קופסת שימורים

לעובר ברחוב החשמונאים בתל אביב צפוי מחזה מוזר למדי: קרעי חזית שהיו שייכים לקומה השנייה של בניין שנהרס מוחזקים באוויר בעזרת פיגומים. שתי מרפסות ורבע חלון יזכו לתהילת עולם כחלק ממפעל השימור שהוא העיר הלבנה. המחזה אינו ייחודי לאתר הזה, בכל העיר הדמיות שנתלו על גדרות אתרי בנייה מספרות לנו כיצד תשוחזר תהילתו של עוד בניין תל אביבי סתמי למראה, איך ייווספו לו קומות ואגפים חדשים, איך תל אביב תזכה בפיסת היסטוריה חדשה.

ביולי 2003 קיבלה תל אביב מעמד של אתר מורשת תרבות עולמית. הכרזת אונסק"ו היתה לרגע הניצחון של קמפיין שהחל כמעט שני עשורים קודם לכן, התנועה ליצירת עיר היסטורית לתל אביב. על הדגל נחרת שימור המבנים ההיסטוריים של העיר, ובלב עוד רחש הזעזוע מהריסת גימנסיה הרצליה לטובת מגדל שלום.

עיריית תל אביב, באתר "העיר הלבנה", מציגה בחגיגיות: "העיר תל אביב, העיר העברית הראשונה, נוסדה בשנת 1909 ונבנתה מן החולות. סגנונה היה חדשני, מותאם לצורכי האדם, לאורח חייו ולתנאי האקלים". התקף שכחה קטן מנע ממנסחי ההיסטוריה העירונית לציין את העובדה שתל אביב נבנתה על אדמות כפרים ערביים: שיח מוניס, ג'מאסין, אבו כביר, ג'רישה, סלמה ומנשייה. השכחה אינה מקרית ואף מובנת, שכן עובדות היסטוריות עלולות לעקר את הכינוי "העיר מן החולות".

שימור היסטורי הוא נושא המורכב מרבדים רבים, החל בערכים האסתטיים של החלל העירוני, דרך שאלות זהות ואידאולוגיה פוליטית, עד למניעים כלכליים. השימור התל אביבי מאמץ אל חיקו חלקים של העיר המזוהים עם מערב אירופה (השם "באוהאוס" מגיע מבית הספר המפורסם של וולטר גרופיוס בעיר דסאו שבגרמניה, שחרט על דגלו את המודרניזם ונסגר על ידי הנאצים), מדלג בקלילות מעל שאלות היסטוריות כמו מה היה כאן קודם (חול) ומתייחס בחיוך מבטל לחלקים מפגרים מעט יותר, כמו הסגנון האקלקטי, שבו מזרח ומערב משמשים בערבוביה ונבנה על ידי סוחרים ולא על ידי אינטלקטואלים ייקים. הרצון הוא להגדיר את תל אביב כעיר מערבית, וכך העיר הלבנה מוגדרת כמרכז היסטורי, בעוד חלקים אחרים ומוקדמים יותר שאינם עונים על הקריטריונים נחשבים רק ל"ישנים".

קבוצה ריקה

תהילתה האדריכלית של תל אביב נקנתה לה בזכות מקבץ גדול של בניינים משנות השלושים (להלן: באוהאוס או "הסגנון הבינלאומי"), ומפת השימור של העיר הותוותה בעיקר על ידם, למרות שסופחו לה גם מבנים מוקדמים יותר (להלן: הסגנון האקלקטי). ניצה סמוק, אדריכלית השימור של העיר בשנים 1993-2003, יצרה רשימת מבנים לשימור, נתנה להם דרגות שונות של חשיבות ופתחה את חגיגות הקפאת המצב על שמריו.

