הניצחון של אודטה

מזה שנים רבות מוכר אורן זריף כמי שטוען לכוחות על-טבעיים, ושמו עולה, מדי פעם, לכותרות בהקשר כזה או אחר. בתחילת דרכו הוא נצפה בטלוויזיה רוכב על אופנוע כשעיניו קשורות וכשהוא אינו יכול לראות. לאחר מכן פורסם אודות מקרה, שבו נטען שבאמצעות מחשבתו הוא גרם לשיבוש רמזור תנועה. בשנים האחרונות מעניק זריף שירותי ריפוי אלטרנטיבי, והוא עושה שימוש בכוחותיו על-מנת לנסות ולהביא מזור לחולים ולנכים.

באחת מתוכניות "הבוקר של אודטה" בערוץ 10, שודר סרטון, שבו נראה זריף במהלך טיפול במספר אנשים במקביל. עיניהם של המטופלים היו קשורות ברטייה שחורה, והוא נראה עובר ממטופל למטופל וטופח לכל אחד מהם משני צדי ראשו, תוך ניעור הראש. לפי הסרטון, בכך התמצה, בדרך כלל, הטיפול. זריף גם הסביר למראיין, כי די בטיפול קצרצר זה כדי לרפא את המטופלים.

עוד טרם שידור הסרטון התבטאה אודטה, באופן כללי, ל"מודעות האלה שמבטיחות ריפוי, ריפוי של מחלה", ואמרה "החוצפנים האלה מבטיחים הכל... חוצפנים שאני לא יכולה לתאר... הם שרלטנים". לאחר מכן, כשהסרטון כבר שודר, התבטאה אודטה ואמרה "תסתכל בעיניים, אני קוראת שפת גוף של אנשים, זה הוא לא מאמין במה שהוא אומר".

זריף הגיש נגד אודטה קובלנה פלילית פרטית לבית משפט השלום. בקובלנתו הוא טען, שהיא פרסמה אודותיו לשון הרע, וכי את זאת היא עשתה מתוך כוונה לפגוע בו (שני תנאים הכרחיים לצורך הרשעה בעבירת פרסום לשון הרע). בפתח הדיון טענו פרקליטיה של אודטה, עו"ד גדעון פישר ועדי הולצקנר, טענה מקדמית, שלפיה העובדות המתוארות בקובלנה אינן עולות לכדי עבירה. לפיכך הם טענו שיש לבטל את הקובלנה.

אף כי הדבר אינו נהוג, החליטה השופטת נורית רביב לשמוע ראיות בנוגע לטענות המקדמיות, ולאחר שצפתה בקלטת התכנית, היא קיבלה את הטענה המקדמית וביטלה את הקובלנה. היא עשתה כן לאור שני טעמים עיקריים: האחד, זה שלפיו אודטה רק הביעה את דעתה האישית, והצופה יכול היה לקבלה או לדחותה בהתאם להתרשמותו-שלו. השני, זה שלפיו דבריה של אודטה לא נאמרו בכוונה לפגוע בזריף. זריף ערער לבית המשפט המחוזי.

טענתו המרכזית של זריף בערעור הייתה, שרביב "רתמה את העגלה לפני הסוסים", שכן השאלה אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע אם לאו איננה שאלה לדיון בשלב המקדמי, אלא יש לבררה במשפט עצמו. זריף טען עוד, כי רביב טעתה כשמצאה לנכון לצפות בקלטת התכנית לצורך בירור הטענה המקדמית, שהרי המדובר בחומר ראיות.

ערעורו של זריף נדחה על-ידי הרכב השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ויהודית שיצר, וזאת על אף שמפסק דינם עולה ביקורת על התנהלותה של רביב.

פסק הדין המוביל נכתב על-ידי השופט המר. הוא קבע, כי רביב טעתה בצפותה בקלטת. עוד קבע, כי אף שאין לשלול לחלוטין אפשרות של הגשת ראיות בשלב הטענות המקדמיות בהליך הפלילי, הרי יש לעשות כן בצמצום ורק כאשר "הטענות המקדמיות הן כאלה, שהראיות להוכחת העובדות שבבסיס הטענה הן 'לבר' האישום, אינן שייכות לאישום עצמו... הרעיון הוא למנוע 'ניהול דיון פורח באוויר' אם יתברר בסופו של ההליך שהנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין או עומדת לו טענה מקדמית אחרת". קלטת התכנית נגעה ללב האישום, קבע המר, ולכן לא היה מקום לפצל את ההליך הפלילי, כפי שעשתה רביב, ולצפות בה בשלב הטענה המקדמית.

עם זאת, מאחר שבערעורו לא טען זריף שרביב טעתה או לא דייקה בתיאור הסרטון, ולאור זאת שהמר השתכנע שלא נגרם לזריף עיוות דין כתוצאה מכך, לא היה בכך כדי להוביל לקבלת ערעורו.

בטרם פנה לדון בטענה, שלפיה רביב טעתה בהחליטה בסוגיית הכוונה לפגוע עוד טרם שמיעת ראיות, התייחס המר לכך, שרביב דנה "במשולב, ללא אבחנה חדה, הן בשאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע, הן בשאלת קיומה של הכוונה הפלילית לפגוע במערער והן בתחולת ההגנה האפשרית של הבעת דעה". בהתבסס על הלכת הרציקוביץ הוא קבע, כי "דיון כזה הוא לגיטימי" (ראה פירוט ב"אפקט הרציקוביץ").

המר ביכר שלא להכריע בשאלה, אם רביב צדקה בהחלטתה, שלפיה בדבריה של אודטה אין כלל משום לשון הרע אודות זריף, והעדיף לפנות אל הטעם העיקרי לדחיית הערעור: "מכל מקום, גם בהנחה שיש בדברי המשיבה משום לשון הרע - אני סבור שצדק בימ"ש קמא, כאשר קבע שאין בהם כוונה לפגוע". הוא אזכר את ההלכה, שלפיה "הכוונה יכולה, עקרונית, להילמד מתוכן הפרסום עצמו", ושלפיה "אם לא די בפרסום עצמו, יהיה על המאשים (או הקובל) להביא חומר ראיות נוסף, כל שדרוש לביסוס הכוונה לפגוע ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים". המר הוסיף וקבע, לכאורה לטובת זריף, כי "נשללה מהמערער האפשרות להוכיח בראיות את יסוד הכוונה לפגוע".

ואם כן, מדוע זה לא התקבל הערעור? הטעם לכך נעוץ באופן ניסוחה של הודעת הערעור, שהוגשה מטעם זריף: "עיון בהודעת הערעור מצביע בבירור על כך שהמערער מבקש ללמוד על יסוד הכוונה לפגוע רק מן הפרסום עצמו, מן האמירות של המשיבה... אין טענה כי נשללה ממנו האפשרות להוכיח, בראיות נוספות שבידיו, את יסוד הכוונה".

משכך, ומשמדבריה של אודטה עלה, כי הם נבעו מחוסר אמונה במרפאים למיניהם, קבע המר, כי דבריה לא נאמרו מתוך כוונה לפגוע בזריף דווקא "אלא כהבעת דעתה האישית... על יעילות הטיפול של המרפאים למיניהם, המבטיחים במודעותיהם מזור לכל מצוקה, נגע ומחלה, 'תוך פגישה אחת, תוך 5 דקות'" (ע"פ 71062/04).