שובו של הסרט הערבי

מצרים כבשה בסערה את פסטיבל הסרטים בטרבייקה ניו יורק, שננעל בשבת האחרונה. במסעדת "הגולדן ברידג'" בצ'יינה טאון הוגש פרס הבמאי המבטיח ביותר לבמאי המצרי הצעיר מרואן חמד (28) על סרטו "בניין יעקוביאן". ניו יורק לא הסתפקה בכך והעניקה גם ציון לשבח לאדל אימם, אחד השחקנים הראשיים בסרט וכוכב קולנוע מצרי שפניו מוכרות בוודאי להרבה ישראלים. חמד יצר סאגה של כמעט שלוש שעות המתארת שחיתות פוליטית, הומוסקסואליות, אלימות וטרור דרך מערכות היחסים בין דיירי בניין דירות בקהיר. שלושה מליון דולר, סכום דמיוני כמעט, במונחי הקולנוע המצרי, הופקדו בידיו של הבמאי הצעיר שזהו סרטו הראשון. התוצאה היא אפוס המשובץ במיטב כוכבי הקולנוע המצריים.

יהיו מי שיגידו שהמצרים זכו כי הנושא המרכזי של פסטיבל טרבייקה השנה היה האיסלם. אבל מי שיש לו קצת תקווה וזיכרונות מתוקים של ימי שישי אחר הצהרים בחברת הסרט המצרי, לא יכול שלא לחשוב שאולי הסרט הזה הוא הנחליאלי המבשר את שובו של הקולנוע המצרי - הוליווד של המזרח התיכון.

האחים לומייר מפיקים

הקולנוע במצרים לא התחיל אתמול, בלשון המעטה. בסוף המאה ה-19, שנה אחת בלבד לאחר שהאחים לומייר הקרינו את מה שנחשב לסרט הראשון בעולם, בו נראו פועלים יוצאים מבית החרושת של 'לומייר', החליטו ב'לומייר' לצלם דברים קצת יותר מעניינים. אחרי קצת מחשבה הוחלט לשלוח צלמים לערים ברחבי העולם. תפקיד הצלמים היה לצלם חומרים חדשים ולהראות את הסרטים של לומייר. לקהיר הם שלחו אחד בשם ברוניו. ברוניו, שהגיע לקהיר בינואר 1896, היה כנראה בחור כריזמטי והמצרים התאהבו בו מייד. הוא היה צלם ואנציקלופדיה מהלכת של ההמצאה החדשה - הסינמה.

הקולנוע מצא חן בעיני המצרים והם לא ראו שום סיבה שלא יהיה להם גם קולנוע משלהם. הם דחפו את הדברים הכי מהר שאפשר בשמש המזרח תיכונית, ואכן כבר ב-1908 פעלו 10 בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה.

ברוניו לא היה הסנונית היחידה שנחתה במצרים; אחריו הגיעו גדודים של קולנוענים - נדמה היה שכל מי שהריח קולנוע היה לו משהו לצלם מתחת לפירמידות. לא לקח הרבה זמן עד שבמצרים הבינו שכדאי גם להם להשתתף בחגיגה. ב-1912 שכר אבדול רחמן שלהייה כמה טכנאים זרים והתחיל להפיק את מה שהיו הסרטים המצריים הקצרים הראשונים. חמש שנים לאחר מכן, כשבמצרים פעלו כבר כ-80 בתי קולנוע, פתח צלם איטלקי בשם אומברטו דוריס סטודיו/אולפן באלכסנדריה. "הכבוד של הבדואים" "פרחים מורעלים" ו"על סף תהום" הם רק חלק מהיצירות שהפיק אומברטו. אבל היה צריך לחכות עד 1927 כדי לראות סרט מצרי למהדרין.

במצרים מחשיבים את הסרט האילם "לילה" - סיפור אהבה מתובל באכזריות ובבגידה - לסרט המצרי האמיתי הראשון. זה היה הראשון בסדרה ארוכה של מלודרמות בהן כיכבה עזיזה עמיר, שהפכה לאחר מכן לאחת המפיקות המצליחות ביותר בעולם הערבי. ב-1932 זכו תושבי מצרים לראות את הסרט המצרי המדבר הראשון - "החברה הגבוהה" - בו כיכבו ענקים כמו יוסוף ווהבי ואמינה ריזק. ווהבי, שכונה לורנס אוליביה המצרי, היה אחד מהשחקנים הנערצים לו סגדה מצרים של אותם ימים. המהפך מסרט אילם לסרט מדבר הפך את מצרים מפרובינציה קולנועית למעצמת קולנוע.

