דאון טאון תל-אביבי חדש

מתחם תל-אביב 2000 הוא צומת עצבים של פעילות ותחבורה. זוהי נקודת מפגש של שלושה מרכזי עסקים (מע"רים) - ציר העסקים החדש של תל-אביב, מרחוב המסגר ודרך בגין, רחוב החשמונאים, הקריה ומרכז עזריאלי, המתחבר עם מתחם בורסת היהלומים ברמת-גן ועם השטח המיועד לבניית גובה בשולי גבעתיים. כמו כן מדובר בצומת תחבורתי בעל נגישות גבוהה ביותר: מפגש כבישים ראשיים על גדת האיילון, שהוא עורק התנועה המהיר העובר במטרופולין; תחנת הרכבת המרכזית הקיימת; במקום יעברו בעתיד שני קווי הרכבת הקלה המתוכננת; יש בו מסוף אוטובוסים; חניוני 'חנה וסע' ונקודות איסוף והורדה לטווח קצר.

הבינוי במתחם אמור לכלול כמיליון מ"ר, מתוכם כ-450 אלף מ"ר מסחרי וכאלף יחידות דיור. התוכנית כוללת מתווה למיקום מגדלים, בנייה נמוכה ומפלסים תת-קרקעיים - בעיקר למסופי התחבורה - כמו גם תוכנית נופית מפורטת, שמטפלת הן בשטחים הירוקים הקיימים כיום והן בתוספת צמחייה ושדרות, באזורים המיועדים להולכי רגל. המתחם יכלול מסוף תחבורתי גדול, הכולל פתרונות ודרכי גישה ומעבר לרכבת בין-עירונית, רכבת פרברית, שתי תחנות רכבת קלה, תחנות אוטובוס ואפילו אופציה לקו מונורייל - רכבת עילית שתנוע בשטח המתחם.

בתחרות האדריכלית התמודדו שמונה משרדי אדריכלים מהם עלו לגמר ארבעה: משרד אדם מזור ואלי פירסט, קולקר, קולקר אפשטיין, האדריכל הצרפתי ז'אן פול ויגייה והמשרד הזוכה. צוות השופטים, בראשות שר האוצר לשעבר אברהם שוחט, כלל אדריכלים, מתכננים, נציגי המינהל והעירייה ונציגי ציבור. לדברי השופטים, התוכנית שהציג משרד מנספלד-קהת מנצלת את השטח באופן המיטבי, תוך שמירה על שטח פתוח וירוק במרכז העיר הבנוי בצפיפות רבה.

לטובת הולכי הרגל

שטח המתחם כ-400 דונם והתוכנית התייחסה לבנייה משולבת פונקציות: מגורים, מסחר ומשרדים, שטחי ציבור ומוסדות תרבות, וכן פתרונות תחבורתיים משמעותיים. "בתוכנית מסוג זה יש ירידה לרמת הולך הרגל והרחוב. תל-אביב צריכה לשנות מגמה לטובת הולכי הרגל ושכלול התחבורה הציבורית, שתהווה אלטרנטיבה טובה לנסיעה ברכב פרטי", אומר אדריכל חיים קהת בשיחה עם "גלובס", בעקבות הזכייה בתחרות. "במצב שבו יש פעילות עירונית כל-כך אינטנסיבית, הולכי הרגל והמכוניות מפריעים זה לזה ויש סכנה שהפעילויות העירוניות ינדדו לפרברים".

קהת מזכיר תהליכים אורבניים מוכרים, שרוקנו את מרכזי הערים מפעילות והעבירו את מרכז החיים של התושבים למיקומים "שכונתיים" או לערי לוויין. לעומתם, ערים שידעו להתחדש ולהתאים את עצמן לצרכי התושבים והמבקרים בהן, שמרו על מרכזים תוססים וחיים, המתפקדים כאתרי פעילות מקומית ואתרי תיירות, והם נגישים לציבור ברמות שימוש שונות. בין אלה מזכיר קהת את אזור הרמבלאס ופלאזה קטלוניה בברצלונה או את אזור טיימס סקוור בניו יורק.

גישה זו היא שעומדת בבסיס התוכנית, המשלבת מגורים בבנייה המתוכננת, כדי שלא ייווצר מרכז עסקים שהופך בלילות לעיר רפאים, דוגמת מה שקורה היום במרבית אזורי המגדלים והתעסוקה. שילוב מגורים בפיתוח מרכז עירוני לעסקים ותחבורה מביא לניצול נכון של מערכות, מסביר קהת. ומנספלד מוסיף: "זו המגמה הרווחת כיום בתכנון ערים בעולם. עוזבים את ה-zoning, חלוקה לאזורי תפקוד שונים, לטובת אזורי תפקוד משולב", כאלה המאפשרים חיים מסביב לשעון.

