מוטי שקלאר, המנכ"ל הנכנס של רשות השידור, ואיתן כבל השר הממונה, יש לנו מידע
חם בשבילכם. דני פארן, בעל חברת ההפקות המובילה דרסט, שיודע לעשות מסיפורי
קש ואולפן ארבע על ארבע טלנובלות מכניסות, מוכן לנהל לכם את ערוץ 1. "זה אתגר
להיות מנהל הטלוויזיה, זה משהו שאני יכול לומר 'וואלה, אני מוכן ללכת על זה'",
הוא מכריז. "אם יהיה לי חופש הפעולה בתקציבים, כך שאוכל להוכיח שיש מקום לערוץ
ציבורי שפוי ואיכותי, אם יציעו לי, אני חושב שאקח את זה".
- ואם הכסף לא יהיה משהו?
"אז שילכו ויחפשו במקומות אחרים. אני מקנא במשכורות של מנכ"לי מפתח שונים,
ופתאום רמון מגיע עם ההצעה להוריד שכר מנכ"לים לשכר מינימום, מה שיתברר כמהלך
יותר יקר. ואני אומר, מי שאל אותך? זו פופוליטיזציה. אם מביאים אדם שהביא אותה,
אז הוא שווה את זה".
נוגע באושר דני פארן הוא הבעלים של דרסט, חברת הפקות שמגלגלת טלנובלות לתעשייה
המקומית בבטחה של מהדורות חדשות. ראו ערך "לגעת באושר", "מיכאלה", "לחיי האהבה",
"משחק החיים", "טלנובלה בע"מ" ועכשיו "האלופה". 35 שנה הוא מפיק, החל בערוץ
הראשון (שם עשה בין השאר את "שמיניות באוויר"), דרך טלעד, ואז עלה על טריק
לעתיד בטוח - הפקת טלנובלות.
עם המציאות פארן מדבר בשפה פשוטה מאוד - שפתם של הדולרים, כמה, איך ומה ייצא
בסוף. פארן: "בתעשייה הזו אם אתה מתחיל לדבר נוסטלגיה, זה מסוכן מאוד למקצוע.
אני נזהר שלא להסתכל ולטפוח לעצמי ש-35 שנה אני בעניינים. אז עשינו דרך ארוכה,
אבל זה כלום בהיסטוריה של התקשורת העולמית. שוב אנחנו בתקופה קשה. אני חושב
שאנשי תוכן ומדיה המעיטו בערכן של הפלטפורמות החדשות (אינטרנט וסלולר) כמו
שהמעיטו בערוץ 1 בערכם של הכבלים והערוץ השני בתחילת דרכם, ואני לא יכול להרשות
לעצמי לא להיות בכל מקום שיש בו תוכן. אז זה הרבה יצירה, עשייה, תהייה וטעייה,
אבל זה הכרחי. היום אתה חייב לשלוח זרועות לכל המקומות".
- אתה מתעייף?
"התרופה לזה היא לקחת צעירים אנרגטיים, וגם אם מפיקים רבע שעה יומית לערוץ
אזוטרי צריך להיות מקצועי עד הסוף. גם אם אתה רחוק מהפריים טיים, אין נישה
מבחינתי, רק תוכן".
- אז איך לא מזייפים?
"בתנאים של היום זה מאוד קשה. היום הרשתות לחוצות תקציבית, אבל גם זה לא התחיל
מהיום, אז צריך למצוא פתרונות. הטלנובלה היא אחד הפתרונות לתעשייה. אתה יכול
להפיק פרק אחד בסכום מאוד אטרקטיבי, ולא 180 אלף דולר לדרמה אחת של ז'אנר עליון.
ברגע שאתה לוקח כמות ומעבד אותה הפקתית, אתה יכול לייצר כמה פתרונות יצירתיים
לרשתות השונות.