חוק הקולנוע המלכותי

הקולנוע המצרי זכה להיקרא הוליווד של המזרח התיכון בעיקר בזכות הרדיו. כשהתחילו הסרטים המדברים, אף אחד מחוץ למצרים לא רצה ללכת לקולנוע בו מדברים השחקנים בדיאלקט מצרי, בשביל מה להתאמץ, אמרו האנשים. באותה תקופה הרדיו כבר הפך זמרים וזמרות מצריים למפורסמים בכל העולם הערבי. חברות התקליטים הגדולות כמו 'אודאון' ו'בידפון' ראו את הפוטנציאל העסקי האדיר ונכנסו כשותפים להפקות סרטים, ואת הזמרים שהיו חתומים אצלם על חוזים הן דחפו להופיע בסרטים. ואכן, הכל השתנה כשהזמרים הגדולים התחילו לשיר בקולנוע. המונים נלחמו על כל כרטיס. כולם רצו לשמוע את אום כולתום, מוחמד עבד אל ווהאב, לילה מוראד, פאריד אל אטרש ואחותו אסמאהן, שהקריירה המבריקה שלה נקטעה כשמתה בתאונת דרכים.

אבל מה שדחף את הקולנוע המצרי באמת קדימה היה הקמת "חברת מיסר למשחק וקולנוע" כחלק מבנק 'מיסר'. החברה הוקמה בצו מלכותי. למי שלא זוכר, באותם שנים היה מלך במצרים וזה הוציא צו מלכותי המצווה על הקמת החברה. יש לשער שמי שלחש באוזנו של המלך, היה כלכלן מצרי בשם טלאת חרב, שהאמין בעתיד הכלכלי של הקולנוע ודחף להקמת "אולפני מיסר". "זהו אחד הפרויקטים הכלכליים והתעשייתיים החשובים ביותר של בנק מיסר", אמר טלאת ב-1935בטקס הפתיחה של "אולפני מיסר".

הסרטים שהופקו באולפני מיסר נשענו על התשתית הכלכלית של הבנק ועל הידע של "חברת מיסר למשחק ולסינמה". מדיניות האולפן היתה לשכור מומחים זרים בתחומי הקולנוע השונים ולמנות עוזר מצרי שיוכל ללמוד מהם. עוד לפני שנפתח האולפן שוגרה משלחת לימודית אל מחוץ למצרים. אחדים נשלחו ללמוד בימוי בצרפת ואחדים לגרמניה ללמוד צילום. מיום הקמתם של אולפני מיסר התרבו ההפקות, כשבסוף שנות השלושים הפיקה מצרים כ-20 סרטים בשנה. הוקמו בתי הפקות נוספים ומשכורות העובדים והאמנים עלו לרמה הוליוודית. העלילות כיסו כמעט כל ז'אנר אפשרי.

תעשיית הקולנוע המצרית יצאה נשכרת מאוד מהמהפכה של שנת 1952. נאצר, הקצין הצעיר והכריזמטי שתפס את השלטון, לא רק אהב קולנוע, הוא גם הבין היטב את כוחו האדיר. זמן קצר לאחר עלייתו נחקקו חוקים מיוחדים במטרה לתמוך ולדרבן את תעשיית הקולנוע. יוצרי הקולנוע לא נשארו חייבים, ובמשך שנים התעסקו בתסכוליו, אכזבותיו ותקוותיו של המנהיג הכריזמטי. באותן שנים ניתנה סוף סוף האפשרות ליצור קולנוע ריאליסטי יותר; אז ראו בפעם הראשונה בקולנוע המצרי שכונת עוני עירונית.

הגברת הראשונה של הקולנוע המצרי היתה אז פטין חממה, שלרוב שיחקה תפקידים של יתומה/סינדרלה. ב-1953 כיכב לצד חממה שחקן סורי לבנוני נוצרי, מישל צלרוב. אותו מישל התאסלם ושינה את שמו לעומר שריף. לצהלת המעריצים התחתנו חממה ושריף, דבר שלא הפריע להם לככב יחד בסרטים רבים - "מים שחורים" (1956), "לילה ללא שינה" (1958), "נהר של אהבה" (1960) ועוד. שריף העניק פן חדש לקולנוע המצרי - גיבור ארוטי עם עיניים מקסימות וקול מפתה, והצליח, כידוע, להקסים גם את המערב.

להתל בצנזור

בתחילת שנות השישים הולאם הקולנוע המצרי וחברות גדולות ואולפנים עברו לבעלות המדינה. הגזרה הוסרה כמעט לגמרי בתחילת שנות ה-70. בשנות השמונים הופקו במצרים כ-80 סרטים בשנה, אבל מאז ירדה כמות ההפקות לכ-20 בשנה, וזאת בגלל מיסים כבדים על תעשיית הקולנוע.

הקולנוע המצרי איבד מהתהילה שהיתה לו. איש עדיין לא הצליח להכנס לנעליו הגדולות של שריף. אמנם במאי הקולנוע יוסוף חהין זכה גם הוא לכבוד במערב, וסופרים חשובים כמו תוופיק אל-חכים ונג'יב מחפוז כתבו לקולנוע המצרי, אבל הקולנוע המצרי היה כבר מזמן זקוק לתרועת עידוד כמו שהעניק לו השבוע הבמאי הצעיר מרואן חמד בניו יורק.

