רווקה", שלעולם הציגו בבסיסם דמות נשית שמעוררת בשלב מסוים את חשדם של גיבורי היצירה.

וזה בדיוק המהלך העלילתי הרפטטיבי שהוביל לא מעט מבקרי קולנוע וחוקרים לקרוא את היצירות הללו כעבודות שמרניות המעלות על פני השטח את חששו של הגבר הלבן מפני מעמדה המתחזק של האישה. ואמנם, לאור צפייה חוזרת בסרטים הללו, קשה שלא להבחין בעובדה שמרבית הנשים המאיימות, המוגדרות כמפלצות אובססיביות (ולראיה, סצינת השפן המבושל ב"חיזור גורלי"), הן בראש ובראשונה, נשים עצמאיות ומשוחררות. אגב, התנהלותן המשוחררת תסומן לעולם במיניותן המתפרצת. כך למשל, ב"חיזור גורלי", זוהי דמותה של המחזרת הבלתי נלאית (גלן קלוז) שחושפת לראשונה את גיבור הסרט (מייקל דגלאס) לחוויה המסעירה המגולמת במין מעליות.

אין ספק שמאפייניה של הדמות הנשית הן שהכתיבו גם את הניחוחות הארוטיים ופורצי הגבולות של הסרטים הללו וככל שהגיבורה הייתה נועזת יותר כך היה גם עולמה של היצירה.

נוכח ההצלחות הקופתיות של "חיזור גורלי" ו"ים של אהבה" היה זה רק עניין של זמן בטרם הוליווד תבקש לעשות צעד נוסף בכל הקשור לבחינת אורך הרוח של הצנזורה האמריקנית. ומי טוב יותר לתפקיד מעורר המהומות מאשר פול ורהובן, שרק כמה שנים קודם לכן הסעיר את העולם עם מפגן האלימות עתיר הגופות, "רובוקופ". כמובן שהעובדה שהיוצר ההולנדי הכישרוני אף ביים מספר מותחנים מיניים מצליחים בארץ מולדתו ("האדם הרביעי") רק האיצה את השידוך בינו ובין אחד התסריטאים האמריקנים הנערצים באותן שנים, ג'ו אסטרהאז ("להב משונן", "תיבת הנגינה") שזכה לשלשל סכום שיא עבור שירותיו.

אל דאגה, ההשקעה הוכיחה את עצמה עד מהרה והסרט, שנעשה בתקציב של 49 מיליון דולר, היה לשובר קופות מיידי והכניס למפיקים למעלה מחצי מיליארד דולר מהקרנות בארה''ב וברחבי העולם.

אולם תהיה זו טעות למדוד את חשיבותו והישגיו של "אינסטינקט בסיסי" ברמה הכלכלית, שכן מדובר בתופעה קולנועית רחבת היקף. לא זאת בלבד שהסרט חיזק את מעמדו של מייקל דגלאס כשחקן החביב על במאים העוסקים בפראנויה גברית ("בדרך למטה") וכן מיקם את שרון סטון, הכוכבת הבלתי מעורערת של הסרט, בצמרת השחקניות המשולמות ביותר בהוליווד, אלא שהיה ביכולתו להסעיר את העדה ההומו-לסבית בכל מקום בו הוצג (הרוצחת האפשרית היא שוב לסבית) וכן לעורר דיון אתי בנוגע לדימויים הבוטים שהוא בוחר להציג בפני צופיו. ואכן, השאלה, "היכן עובר הגבול בין מעשה אמנות ופורנוגרפיה?", ניצבה בבסיסן של לא מעט ביקורות אמריקניות ובריטיות בשעת יציאתו לאקרנים.

למרבה האירוניה, היו אלה דווקא הביקורות המקטרגות וכן מעשיה של הצנזורה האמריקנית - שדרשה לקצץ 45 שניות מן הסרט כתנאי לקבלת דירוג "R" ולא "17"-NC" המחמיר יותר - שהזינו את סקרנותו של הקהל ואף עודדו אותו לרכוש כרטיסים. קחו למשל את ביקורתו הנשכנית של דסון הוו הנפלא מה"וושינגטון פוסט" שכתב את הדברים הבאים ב-1992: "אם אינך מכיר את איברי הרבייה השונים, 'אינסטינקט בסיסי', ייתן לך את כל מה שצריך לדעת". האם יש אדם שיעמוד בפני אמירה כזו? מעטים. "פורנוגרפיה" מעולם לא הרתיעה צופים, ודאי לא צופים אמריקנים.