"בכל מקרה יש בעיה יסודית - יש רק כמיליון וחצי בתי אב דוברי עברית בעולם,
ולא יותר: הערוץ הישראלי, שמשתדל לקנות חומרים ולהפיץ בחו"ל, סובל מתופעה של
ישראלים בתפוצות שפיתחו טכניקות לגנוב ולקלוט אותו בלי לשלם. יש חסך כלכלי
רציני ויש לחפש פתרונות. אנחנו מפיקים כעת, למשל, סדרת דרמה קומית על חיי הערבי
הישראלי בחברה הישראלית, 'ארץ אבות', שכותב סייד קשוע. הסדרה מיועדת לשידור
בקשת. הייתי רוצה לקבל 100 אלף דולר להשקיע בפרק כדי שיהיה בעל פוטנציאל מכירה
לחו"ל, אבל זה רחוק ממה שאפשר לקבל. אז לאן תלכי? לקרן לתמיכה לחיים בדו קיום?
לקרן בינלאומית שתומכת בשלום? אבל אני לא מעוניין בקרנות שיהיו שותפות בהפקה,
כי אז זה מחלחל לתוכן".
- מה אתה עושה במקרה כזה?
"מחפש פתרונות כדי להשלים את תקציב ההפקה. בכל מקרה לא נראה לי שנתקרב אליו,
וזה חבל. אז מה עושים? מתפשרים. על דבר אחד אני לא אתפשר, שההפקה תהיה רווחית.
אני לא מהמשוגעים האלה שימשכנו את הבית שלהם למען הפקה. שום יצירה או סדרה
לא שווה למשכן את הבית בשבילה, אבל צריך להילחם, להיפגש עוד פעם, לשכנע, ובעיקר
לעזור לצד השני, לגרום לו להאמין בך. לנג'ס מקצועית מכל זווית אפשרית - זה
הפתרון. אם אותו מנהל תוכניות הוא בן אדם פתוח, בכל יום הוא פותח מחדש את התיק
ושוקל שוב, ויכול להיות שבבוקר שתתקשר דעתו תשתנה".
- מאיפה האנרגיות?
"או שאתה בביזנס או לא. זה לא עסק ללפלפים, זו תעשייה דורסנית, מי שהחליט להיכנס
לתחום צריך להיות שם ב-110 אחוז".
- תחסוך בעלויות גם על חשבון האמנות?
"אני לא חושב שאני מתעסק באמנות צרופה. אמנות צרופה כמו פיסול, ציור, כתיבה
זה אחד על אחד בתנאים של בדידות, עם ייסורי יצירה. אנחנו בהפקה עובדים בצוותים
שיכולים להגיע לעשרות ומאות אנשים, אז איך אפשר למצוא לי זמן בהפקות ענקיות
כאלה להיות מיוסר. צריך לעבוד בצורה מקצועית, עסקית ושקולה".
- בדרך כלל אותה גישה עסקית מורידה את רמת התוכן.
"ואם את מאבדת את המכנסיים ואת הבית על השקעה לא נבונה בהפקה, זה מבטיח הצלחה?
לא. חייבת להיות תבונה עסקית כדי לשרוד".
- יש הפקות שמאחר שרצית להיות רווחי בהן, פספסת ברמת התוכן?
"בטח שיש, אבל אני חושב שהצלחה עסקית לא נופלת מהצלחה הפקתית. שני האלמנטים
צריכים להישקל כל הזמן, והשיקולים הללו נעשים כל הזמן. מייק בורשטיין, לדוגמה,
משתתף בסדרה 'אלביס', והוא שוהה בלוס אנג'לס ואמור להגיע ליום צילום אחד בעלות
של אלפי דולרים. האופציה היתה לחסוך ולצלם בלוס אנג'לס. היה דיון, התוכן ניצח,
ואנחנו נביא אותו ארצה. כי פה הובן שהחיסכון עלול לפגוע פגיעה מהותית ביצירה.
גם ב'אלופה' אנחנו בחסכים כלכליים גדולים, כי השקענו תקציבים גדולים בכתיבה
ובבימוי. אז מקצצים, למשל, בזוויות צילום. לפעמים לא משנים זווית, כי לפתוח
זווית צילום זה כסף (ניצבים, תפאורה), ועדיף לחסוך בזווית צילום אבל להשקיע
בבימוי ובכתיבה".
- לא נקבת בשמות של הפקות שהרגשת שפספסת בגלל התפשרות בתקציב.
"זה קרה בהפקה של 'אסתי המכוערת' וגם ב'אלופה'. זה קורה בכל ההפקות ובכל מקום
בעולם".