המאמץ לשמר את בנייני הסגנון הבינלאומי יוצר פרדוקס רעיוני, שכן אדריכלי הסגנון טענו נגד שימור היסטורי. ואם היהלום בכתר השימור העירוני הוא האדריכלות המודרניסטית (באוהאוס), הרי הוא חוטא לה חטא גדול. המודרניזם היה תנועה אידאולוגית שטבעה את הביטוי "form follows function" - הצורה היא תולדה של הצורך. בתל אביב, בנייני הסגנון ששלל עיטורים מרוקנים מתוכן וחזיתותיהם הופכות לתפאורה בלבד. שימור בגרסתו המקומית מבזה למעשה את שהוא בא להציל, אם מתוך חוסר הבנה, צביעות, או ניצול ציני של משאבים היסטוריים. המפעל כולו לוקה בשמרנות ריאקציונרית וסותר את האידאות אותן הוא טוען להעריץ.

איחוד המונחים "שימור" ו"מודרניזם" הוא קבוצה ריקה. יש האומרים כי עיר נבנית על גבי עברה, אך בריא גם לקחת בחשבון אבולוציה כהתפתחות אורבנית לגיטימית, היינו הישרדות החזקים. כשבבניינים ואף במתחמים שלמים עסקינן חלשים הם הרעועים, הנטושים, אלה שאין בהם צורך. שימור בכלל הוא תולדה של שמרנות, אך כשמדובר בשימור המודרניזם אנו עומדים מול מקרה פשוט של חוסר הבנת הנקרא.

סוכן של זיכרון

אמנון בראור, מאדריכלי השימור החשובים בארץ, מציג עמדה ריאליסטית במפתיע. הוא לא משתמש במינוחים רומנטיים ואינו מאמין בקידוש בניינים, עתיקים (או ישנים) ככל שיהיו רק מעצם היותם כאלו. נקודת המוצא שלו היא הגרעין העירוני ההיסטורי, התכנון המרחבי המקורי. שימור לגביו הוא כלי ליצירת זהות והמשכיות, לבניינים עצמם אין ערך, לדעתו. הם סוכנים של זיכרון. הבניין נושא מסרים ורעיונות שעמדו בבסיסה של העיר והיו הסיבה לקיומה. הבניינים נבנו לשרת את תושבי העיר, ולא להיפך.

גם בראור מצביע על חוליים רעיוניים של השימור בארץ. אחרי הכל, השימור הוא עיסוק סלקטיבי וככזה הוא כלי תעמולה זמין ונוח. הגופים המשמרים בוחרים אילו רעיונות חברתיים ראויים להנצחה ואילו ישכחו. פעמים רבות הפוליטיקה מכתיבה גורל של מרקמים עירוניים שלמים. הוא מביא כדוגמא את שיקום יפו, ואת החלק שלו בהנצחת הדיכוי. הראיה של יפו כ"שלנו" מתבטאת במצבים אבסורדיים בהם רחוב הרבי מקוצ'ק מאכלס רוב ערבי, ולא דווקא מהסוג שומר המצוות. גן צ'ארלס קלור הוא התקפת אמנזיה לדידו של בראור, שאיך ייתכן כי שכונת מנשייה כולה הפכה ללא יותר מחומר דישון למדשאות שבקצה הטיילת. שימור, הוא מדגיש, לא יכול להיות סלקטיבי.

חוטאים להיסטוריה

השימור מעלה מחשבות רומנטיות על תל אביב של פעם, אבל טומן בחובו לא מעט בעיות. ביניהן בעיית המאמץ. גם לעין לא מקצועית קל להבחין במצבם הפיסי של בנייני העיר הוותיקים יותר. עשורים של הזנחה חברו לבנייה לא מיומנת באיכות ירודה, לאוויר הים המלוח ולזיהום העירוני. המאמצים הטכניים והכלכליים הדרושים מעלים תהיות באשר לכדאיות מפעל השימור. אם בנייני העיר נבנו ותאריך תפוגה של 50 שנה מוצמד לחזיתם, הרי שאנחנו חוטאים להיסטוריה כבר כמעט שלושה עשורים.