בשני העשורים האחרונים עסק הקולנוע המצרי בנושאים רחבים מאוד, גלובליזציה, זהות לאומית, החלום האמריקאי, הפלסטינאים, תנועות ההתנגדות האיסלמיות ובנושאים פולטיים נוספים, אבל מאחר וכל הסרטים במצרים עדיין נתונים למרותה של הצנזורה, נאלצים היוצרים לעיתים להציג את רעיונותיהם בדרכים עקלקלות. הסרט הזוכה בפסטיבל טרבייקה, "בניין יעקוביאן", אמור לצאת לאקרנים במצרים ביוני. חמד אמר לבי.בי.סי שהוא משוכנע שהסרט יצליח להתחמק מהצנזורה, למרות המכשולים הקשים שמעמידה העלילה.

הדרמה "בניין יעקוביאן" מבוססת על ספרו רב-המכר של הסופר המצרי עלה על אסווני; מי שעדיין עובד כרופא שיניים, למרות שרק לאחרונה הודפסה המהדורה ה-12 של ספרו. העלילה מתרחשת בבניין המפורסם - בניין יעקוביאן - שנבנה בעיר התחתית של קהיר בשנת 1937 כבניין יוקרה. היום נראה הבניין מוזנח מאוד מבחוץ, אבל הדירות עדיין גדולות ומפוארות ואנשים אמידים גרים בהן. לעומת זאת, על הגג, בחדרי הכביסה, בין צלחות הלוויין והאנטנות מתגוררים העניים. בניגוד לנוסח המקובל במערב, כאן, גרים העשירים למטה והעניים למעלה. העלילה בסרט מנסה לכסות כמעט כל מעמד חברתי בקהיר של היום ולטפל במספר לא מבוטל של של נושאים אקטואליים - ניאוף, שחיתות פוליטית, הטרור האיסלמי ומה שהיה עד כה טאבו בקולנוע המצרי - הומוסקסואליות.

הדמות הראשית בסרט היא היא זו של זאקי פשה - פלייבוי מזדקן המייצג עולם הולך ונעלם של גינונים ונועם הליכות - אותו מגלם אדל אימם, שזכה כאמור בציון לשבח בטרבייקה. אדל הוא הכוכב הגדול ביותר היום במצרים והוא מפורסם בזכות הסאטירה הפוליטית שלו והכעס שהוא מעורר מדי פעם בחלונות הגבוהים. מלבד הפלייבוי המזדקן מציג לנו הסרט עוד שפע דמויות: נערה יפה שנעה בין אכזבה לאשליה ומתגוררת על הגג, זמר צרפתי, אהובתו לשעבר, ועוד.

ההשפעה הגדולה של האיסלם על מצרים מומחשת על ידי שני סיפורים סותרים. האחד הוא סיפורו של בנו של השוער, טהה, הסובל מתסכול עמוק בגלל חוסר ההצלחה שלו לטפס במבוך החברתי. התסכול מוביל אותו לפונדמנטליזם הדתי ומשם קצרה הדרך למחנה האימונים של הג'יהאד עמוק במדבר. הסיפור השני הוא סיפורו של נור אל-שריף, שהתחיל את דרכו כמצחצח נעלים והפך לאיש עסקים עשיר. אל-שריף הוא אדוק מאוד אך במהלך הסרט נחשפת אדיקותו כהתחזות והעמדת פנים, שתפקידה בחייו הוא רק לשרת אינטרסים אישיים. בשלוש השעות של הסרט הצליח הבמאי המצרי גם לטפל באחד הנושאים החמים ביותר בקולנוע המערבי, הומוסקסואליות. הטיפול גלוי הלב, האמיתי בהומוסקסואליות, המתגלה ביחסים שבין עורך עיתון לחיל צעיר, היא, כאמור, מהפכנית בקונטקסט של קולנוע מצרי.

המערב אוהב את חמד ואת הסרט שלו. עדיין לא ברור מה תגיד הצנזורה, אבל חמד איננו מודאג. הוא מפזר חיוכים לכל הכיוונים ומדגיש ואומר שהסרט שלו הוא לא רק על טרוריזם. כמי שגדל, בפועל, על ברכי תעשיית הקולנוע המצרית הוא איננו מורגל בדאגות. רוב השחקנים בסרט מכירים את הבמאי הצעיר מיום היוולדו. אביו, ווהיד חמד, הוא התסריטאי המבוקש ביותר במצרים, וכתב כמובן את התסריט גם לסרט הזה. הסרט, לדברי האב, הוא מסמך המתעד את החיים במצרים כפי שהם היום, האומר מה שאזרחים רבים במצרים חושבים בליבם. *