- זה בלט בסדרת ההמשך של "אסתי המכוערת", "אלביס", שנקטלה בביקורות וגם לא
התרוממה ברייטינג.
"ראשית, 'אסתי' הגיעה לפיק הכי גבוה שאי פעם היה לדרמה בישראל, 38 אחוז, עם
רייטינג ממוצע של 22 אחוז לסדרה כולה. שנית, אני לא מתייחס לביקורות. אני סופג
ביקורות מורעלות מראשית ימיי בטלוויזיה, דרך 'לגעת באושר', 'משחק החיים'. תראי,
אני יכול לומר שזה לא משפיע, אבל זה משפיל. בדרך הארוכה של עשייה במדדים מקצועיים
רווחיים עשינו המון, תרמנו לשינוי פני הטלוויזיה. פתרנו הרבה בעיות תוכן, ואני
לא מצטער על שום פרק שהפקתי. הבעיה שלי כמפיק יוצר היא שאין מספיק תקציבים
להשקעה בפיתוח".
- למה, כי היוצרים בארץ עצלנים?
"אם ניקח את אותם במאים ותסריטאים המובילים בארץ ונשים אותם בארצות הברית,
הם יצליחו מעל ומעבר. אין לי ספק בכך. בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי כמעט
עולה על מטוס כדי לנסות סוף-סוף למצות את יכולת ההפקה שלי ואת הקשרים שלי.
פה אנחנו כל הזמן בקשיים, לחוצים בסדן ובריח של תקציבים והפקה. אבל אני לא
עושה את זה, ואני לא רוצה להגיד מילים גדולות כמו 'ציונות' וכאלה. אני חושב
שחובתנו להתפכח, להתעשת ולעשות את מרב היצירה פה. חייבים למצוא פתרונות להרחבת
תקציבים, לא מהזכייניות דווקא, אלא בעסקאות תוכן שיווקי, תוכן בינלאומי ומדיומים
אחרים. אבל בעיקר צריך להרים את הראש מעבר ללחצים היומיומיים ולתכנן אסטרטגיות
לטווח ארוך. פה אנחנו עדיין לא יודעים לעשות את זה כי יש לנו תרבות של לאכול
מהיד לפה. עוד לא הפנמנו שיש לנו מדינה. אצלנו תמיד יש חרדה באוויר, הדאגה
לקיום שוררת בכל בית. בזמנו אמרו שטרור זה בכלל לא איום אסטרטגי, עכשיו מתברר
שהוא יותר איום מאשר הטנקים שיוצרים מיליונים.
"אנחנו חברה מאוד קטנה - שבעה מיליון - אבל את הלך הרוח במדינה קובעות כמה
משפחות. בחברה מאוד מצומצמת כמו שלנו המשוב ההדדי קובע מצב רוח עסקי במידה
בלתי רגילה. אם היינו אומה יותר גדולה עם כמה מוקדי כוח באינטראקציות לאומיות
ובינלאומיות, היתה הרגשה של יותר אוויר. חסר פה אוויר עסקי, וזה מלחיץ".
חי את האהבה
- טוב, אנחנו עדיין לא ארצות הברית, איך בכל זאת מכניסים לפה קצת יותר אווירה
משוחררת?
"על ידי הקניית שקט תעשייתי שלא קיים, כי אף פעם אין שקט ביטחוני, וזה מחלחל
למטה לכל התחומים. כל בוקר אתה פותח עיתון, ואתה חייב שיהיה סדר יום לאומי.
אולי עדיף כבר בלי סדר יום לאומי, למה לא סדר יום פרטי? קבעו לי שלא רואים
תכנים בידוריים ביום הזיכרון ושכל מקומות הבילוי סגורים, למה? בארצות הברית
יום הזיכרון הוא יום העסקים הכי פעיל. המדינה נמצאת לך בכל מקום בחיים, מהפחד
שיגנבו אותה. אני אומר, תעזבו, תשתחררו. תפסיקו את הרגולציות על כל שעל".
- אם לא תהיה פה רגולציה בשוק הטלוויזיה כולם יעשו פה הפקות חפ-לפ רק כדי להרוויח
כסף.
