לא נעים לראות גן ילדים סגור

נורובטי מרים (להלן: "התובעת") מתגוררת בדירה בבית משותף. בדירה הסמוכה לדירת התובעת הפעילו דוידוביץ רותי ולובטון אפרים (להלן: "הנתבעים"), שבבעלותם מספר דירות בבניין - גן ילדים (בנוסף לגן ילדים אחר המופעל על ידם בבניין). התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה בגין עוולת מטרד ליחיד, אשר נדונה בפני השופט שטרנליכט מבית משפט השלום בפ"ת.

לטענת התובעת, הנתבעים תפסו חזקה ייחודית בכל שטחי הרכוש המשותף שבקומת הקרקע והקימו סככות ללא היתר, לצורך הפעלת שני גני הילדים. הפעלת הגנים מהווה, מבחינתה של התובעת, מטרד עקב הרעש וההמולה הבלתי פוסקים. בהחלטת ועדת הערר לתכנון ולבנייה נקבע, כי בדירה הסמוכה לדירת התובעת ובחצר הקדמית של הבניין לא תתקיים פעילות של גן ילדים. החלטה זו אושרה ע"י ביהמ"ש. למרות זאת המשיכו הנתבעים להפעיל את שני גני הילדים במתכונת הקודמת.

הנתבעים טוענים, כי הרכוש המשותף חולק בהסכמה בין כל בעלי הזכויות בבניין. התובעת עצמה תפסה חזקה ייחודית בחלק מן הרכוש המשותף. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי גני הילדים לא יצרו מטרד במקום. גני הילדים פעלו במקום בטרם רכשה התובעת את דירתה, ודבר קיומם של גני הילדים במקום היה ידוע לה מלכתחילה.

תחילה פונה השופט שטרנליכט לנתח את יסודות עוולת המטרד ליחיד, הקבועה בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין. המלומד דוד קרצ'מר מנתח את עוולת המטרד ליחיד באופן הבא:

"ניתוח הגדרת העוולה מראה שיש בה שלושה מרכיבים:

1. צורת התנהגותו או פעילותו של הנתבע: סעיף 44 מכיר בשלוש צורות התנהגות או פעילות אפשריות - שאדם יתנהג בעצמו, ינהל את עסקו או ישתמש במקרקעין התפוסים בידו;

2. מהות האינטרס של התובע: שימוש סביר במקרקעין או הנאה סבירה מהם;

3. מהות הפגיעה באינטרס המוגן: הפרעה של ממש.

ברור שמרכיבים אלה, ובמיוחד המרכיב השני והשלישי - שלובים זה בזה. מהי הפרעה של ממש, למשל, תלויה בשאלה מהי ההנאה מן המקרקעין הנחשבת כסבירה".

האם נתקיימו בענייננו יסודותיה של עוולה זו? אין ספק שניהול גן ילדים בדירה הצמודה לדירתו של אדם עלול להפריע לאותו אדם. השאלה אותה יש לבדוק - קובע השופט שטרנליכט - האם קיומו של גן הילדים אכן גרם ל"הפרעה של ממש", שקיומה הינו תנאי הכרחי לקיומה של העוולה.

לתובעת אינטרס לנהל חייה בביתה בשקט ובשלוה. ברור שנוכחותם של ילדים רבים בבניין מגורים, בשעות היום בכלל ובשעות האמורות להיות שעות מנוחה בפרט - יש בה כדי לגרום לרעש והמולה. השאלה היא, האם רעש זה מגיע לכדי הפרעה של ממש, הפרעה מוחשית שאיננה הפרעה קלת ערך, לשימושה הסביר של התובעת בדירתה ולהנאתה הסבירה ממנה.

הנטל להוכיח קיומה של הפרעה ממשית מוטל על התובעת, ויש לבדוק האם נטל זה הורם על ידה. בעניין זה נמנעה התובעת מלהביא ראיה כלשהי למידת הרעש שהיתה קיימת במקום. אין כל ספק, כי רעש שאינו נחשב להפרעה של ממש בשעות הבוקר עשוי להוות הפרעה של ממש בשעות המנוחה. התובעת לא הביאה כל ראיה לקיומו של רעש בשעות המנוחה.

בבחינת הדברים יש להשתמש במבחן אובייקטיבי, תוך שמיקום דירת התובע יילקח בחשבון. במסגרת זו יש לבחון, מהי הנאה סבירה של אדם מדירת מגוריו הנמצאת בבית משותף באזור מגורים, והאם קיומו של גן ילדים באחת מדירות הבניין יש בו כדי לסכל הנאה זו.

קיומם של גני ילדים בסביבת מגורים איננו דבר החורג מן המקובל. כל עוד אין הרעש הנגרם מקיומו של גן הילדים חורג מן הסביר, נראה כי קיומו לא יהווה בהכרח מטרד לשכנים שמסביב. קיומו של רעש החורג מן הסביר לא הוכח על ידי התובעת.

יצוין, כי אם במשפט הישראלי יש לנקוט במבחן אובייקטיבי על מנת לקבוע קיומו של מטרד, הרי שהמשפט העברי מתחשב בעניין זה גם במצבו האישי של הניזוק וברגישויותיו הסובייקטיביות.

ובהקשר זה של קיום גן ילדים, כבר נקבע על-ידי חז"ל, שאין יכול אדם למנוע משכנו מלעסוק בלימוד הילדים, וזאת בהתאם לאינטרס הציבורי העולה מתקנת יהושע בן גמלא, שהתקין, כי יושיבו מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

התוצאה הסופית: התביעה נדחתה.

בית משפט השלום פ"ת, ת.א. 3668/04.

השופט: נ. שטרנליכט.