מדובר באחת מעתודות השטחים הפנויים הנדירות בתחומי העיר, וניכר שהאדריכלים מעריכים את הזכות שנפלה בחלקם, להשפיע על דמותה העתידית של תל-אביב. "יש פה הזדמנות לעשות משהו שישפיע ויקרין על כל מטרופולין תל-אביב", אומר קהת. "יגיעו לכאן מאות אלפי אנשים ביום, ולפי התוכנית שלנו, גם אם הביצוע שלה יתקדם בשלבים, תהיה מערכת של קשרים בין הפרויקטים השונים, ויתקבל מכלול שהוא גדול מסך חלקיו".

גלובס: כדי לזכות בתחרות כזו צריך לתכנן משהו מרשים מבחינה עיצובית, להתבלט ולהשתולל?

קהת: "אני חושב שהעיצוב הוא חשוב והיצירתיות היא תנאי לעבודה אדריכלית מתקדמת, אבל אסור לשכוח את הראש וצריך להיות קשוב לצרכים האמיתיים של התוכנית. אדריכל צריך לדעת לצנזר את עצמו. הוא אולי יהיה פחות מפורסם, אבל יישן יותר טוב בלילה. העבודה שלנו חייבת להיות מעוגנת בהקשר - תרבותי, סביבתי, מעשי. אני מעדיף שירגישו בהתערבותי כמה שפחות. כשאני בא לתכנן פרויקט, תמיד היה שם משהו קודם, לפחות הנוף, ואני חייב להתייחס אליו בכבוד".

את הכבוד הזה הם מראים בהתייחסם לתוואי הרחובות הקיים כחלק אינהרנטי מהתוכנית, בשינויים קלים: אם כיום יש במקום כבישים של 30 מ' ומדרכות של 3 מ', התוכנית החדשה משנה מעט את היחס, ומבלי לפגוע בעורקי התנועה לרכב יוצרת סביב המתחם ובליבו מערכת מדרכות שמזמינה תנועת הולכי רגל. השטח המרכזי בתוכנית תחום ברחובות המקיפים אותו בצורת מחומש, אותו מכנים מנספלד-קהת "לופ", שאורך כל אחת מזרועותיו לא עולה על 300 מ' - מרחק הליכה סביר. גם מרחקי ההליכה בין תחנות ההסעה השונות לא יעלו על 200 מ'.

התוואי לאורך כל אחת מהצלעות הוא שטח ירוק רחב, מוצל, המיועד להליכה נוחה, דרך מוקדי עניין שונים - רחבות, כיכרות, תחנות הסעה. אולם הולך הרגל אינו נדרש להישאר בהיקף ולצעוד 1.5 ק"מ כדי להקיף את המתחם. הדרך הרגלית עוברת מנקודות על ההיקף דרך מעברים נוחים בלב המתחם. לצורך זה מתוכננים הבניינים העיקריים כשקומת הקרקע שלהם, במפלס הרחוב, פתוחה למעבר ומשולבות בה פונקציות של מסחר ובילוי.

מוזיאון בקומה העליונה

"קומות הקרקע יוצרות בינוי מרקמי", מסביר קהת. "רשת של רחובות קטנים, בקנה המידה של הולך הרגל. בין השאר ישולבו בשטח מסועים ומדרגות נעות ואזורי רחוב מקורים. גם את המגדל אני רואה כסוג של רחוב ורטיקלי, שלא צריך להפריע לתנועה במרחב". כחלק מראייה זו מקצה התוכנית שטח לשימושים ציבוריים דווקא ברש המגדל, שלא כמקובל.

- מרפסת תצפית?

"לאו דווקא. אנחנו מעוניינים שהשטח ישמש כמוזיאון או מרכז פעילות ותרבות, עם מעלית נפרדת. לתת לציבור הרחב חלק מהגובה. לא להשאיר את הקומות העליונות לבעלי היכולת בלבד", אומר קהת.