"זה לא עובד ככה. זו גישה לא נכונה לתחרות הפרטית. יש תחרות, ולאנשים בתעשייה
דווקא יש ערכים. אנחנו לא חבורה של מובילים באף. זו גישה מפא"יניקית עלובה
שעדיין שוררת במסדרונות השלטון הלאומי. היום הרגולציה תוקעת את היצירה. היא
רק חושבת שהיא מגינה. יצירה לא עובדת על פי רגולציה, אלא על ידי חברה שיש לה
מה להגיד בכל זמן נתון".
- אז מה, יש לנו טלוויזיה רדודה ולא מגוונת בגלל הרגולציה?
"אני לא מפיל את כל התיק על הרגולציה, אבל היא אחד הגורמים החשובים שמפריעים
לעבודה יצירתית תקינה ומתפתחת בטבעיות".
- תן לי דוגמה.
"אנחנו כעת בשלבים של הפקת סדרת דרמה בהמשכים בקריית שמונה. כל גופי השידור
מעוניינים בה - קשת, רשת, אפילו הרשות השנייה עצמה. הם כמובן מוצאים בזה אלמנטים
רגולטוריים - פריפריה ותכנים מועדפים. אותי אישית זה מעניין ומאתגר, ולא בשל
ענייני רגולציה. אלא בגלל שזה מקום אחר, נוף אחר, אנשים אחרים. אבל מה, זה
תקוע, כמובן, ברגולציה. אומרים לי, 'שמע, זה רעיון גדול, עד ראש הממשלה זה
יגיע'. אבל מה, בספרים של הרגולציה עדיין לא ברור אם זה מוכר כדרמה כי זה במתכונת
של ז'אנר תחתון (כמו שהם קוראים לזה), אז כל מי שמעוניין שוקל את זה עוד פעם
כי זו הוצאה כבדה, והם צודקים. ועל זה נסבים דיונים שלמים, האם זה יוכר כשלושה
אחוזים או כשמונה אחוזים, וגם אם זה ייפתר וייחשב כז'אנר עליון, אז יקומו המפיקים
והיוצרים ויתקוממו שפרנסתם ניטלת מהם בגין קיצוצים בדרמה עילית".
- ומה באמת עמדתך במאבק היוצרים על זכויותיהם מול הוט, שבמאבקם איימו על הטלנובלה
"האלופה" שאתה מפיק?
"אני לא נכנס לכל הסיפור הזה. יש פה עניין בין הוט ליוצרים, ודינה להיפתר כפי
שנפתרה בכל העולם, והוט אינם יוצאים מן הכלל".
אני ואסתי
- מה הולך לקרות פה בשוק הטלוויזיה?
"בתחום הזה כל העולם עובר רעידת אדמה, והחזקים לא עושים חשבון. את יכולה לשמוע
שבארצות הברית חברות ענקיות בתחום התוכן משדרות את הפרקים החדשים של סדרה שהפיקו
באינטרנט בחינם, כי יש כאלה שיש להם הון עצמי להשקיע בשינויים המתרחשים, וזה
אומר להשקיע בכל המדיומים במקביל, שזה הדבר ההכרחי היום לכל מפיק וחברה. אבל
יש כאלה שמפגרים בנוסחת המולטי מדיה כי אין להם מספיק יכולות פיננסיות. זה
חלק ממלחמת הקיום של החברות הגדולות והקטנות. אני יודע שחייבים להיות שם בכל
מקום, בכל מדיום, גם אם בקטן. אנחנו עובדים על פיתוחי תוכן וטכנולוגיה לאינטרנט
במגבלות התקציב משום שבאינטרנט עדיין לא שמעו על עלויות תוכן ברמות הכי נמוכות
של הטלוויזיה. באינטרנט המושג לשלם על תוכן לא קיים.
"בתחום התוכן הסלולרי יש רווחיות. בשלב זה ישנה עדיפות כלכלית וטכנית עליונה
לשיחות ולא לעלויות הפקת תוכן, אלא לשידור תוכן בלבד. אבל השינוי קורה. הגופים
החדשים מגייסים אנשים מתחום הטלוויזיה לתחום התוכן האינטרנטי והסלולרי. אלו
שינויים מהותיים שלוקח זמן עד שיעוכלו וישפיעו על המערכות כולן. כל צד צריך
להסתגל להגדרות של הצד השני.
