משפחה בהפרעה

הפרק הספיק לעורר גלים עוד לפני השידור. ה"ניו-יורק טיימס" הקדיש לנושא כתבה קצרה ומסוקרנת - הפוגה תרבותית נחמדה בין חטיפה להפגזה בסכסוך המזרח-תיכוני. בנימה יותר שערורייתית, התראיינו שתי המשפחות לגיליון סוף השבוע האחרון של "7 ימים" והביעו תרעומת על האופן שבו הן מיוצגות בגרסה הסופית שתשודר הערב. אמל אחמד-עבדאללה, האישה שנלקחה באישון לילה מכפרה עין נקובא והושתלה אצל משפחת מוסוביץ' במושב שרונה, טענה, שגורמים בהפקה התסיסו אותה לראות "אל-ג'זירה" ולהשמיע מוזיקה ערבית במסיבת יום ההולדת של בנה הזמני כדי לייצר דרמה. גם שון מוסוביץ', הגבר שאשתו איילה נחטפה ממנו לכפר הערבי, טען שרק לחצי ההפקה גרמו לו להתעמת עם אמל בקטנוניות פתלתלה ועיקשת ולהצטייר בסופו של דבר כגזען לא קטן. באותה נשימה, שתי הנשים מסבירות את המניע שלהן להשתתף בתוכנית: איילה מדברת על חלום ילדות מודחק להופיע בטלוויזיה; אמל מסבירה שחשיפה טלוויזיונית נראתה לה כמו רעיון טוב לקידום המסעדה שהיא ומשפחתה מנהלים. שתיהן נאלצו ללמוד בדרך הקשה שאפילו 15 דקות התהילה העלובות כרוכות בתשלום כלשהו.

משפחה אחת

בין אם הטענות של המשפחות נכונות בין אם לא, הלב נצבט לנוכח הנאיביות שהדמויות מפגינות לגבי המנגנון שמניע את הטלוויזיה. כמו כל דרמה טלוויזיונית, גם תוכניות המציאות מתוסרטות באופן מדויק, גם אם מרבית העבודה נעשית בעריכה. זה לא הופך את תוכניות המציאות ללא מציאותיות, אלא שהמציאות שהן משקפות היא זו של הטלוויזיה - הרבה אירועים שנדחסים לזמן קצר כדי לייצר מראית-עין דרמטית. הדמויות משתנות, אבל העלילה בכל הפרקים של "אמא מחליפה" היא פחות או יותר זהה, וכוללת מסע די קבוע שהדמויות (בעיקר הנשים, שהן הגיבורות הראשיות של הדרמה) עושות בכל פעם מחדש - גילוי של עולם חדש, התעמתות איתו, רגע של משבר, ואז התובנה שמחדירה בהן את הרצון לחזור הביתה ולשנות את חיי המשפחה שלהן.

אלא שהמבנה העלילתי הכמעט קבוע לא מונע מ"אמא מחליפה" להיות אחת התוכניות המוצלחות שרצות כרגע בטלוויזיה. הפורמט הבריטי במקור, שנקנה או הועתק כבר במספר מדינות, גאוני מספיק בשביל להעלות את שאלת ה"איך לא חשבו על זה קודם". לתוכניות המציאות יש תמיד מכנה משותף כלשהו - "כוכב נולד" פונה לכל מי שחולם להיות זמר מפורסם (ומפחיד לגלות כמה יש כאלה), "לרדת בגדול" לאנשים שמנים ושלל תוכניות ההיכרויות לרווקים. מי שלא נופל לאחת הקטגוריות האלו מחלץ אותה מתוכו כדי להזדהות עם התוכנית. "אמא מחליפה" פונה למכנה המשותף הרחב והאינטימי ביותר בו-זמנית - המשפחה. כל אחד יכול להשתתף בתוכנית וכל צופה יכול למצוא את עצמו על המסך. כל המשפחות אומללות בדרכן, ול"אמא מחליפה" יש לפעמים דרכים נהדרות לחשוף את התובנה הזו, שבניגוד לתוכניות אחרות, היא גם הפרס היחיד שמחולק בתוכנית.

על הרקע הזה, הצפייה המוקדמת בפרק שישודר הערב, אולי גם בעקבות הציפיות הגבוהות, מאכזבת למדי. ההתקה של הדרמה מהשלולית המשפחתית הקטנה אל שאלות כלליות של זהות דתית-לאומית לא מוסיפה יותר מדי עניין או רגש אמיתי לתוכנית. כשהמשפחות נאלצות לפעול במרחב הסטריאוטיפי שלהן כערבים/יהודים הן בסך הכל לועסות משפטים שהגיעו אליהן מתוכנית הריאליטי הגדולה מכולן - החדשות. לא היינו צריכים את "אמא מחליפה" כדי ללמוד שמוסלמים לא שותים אלכוהול, ושיהודיות מדליקות נרות בשבת. גם לא היינו צריכים את "אמא מחליפה" כדי לגלות שהישראלי המצוי, ששון מוסוביץ' מגלם אותו בכישרון, טעון בדעות קדומות עם ארומה גזענית (כשאמל משמיעה יללות שמחה הוא גונח: "אוי, כמו המרוקאים"). בסופו של דבר, הגילוי העיקרי שהפרק מביא הוא הדמיון המסעיר של שון לדמותו של יהורם גאון בסיטקום הישראלי הראשון "קרובים קרובים".

אמא הומו

אם שון מוסוביץ' היה חי בארצות הברית, ייתכן שהיה ממהר להכין תביעה במקום לרוץ לעיתון, ולתרום עוד כמה אינצ'ים ליחצ"נות של הסדרה. זה מה שעשה ג'פרי ברדפורד בנובמבר 2005, לאחר שרשת איי.בי.סי לקחה את אשתו ושמה במקומו גבר הומוסקסואל. ברדפורד מבקש 10 מיליון דולר עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו, לטענתו. אי.בי.סי טוענים, שבחוזה אין התייחסות לזהות המינית של האמא המחליפה.

בכלל, השוואה בין הגרסה הישראלית לאמריקנית מוכיחה עד כמה לתוכנית יש כוח לשקף את התרבות המקומית. בעוד הקונפליקטים שנחשפים בגרסה הישראלית מתמצים בלאומיות, מלחמת המינים, ובעיקר השקפות שונות על ניהול משק הבית, המשפחות האמריקאיות מתנגשות ביניהן בכל מיני אופנים מוזרים. אם קורותיה של אישה ערביה בבית פרברי ישראלי ידועות מראש במידה רבה, נסו לדמיין מה קורה כשלבית משפחת סטאמפר באוהיו, שמנוהל לפי קודים של ימי הביניים, מגיעה ליסה האגרטי העירונית הפעלתנית, או כשחולת ניקיון אובססיבית מגיעה לבית שמנוהל על ידי שלושה ילדים ו-25 חתולים.

אבל אין טעם לקנא במה שקורה מעבר לים. גם אם המשפחה הישראלית - לא משנה מאיזו עדה - לא הספיקה לייצר מגוון פוטוגני של סטיות, וגם אם היא עדיין מופתעת למצוא את עצמה בטלוויזיה שאליה היא משתוקקת, היא עדיין שווה את החמישים דקות פריים-טיים. היא עדיין המשפחה שלנו. "