לזכותו של "אינסטינקט בסיסי" ייאמר שעל-אף היותו יצירה מיזנטרופית, ולא מיזוגנית כפי שסברו, שכן הוא בז לגבריו בדיוק כפי שהוא מפחד מנשותיו, הרי שהוא הצדיק את ההמולה סביבו. כיום הוא עשוי להרגיש כחגיגת קאמפ מופלאה אבל בראי התקופה הוא בהחלט הצליח לייצר שורה של דמויות מטונפות וחסרות אידיאלים וכן אוסף של דימויים ברוטאליים ומיניים שהמונח "תקינות פוליטית" מהם והלאה. מעבר לכך, סצינת החקירה המהוללת, שבמהלכה חושפת הנחקרת הבלונדינית את שורשיה האמיתיים, תעלה גם היום חיוך שובב בקרב הצופים.

סופה של ידידות מופלאה

ואולי זה המקום להדגיש כי נועזותו של "אינסטינקט בסיסי" הפכה לבסוף לחרב פיפיות ממנה נכוו אנשי התעשייה ההוליוודית ובאופן פרטי יותר, פול ורהובן. לאחר שבחן את גבולותיו המוסריים של הקולנוע פעם אחת ורהובן עשה צעד נוסף ושיחרר את "נערות שעשועים" שהציג לראווה את חמוקיהן של אליזבת ברקלי וג'ינה גרשון. אולם הבמאי ההולנדי לא הצליח לשחזר את ההצלחה ו"נערות שעשועים" נבחר ביותר ממשאל אחד לסרט הגרוע ביותר של שנות התשעים.

גם הסרטים שביקשו לרכב על גל ההצלחה של "אינסטינקט בסיסי" לא השכילו לשחזר את הישגיו ומרביתם אף זכו לשייט לצד "נערות שעשועים", באותם משאלים ידועים לשמצה. שני מקרים חקוקים בתודעה הקולקטיבית: "בגוף ההוכחה", שליהק את מדונה לתפקיד הבלונדינית חובבת הסאדו ו"סליבר" שהפגיש מחדש את שרון סטון עם תסריט מבית היוצר של ג'ו אסטרהאז.

שיעורי מין באירופה

לאחר כישלונות חוזרים ונשנים הוליווד הרפתה וארגנה למותחן הארוטי טקס אשכבה ראוי כשהיא עוקבת בדריכות אחר ההתרחשויות העולמיות בגזרה הנידונה. והנה, לקראת סוף שנות התשעים, ובתחילת המילניום החדש, מתעוררים להם קולנוענים אירופאים, בעיקר מצרפת, שמתעקשים להציג בסרטיהם קטעים פורנוגרפיים, בין אם הם מתעדים אלימות או מין או את השילוב בין השניים, כקריאת תיגר על העשייה הבורגנית שמאפיינת את הקולנוע בארצותיהם. אחת היצירות היותר נוקבות ושנויות במחלוקת, "בלתי הפיך" -בבימויו של גספר נואה - אף הציגה לראווה אונס בלתי מופרע בן תשע דקות. הוסיפו לכך את עבודותיה הבוטות של קתרין ברייה וכן את אמירותיו הארסיות של לארס פון טרייר בדבר הכנות הפורנוגרפית והרי לפניכם עידן קולנועי חדש שבו הגבולות, המעורערים מלידתם, בין יצירת האמנות הפילמאית והסרט הפורנוגרפי, מיטשטשים לחלוטין.

ואכן, בימים אלה נדמה כי כל יצירה חדשה כמו עורכת תחרות עם קודמתה ביכולתה לזעזע ולחשוף את צופיה לחומרים קשים.

וכשאנו מצוידים במידע הזה קל יותר להבין את הכישלון המפואר של "אינסטינקט בסיסי 2". למול המגמה הקולנועית העולמית (בעיקר בצרפת וביפן) קוראת התגר דומה כי סרט ההמשך חוזר במכונת הזמן לימים שלפני "אינסטינקט בסיסי", לאותם מותחנים ארוטיים ששודרו בטלוויזיה בשעות הקטנות של הלילה. עלילה מעולם לא הייתה הצד החזק של הסרטים האלה, למרות ש"אינסטינקט בסיסי 2" מתעקש לקבוע שיא עולמי חדש בכל מה שקשור להתפתלויות נרטיביות מצוצות מהאצבע. ובכל מה שקשור לסצינות המין, הארוטיקה המותחת והמגרה של 92' נראית כמו היום כמו חלום רטוב. "