"פעם היית נפגש רק עם מנהל תוכניות כדי לגלגל תוכנית, היום אתה חייב להיפגש
גם עם איש השיווק. ללכת היום למנהל התוכניות להציע תוכנית זה נחמד, אבל מעט
פאסה. היום חייבים ללכת לאנשי השיווק. הם גם נותנים את המשוב הכי טוב כי הם
בעניינים, הם יודעים טוב מאוד לזהות רעיון טוב או סתם פלופ, הם מחוברים. כל
היום עם ארבעה ניידים, רצים מפגישה לפגישה, יודעים הכי טוב מה קורה בשוק. היום
שום מנהל תוכן ומנכ"ל לא יאשרו לך שום תקציב בלי דעה ומחקרים של איש שיווק.
חוץ מרייטינג חשוב שלתוכנית יהיה באזז, ואת אותו באזז יוצרים רק אנשי השיווק.
"בגדול יש רעיונות ששווה להילחם עליהם גם אם אנשי השיווק חושבים אחרת. כשהתחלתי
לגלגל את הסדרה של סייד קשוע, למשל, זרקו אותי מכל המדרגות. אבל הסדרה הזו
היתה חשובה מקצועית, חברתית, ערכית. לא אגיד לאומית, כי אני שונא את הפשיזם
הזה. וכאן מגיע כוחו האמיתי של מנהל התוכן".
משחק אותה אלביס פארן ידוע כמלהטט בתחום. כשהוא אומר "צריך לגרום לצד השני
להאמין ברעיון שלך" הוא משתמש בשם קוד ל"לבוא לקראת" הכיס הרכוס של המנכ"לים
המקוננים כרונית על תקציב אוורירי במיוחד. ופארן, לצורך העניין, הוא חייט.
הוא יעשה מכפלות, יקצץ, יתפור מחדש, ישים פה, יעביר משם. בסוף תצא לו סדרה,
הוא יזהה את הכוכב הבא, יקטוף אותו וייצור את הבאזז המיוחל.
- הציבור חסר סבלנות.
"ברור, בשביל זה צריך לחדש, לבדר ולרגש בתוך המוצר. כשאני מסתכל על פרקים של
'האלופה', אני לא אומר שהכול פרפקט, אבל יש סצנות שאני ממש מתרגש מהן. יש שם
עבודה נפלאה של טקסט, של במאי, של משחק, שאין בז'אנר עליון".
- לא מקומם אותך ש-35 שנה אתה מפיק בטלוויזיה, עשית כמה וכמה דברים איכותיים,
ובסוף אתה מזוהה כאיש הטלנובלות?
"אני לא רק איש טלנובלות. אני איש טלוויזיה ברמ"ח איבריי. חושב טלוויזיה בכל
הקטגוריות".
- אבל ההתעסקות במכרה הזהב, הטלנובלות, לא תוקעת אותך?
"תוקעת אותי? חס וחלילה. אנחנו עושים עוד עשרות דברים במקביל. לדוגמה: סרט
קולנוע על פי 'פולין ארץ ירוקה' של הסופר אהרון אפלפלד, או פרויקט ייחודי עם
שמוליק הספרי - הפקת סדרה תקופתית על המלכים בישראל. סדרה שאמורה לשקף תקופה
מורכבת וחשובה ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, והייחוד שלה הוא בדרמה האנושית
ולא בדרמה הדתית. ברגע שאת מוציאה את אלוהים מהמשחק את מקבלת את המשחק האמיתי".
- ואתה איש דתי חובש כיפה.
"מה זה קשור? גם הנוסחה של דת ומדינה היא מהלך רגולטרי, ואני אישית לא בעד
זה. מה, אסור להיות דתי בלי אמונה בשילוב דת ומדינה?"
רב אלוף
- אתה לא חושש שבעשייה האיכותית שלך ידבקו הרגלי ההפקה של הטלנובלות?
"יש הפרדה הפקתית מהותית בקטגוריות השונות. לכל קטגוריה יש התקציב הנכון לה,
ואין לערבב בין הדברים, לא סרט תעודה כסיטקום ולא סיטקום כדרמה ולא דרמה כטלנובלה.