כמי שזכו בתכנון תוכנית העל, אין למנספלד-קהת כל הבטחה לתכנון ספציפי של הפרויקטים השונים במתחם. אחריותם מתמקדת כעת בהכנת תוכנית לבינוי מפורט, אותה יתרגמו לתב"ע שמוגשת לרשויות. אחר כך, הם אומרים, ניתן להתחיל בביצוע בשלבים. על הביצוע הם אמורים לפקח מלמעלה, "בתעריפים ממשלתיים", כדבריהם.

"מדובר בתוכנית לטווח ארוך, הדורשת נשימה ארוכה ואפילו מידה של אמונה, כי מי ערב לנו שתוכנית גרנדיוזית כזו תגיע לשלבי השלמה מבלי להיתקע בדרך עם פילים לבנים, או שכאשר תגיע לקו הסיום, תהיה עדיין רלוונטית ומתאימה לנפחי התנועה ולאופי הפעילות בשטח.

"ההצלחה של פרויקט כזה אחרי שיש רעיון כללי, תלויה גם ביכולת לפרק אותו לביצוע בשלבים בלתי תלויים ככל האפשר", מסביר קהת. "מרכז התחבורה, למשל, הוא בלתי תלוי. ההתקדמות בשלבים תלויה בשילוב אינטרסים ציבורי-יזמי".

על התסכול שבהמתנה למימוש תוכניות מצוינות אומר קהת: "אנחנו עובדים מרמת התכנון הקטנטן ועד לבינוי עיר. אדריכל צריך שתהיה לו תוכנית ארוכת טווח, בניין אחד פעיל, אחד במגירה ואחד בשלבי ביצוע. כשהדברים ארוכי הטווח יגעים, אני הולך להתנחם בין הבטונים".

- ובתוכנית גרנדיוזית כמו זו, מה יהיה אם בסופו של דבר אתם לא תתכננו את המגדל לביצוע?

"אנחנו מנחים את כללי המשחק. גם אם עיצוב המגדל לא יהיה בידי, עדיין האחריות שלנו כמתכנני המתחם היא להנחות את הכללים לבנייה בשטח, לשימושי קומות הקרקע ומעבר לכך". לדברי קהת, מדובר במגדל שגובהו כמעט כפול משל מגדלי Yoo ואלרוב, השוכנים מצפון למתחם תל-אביב 2000.

האנסמבל העירוני

העובדה שמדובר בתוכנית-על ולא בפרויקט לביצוע, אינה אומרת שמנספלד-קהת יוותרו בקלות על הזכות לבנות את המגדל המרכזי, ובצדק. התוכנית המפורטת שלהם יורדת לפרטים הקטנים ביותר, ואפשר להבין שישמחו להשאיר חלק ממנה בידיהם.

"יש הגיון ביצירת מגדל איקוני במתחם, כנקודת אוריינטציה מרחבית. הגן הירוק שבחזית הדרומית משמש למגדל מעין בריכת השתקפות ונותן לו מרחב פרופורציוני. זה עושה סדר מבחינה ויזואלית".

- המגדל האיקוני הוא ההזדמנות להותיר חתימת יד שלכם?

תשובתו של קהת משקפת במידה רבה את משנתו האדריכלית של המשרד, ומורשת מייסדו, אל מנספלד (אביו של מיכאל), שהיה אחראי על כמה פרויקטים גדולים וחשובים, אך אינו מהמתבלטים בשטח. "עיר זה אנסמבל, כמו תזמורת. אי אפשר שכל אחד ינגן כמו כוכב וינסה להתבלט. אני מאמין שבניין צריך לשמש את משתמשיו. לא שהאסתטיקה לא חשובה, אבל אי אפשר שהמעטפת בלבד תקבל את המשקל המכריע. לא יכולה להיות שרירותיות בבחירה של חומר וצורה, סגנון אופנתי שלא יהיה באופנה מאוחר יותר. עיצוב הוא משהו מושכל, מבוסס על רגלים איתנות. זה בוודאי נכון בבינוי ערים, שצריך להיות המשכי, שמצרף את הדברים".

- לפי מה שאתה אומר, דרושים גם מזמינים חכמים, לא רק אדריכלים מוכשרים.

מנספלד מדגיש שהתוכניות המתחרות שהוגשו לתחרות היו טובות ביותר, אך בשקלול האיכויות גברה התוכנית שלהם, לשמחתם. "מיס ואן דר רוה אמר פעם שלקוחות טובים עושים ארכיטקטורה טובה. המזמין היה מספיק נאור כדי לראות את יתרונות התוכנית שלנו, בלי שהשתוללנו. כסף ציבורי זה דבר שצריך לנהוג בו מאוד בזהירות". שניהם מדגישים שבתכנון מסוג זה באות לידי ביטוי מערכות אינטרסים שונות ומשולבות, ולכן מתקבלות גם איכויות גבוהות.

