חטא הנורמליות

***** "מחבואים" מתחיל בצילום סטטי של חזיתו של בית בורגני בשכונה של מעמד בינוני גבוה. הצילום נמשך דקות ארוכות תוך כדי שכותרות הסרט מופיעות על המסך. אלמנט מטריד בצילום של חזית הבית הוא שהתמונה רועדת. לא מדובר ברעידה כמו זו של סרטי "דוגמה 95"; המצלמה עומדת ולא זזה, אך רעידות קטנות מטרידות את הצופה, כאילו מדובר בטעות של הבמאי או הצלם שלא החזיק את המצלמה בצורה יציבה, ולא במשהו מכוון. נוצרת התחושה שמישהו עומד מאחורי המצלמה הזאת, שמישהו נושם מאחוריה, ומחזיק אותה בידיו הרועדות. בשלב מסוים הדמויות יוצאות מהבית ומחפשות את מקום מסתור המצלמה. המצלמה ממש מול העיניים שלהן, ובכל זאת הן לא מסוגלות לראות אותה.

בסוף השוט אנו מגלים שמה שאנו רואים זה למעשה צילום וידיאו מתוך מצלמה נסתרת שמישהו הניח אל מול ביתם של ז'ורז' (דניאל אוטייה) ואן (ז'ולייט בינוש), זוג צרפתי בורגני. הקלטת ובה הצילום החזיתי של ביתם נשלחה אליהם על ידי אלמוני. זוהי ראשיתה של עלילת הסרט. הכוח המניע את העלילה הוא הניסיון לגלות, בעזרת הרמזים השונים שמגיעים עם הקלטות, מיהו האדם השולח את הקלטות, למה הוא עושה זאת ומה הוא מבקש מז'ורז' ואן.

בונואל סטייל

לא במקרה, הצילום המטריד, זה הגורם חוסר מנוחה לדמויות הראשיות כמו גם לצופים, הוא צילום פשוט של בית בורגני בשכונה שקטה ורגועה. כמו בא הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה לומר לנו שתמונה תמימה זו היא לא פחות סוטה, לא פחות אלימה ומאיימת, מאשר תמונות זוועה. כמובן שמבחינה עלילתית הדמויות מוטרדות מהחדירה אל הפרטיות שלהן, אך ברמה המטאפורית הנקה רומז לנו, שכמו בסרטיו הסוריאליסטיים של הבמאי הספרדי בונואל, החטא, הסטייה הגדולה ביותר, הוא למעשה הנורמליות.

הסגנון של הנקה נקי ומאופק. יש בו מעט מאוד תקריבים, המצלמה שומרת על מרחק מהדמויות, כמו מנסה לחקות סוג של תיעוד אובייקטיבי, צופה מן הצד במתרחש. שימו לב לפרטים הקטנים בתמונה: לכמות הספרים, הדיסקים והקישוטים שיש בבית. שימו לב איך הכל מסודר ונקי. הנקה מנסה להביע דברים באמצעות העולם החומרי של הסרט. תנועות המצלמה, מרקם התמונה (הסרט צולם בהיי דפינישן), ההבדל בצבעים בין הצילומים מן העבר והצילומים מן ההווה, הכל מעלה תחושות, מחשבות, אסוציאציות.

את שם הסרט בצרפתית ניתן היה לתרגם גם כ"חבוי", או "נסתר". השם קשור כמובן למצלמה הנסתרת אבל גם לדברים חבויים אחרים: הסודות שהדמויות מחביאות, ובדברים שאנחנו מרגישים בטוחים יותר כשאנו מתעלמים מהם, קוברים אותם ושוכחים שהם קיימים. הנקה מבליט את הקשר בין מה שנראה ברקע, לבין מה שנראה במישור הקדמי. לדוגמא, באחת מהסצנות ז'ורז' אוכל בשקט תוך כדי שהטלוויזיה פתוחה על ערוץ החדשות ומדווחת על מקרי אלימות בעיראק. כביכול אין שום קשר בין שני הדברים והסצנה מבוימת כסצנה יומיומית. עם זאת, קיים מתח בין האדם האוכל באדישות בסלון ביתו לבין מה שמתרחש רחוק מאוד ממנו, כביכול בלי קשר אליו. יש לציין כאן שהמשחק של דניאל אוטייה מושלם. אנחנו מבינים אותו ומזדהים איתו, אבל בו זמנית הוא מצליח להעביר לנו סוג של ניתוק מן העולם, משהו מטריד שקשה לנו לקבלו. הנקה כתב את התסריט במיוחד בשבילו.

לינץ' סטייל

"מחבואים" הנו מותחן אפקטיבי. הוא יגרום לכם לנסות לנחש כל הזמן מה קורה ולמה. בדומה לסרטיו של דייוויד לינץ', חלק מן השאלות שעולות במהלך הצפייה מקבלות תשובה, אך חלקן נותרות ללא פתרון. נקודה זו עובדת לטובת הסרט, כי התשובות האמיתיות יגיעו לאחר תום הצפייה, כאשר תתחילו לדבר עליו, לנסות לסדר את מה שראיתם על המסך ולמצוא בו הגיון.

בנוגע לפתרון תעלומת הקלטת, אולי יש ואולי אין. מי שרוצה למצוא פתרון, יתכן ויגלה אותו בשוט האחרון של הסרט, אבל אי אפשר לראות אותו בקלות, כי כמו רוב הדברים בסרט הזה, אמנם הפתרון מול עינינו, אך בו זמנית הוא גם חבוי ובלתי נראה. השוט האחרון הוא שוט רחב ובו דמויות רבות נכנסות ויוצאות מהתמונה. עיני הצופה יימשכו לתחתית התמונה היכן שיש דמות שמחכה, אבל מי שיישא את עיניו לצד השמאלי העליון של התמונה יגלה סוג של פתרון לתעלומת הקלטות.

"מחבואים" נותר סרט מעניין ומרתק גם ללא הסגירה העלילתית. אם חושבים על הנושאים המטרידים שהעלילה מעלה, הפתרון לתעלומת המתח הופך לשולי. אם בסיום הסרט לא הצלחתם להבין מה קרה שם, שבו בבית קפה עם החברים ותתחילו לשחזר את מה שראיתם. אמנם הסרט מעלה שאלות שהן כביכול עלילתיות (מי שולח את הקלטות? מהו סודו של ז'ורז'? למה התוכן של הקלטות מטריד?), אך אל תחפשו את התשובות רק במישור העלילתי.

השאלות האלה מפנות את תשומת הלב לשאלות רחבות יותר, לעיתים בעלות אופי פסיכולוגי ולעיתים בעלות אופי פוליטי וחברתי. דברו על הסרט לאחר הצפייה ותגלו שכפי שמעיד שמו, חבויים בו הרבה יותר דברים מאלה הנראים לעין. "

"מחבואים", מיכאל הנקה, צרפת, 2005