"יש נטייה בתקשורת להאשים את המפיקים בשרלטנות כלכלית, כאילו הם מחפשים כל
דרך כדי לעשות כסף על הגב ההפקה, אבל הכלל הוא שהמפיק הוא הגורם המקצועי בהפקה
שחייב להיות רציונלי. הגישה הזו כלפי המפיקים היא זלזול ביזמות. יופי שישבת
וכתבת רב מכר, או שאתה יודע לביים סצנה מבריקה, אבל צריך מישהו שיזיז את כל
העסק, שירוץ, יחפש, יסגור עם הזכיין. המפיקים המצליחים בשוק הם אנשי היזמות
הכי גדולים שיש".
- מן הצד נראה שאחד הדברים הכי קשים הוא המגע עם הכותבים, שהם לא בדיוק נאמנים
לך. גל פרידמן שכתב את "לגעת באושר" נטש אותך, גם סיגל אבין. ועכשיו הגילוי
החדש דרור נובלמן גם עושה קולות שהוא רוצה לעזוב בעונה הבאה של "האלופה".
"במשך שנים אני כל הזמן עסוק בלחפש אנשים עם ניצוץ מיוחד, שהוא לעצמו לא קל
להפקה, אבל הוא מאתגר מבחינת התוכן. ברור שאנשים כאלה ישגעו אותך. אמנים לא
בנויים לעבודה שיטתית, ארוכת טווח. הם חייבים את החופש ליצור, והמוח היוצר
חייב גירויים כל הזמן. להפך, אני גאה שהצלחתי לשכנע אותם לעבוד איתי, ושהם
נפלו בפח שלי ועבדו בכתיבה של הטלנובלות, משהו זול לכאורה, שהם הפכו אותו ליקר
כשבעצם היו צריכים לעשות דברים נשגבים. אני מחפש עוד משוגעים כי הם הכי יצירתיים.
אם אין סכסוכים, צעקות, משברים, אז משהו לא בסדר. אבל גם אותם צריך להכפיף
לקו הייצור, וזה לא קל. שי קפון (הבמאי), אחד היוצרים המוכשרים ביותר - צריך
לבוא לסט כדי לראות אותו משתולל. אני מבין אותו. מביאים לו חומרי כתיבה טובים
והוא צריך לצלם את הסצנה ב-25 דקות בלי שיהיה לו חודש, שבוע או אפילו יום לתכנון".
- אז מה השיטות שלך להחזיק את האנשים הטובים אצלך?
"אני לא אעצור שום יוצר שרוצה ללכת. אני יודע שיוצר צריך למלא את החסר. אתה
לא יכול לכתוב אם אין לך חולצה, מוטיבציה ועניין".
פארן בע"מ בעוד זרוע אחת של פארן מחזיקה בכותבים נוירוטים ומחפשת את הנוירוטי
הבא, זרוע אחרת שלו מקימה בימים אלה אתר בינלאומי של כל הטלנובלות של דרסט
הפקות - תוכן למילוי הרי לא חסר - ובזרוע אחרת מנסה לקדם הפקות לערוץ 10. "הבעיה
של ערוץ 10 היא לא ערוץ 10, אלא הרגולציה", טוען פארן להגנת הערוץ החדש שהוא
עומד לשים את הכסף על משבצת הרולטה שלו. "מחויבויות גבוהות שהוא לא יכול לעמוד
בהן מובילות להנחות הרגולציה לערוץ 10. ומנגד ערוץ 2 מתבונן בעיניים כלות בתחרות
שאיננה חופשית ואיננה פתוחה. הרגולטור היה יותר מדי יצירתי במכרז לערוץ 10
וכיום הוא גובה את המחיר על כך.
"אני זוכר שיחות עם יוהנה פרנר ז"ל על החלומות להקים ערוץ אחר. ואני אומר,
בשביל מה להקים ערוץ אחר, בשביל הרגולטור? אז כולם בקשיים - ערוץ 2, ערוץ 10,
ערוץ 1 - אז מה לעשות, לסגור? הכי קל לסגור. נסגור את ערוץ 10 ונוציא מכרז
חדש, נסגור את 1 ונבנה מחדש. היום נכון לא לסגור, אלא לתת לשוק החופשי לעשות
את שלו ולעבוד על פי החוקים של הצלחה וכישלון".