כחלק מתהליך השימור מקדמת העירייה שימור של המרקם העירוני. גישת ה"מה שהיה הוא שיהיה" מסבה את הנזק הגדול ביותר לעיר, שוללת ממנה את הזכויות האורבניות הבסיסיות של צמיחה ושינוי ובסופו של דבר הופכת אותה למוזיאון. כשדני קרוון וניצה סמוק, מקדמי תכנית השימור של העיר, קוראים לתל אביב מוזיאון הם מתעלמים מן העובדה כי מוזיאון מכיל בתוכו ספסימנים שאינם בשימוש, עדויות לחיים שהיו ואינם עוד. עיר אמורה להתפתח בהתאם לצרכי משתמשיה, וכדי לשגשג עליה לאפשר גידול.

בראור גם הוא מבקר את מדיניות השימור של תל אביב, וטוען נגד סמוק וקרוון כי שאבו השראה מרובה מדי מצילומי העיר בשנות השלושים. עיון בספר "בתים מן החול" בעריכתה של סמוק מגלה עיר לבנה. לבנה כל כך עד שאין בה אנשים או מכוניות, או עצים לצורך העניין. כאן אין מקום לדיירים בבתים של תל אביב הלבנה, שכן חבלי הכביסה מלכלכים את התמונה, שלא להזכיר, חס וחלילה מרפסת סגורה או שתיים.

על התועלתנות

המאבק בין המטען ההיסטורי והמנטלי של בניין לבין זכויות הקניין של דייריו מוטה מראש לרעת האחרונים, שכן עיריית תל אביב לא מציעה תמריצים לשימור פרטי וקטן שכזה, שלא לומר שיפוץ, אלא רק מערימה קשיים והופכת נטל על כתפיים פרטיות. בבואה לאפיין את שימור הטיפולוגיה העירונית, מקפידה עיריית תל אביב על גובה הבניינים, אך מתעלמת מאיכויות מקומיות אחרות, כמו קומת העמודים, שהיא גלגול ישיר של מודרניזם צרפתי דוגמת לה קורבוזייה, שנועדו לאפשר מעבר של בריזה מהים. וגם אם על האפקט האיוורורי ניתן להתווכח, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהן מקנות לרחוב את אופיו התל אביבי. העירייה מצידה מעודדת סגירה של קומות העמודים.

ברור, אם כן, שמדיניות השימור אינה מותווית על קידוש המרקם העירוני אלא על תועלתנות. ואם לא תועלתנות, הרי שנוצר כאן בלבול באשר להגדרות המושג "תל אביב". שכן תל אביב אינה תקופה אי שם במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא עיר שהתקיימה לפני כן, הרבה לפני כן, ומאז היא התפתחה תוך התאמות לא מעטות למציאות של חיים באזור.

אדריכלי השימור ניסחו מניפסט המגדיר מה ראוי ומה לא, ומבקשים להחזיר את הגלגל לאחור. ובכן, בהיפוך משעשע למדי נתקלה עיריית תל אביב בתוצאות התואר בו היא גאה כל כך, העיר הלבנה, כאשר הודלפו לאוזני אונסק"ו ידיעות כי מתוכננים שינויים בהיכל התרבות. בניין זה, אחד מהמונומנטים המרשימים למודרניזם התל אביבי, אינו מספק את המשתמשים בו. מאבק ציבורי ניטש בשאלה האם מותר לשנותו, והעירייה בחרה להתעלם מהביקורת ולהמשיך בתכנון השיפוץ. אונסק"ו מצידה, מאיימת לשלול מהעיר את החשיבות המורשתית שנתנה לה, ובלי להתייחס לשאלה, האם שינוי בבניין הוא נכון או לא, מעניין לראות את עיריית הבאוהאוס מנסה לתרץ את מעשיה. "

לא ניתן היה להשיג את תגובתה של ניצה סמוק עד רדת העיתון לדפוס.