- אין פתרון?
"צריך להשקיע בפיתוח של טלוויזיה בארץ כמו שמשקיעים בהיי-טק. אי אפשר לדלג
על השלב הזה. צריך לקבוע, אפילו מנדטורית, שכך וכך כסף ילך לפיתוח. זה יקר,
אבל זול בטווח הארוך. בעניין הזה אני יכול לומר מילים טובות על קשת שמשקיעה
במידה יוצאת דופן לעומת גורמים אחרים בשוק.
"תראי, אנחנו מדינה שאין לה מחצבים פיזיים, אבל יש לנו מקורות חשיבה ויצירה.
אני חושב שהנושא של תוכן צריך להיכלל בתוכניות המו"פ של משרד התעשייה והמסחר.
למה לא, בעצם? במדינה קטנה כמו הולנד יש חברת פיתוח וייצוא פורמטים ששווה שישה
מיליארד דולר. אז אם יש תקציבים ממשלתיים לפיתוח בהיי-טק, למה לא להשקיע גם
בתוכן לייצוא?
"מנכ"ל של ערוץ מסוים התלהב מרעיון לסיטקום, והציע 5,000 דולר לפיתוח עד שלב
ההקראה. אמרתי לו, 'עזוב, אני אפתח את זה בעצמי'. זה רק מעיד על הרבה חוסר
הבנה בפיתוח תוכן וחוסר כבוד למדיום".
- לא קל לפתח ולייצא פורמטים. ארז טל עשה את זה באופן חד פעמי עם "הכספת",
ומאז שום דבר לא ממש הצליח.
"אני בטוח שאם ארז טל היה משקיע יותר בתוכן ולא בהופעה על המסך, הוא היה במקום
אחר היום. אבל זו לא אשמתו. כדי ללכת על תוכן בצורה מודגשת, צריך שינוי מהותי.
במקום שהרשות השנייה תתעסק ברגולציה קטנונית, שתתעסק בזה. האוצר קיבל 300 מיליון
דולר מכספי הביד, שיקצו 20 מיליון למו"פ תוכן. אני מאשים את הצעירים פה. הם
לא לוחמים, לא יוצאים לרחובות להזיז דברים, להפגין, לצעוק, לשנות דברים. כל
אחד תקוע במעגל של ההישרדות היומיומית שלו. המחאה הכי גדולה שהיתה פה בשנה
האחרונה היא הבחירה בגמלאים, שזו סוג של בדיחה".
החיים הם משחק המתחרים הגדולים של פארן בתחום התמחותו, טלנובלות, הם אולפני
הרצליה ("אהבה מעבר לפינה") וטדי הפקות ("השיר שלנו"). פארן טוען שהוא בעד
"תחרות מחדדת חשיבה, וכי להיות מונופול זו מחלה קשה שיכולה להביא לסיאוב".
אבל הוא אומר בניצוץ לא מבויש בכלל שלטלנובלות של דרסט יש הייחוד שלהן. "רואים
בהן את המעורבות הטוטאלית של כל העוסקים בהן. והסיפורים עצמם - תמיד יש בהם
תוספות ערכיות. למשל ב'משחק החיים' - החריג, ב'מיכאלה' - שילוב האתיופים, ב'האלופה'
- נושא העיוור ושילובו בחברה, וכמובן היחס למיעוט הערבי בדמותו של ג'לל (יוסף
ג'ו סוויד)".
- מה הסיכוי שבעוד כמה זמן נקרא על מיזוג שלך עם טמירה ירדני?
"לגבי מיזוגים בכלל יש לי כל מיני מחשבות בכיוון. מצד אחד אני עצמאי, וזה נותן
חופש שלא יסולא בפז, אבל מצד אחר בעולם הזה המולטי פלטפורמי נצטרך אולי לעשות
כמה שינויים כדי שתקציב המו"פ יגדל והיכולת לעשייה בינלאומית תקבל כנפיים.
אבל כדי להגיע למיזוג הנכון צריך למצוא גורם שיש עימו כימיה אישית ומקצועית".
כתבות
ני"ע