"אם בתכנון תחבורתי מקבלים הכבישים יתרון, ובתכנון בניין בודד יש מקום לעיצוב פיסולי או ליצירה בולטת בשטח, הרי שבתכנון עירוני מסדר גודל של תוכנית זו יש יתרון לראייה הכוללת שהופקדה בידי משרד האדריכלים המתכנן. אם היזמים אחראים על הבניין והעירייה על התחבורה, הרחוב הוא שטח של הציבור, ובבינוי ערים המתכנן מייצג גם את הציבור", אומר מנספלד. "למה פריז כל כך טובה? תכנון הרחובות והשדרות יצר רצף שמחבר בין חלקי העיר. הבניינים יכולים להיות בסגנונות שונים, אבל המכלול 'עובד'".

קהת: "ארכיטקטורה מייצגת את החברה שבה היא נעשתה. גם היום, התכנון משקף את מאזן הכוחות בין היזמים, הממסד והציבור. הייתי רוצה שיהיו כללי משחק וקודים ברורים של מותר ואסור. לא נכון להשאיר את הסצינה המרכזית של העיר להחלטות ספורדיות של כוחות השוק".

- אתה מדבר על "משטרת תכנון", שלא תאפשר הרפתקאות אדריכליות מוזרות?

"בכל עיר צריך שיהיו גם איקונים ומוקדים בולטים להתייחסות. המוזיאון שבנה פרנק גרי בבילבאו בספרד הוא הכי טוב ב'משפחה' שלו. הוא מנומק ומשתלב היטב בבנייה העירונית, בקונטקסט המקומי. החזית שלו מפוסלת והחלקים הפיסוליים משתקפים בנהר, העורף שלו חלק יותר, ומתאים לרחוב המקיף אותו. אבל אחריו באו עוד עשרות 'בילבאו', שאין להם כל הצדקה.

"אנחנו עוסקים באיכות החיים של התושבים. כיום אנחנו עדיין באיזו תקופת מעבר. אם בעשורים הראשונים של המדינה כל הבנייה היתה ממשלתית, ובשנות ה-80 החלה הפרטה תכנונית, כיום נוצרה ריאקציה של התפרעות והתבלטות באמצעות הבנייה. היום יש תקווה שההיררכיה התכנונית משתנה, שהמעורבות והאכפתיות של הציבור משפיעה".

בהיררכיה הזאת, מנספלד-קהת שמחים להיות בתפקיד זה שעליו לראות את המכלול, ולא רק את הפרטים הקטנים. ראייה זו באה לידי ביטוי כבר בהחלטה התכנונית הראשונה שלהם לגבי מתחם תל-אביב 2000: לא לחלק את השטח. ה"לופ" שיצרו מתייחס הן לגן המשולש שמדרום לו, והן למובלעת המלבנית שמצפון, ואינו מתנכר להם.

בשטח הצפוני מתוכננת בנייה לשימוש ציבורי-תרבותי, בשטח הגן מתוכנן פיתוח נופי. אבל במרחב שהיום נראה כרצף ארוך וחשוף, לאורך הגן משני עבריו (דרך נמיר ודרך בגין), הולכי הרגל יזכו בשטח מוגבה ומקורה, עם בתי קפה וחנויות, שיצל עליהם בהליכה לאורך דופן הגן, בנוסף לשדרות המוצלות לאורך צלעות הלופ.

התחבורה העוברת מקבלת בלופ פתרונות מעשיים, כך שהוא משמש גם כמעין כיכר עירונית מרכזית, או מעגל תנועה ענק, שמתחבר ומשתלב בצירי התנועה הקיימים. מתחת למרבית השטח שבתחום הלופ ייבנה הטרמינל לרכבות ולתחבורה הציבורית, וכן שטחי חניה נרחבים. אך למרות שמדובר במתחם תת-קרקעי, התוכנית מבטיחה שלא יהיה אפלולי ומנותק. "הרעיון הוא שהתנועה הפנים-עירונית תישאר על פני הקרקע, והתנועה אל העיר והחוצה ממנה תיכנס לטרמינל התת-קרקעי", מסביר מנספלד. השטח התת-קרקעי יהיה מאוורר ומואר באור טבעי, דרך פתחים וכניסות שישאירו אותו בקשר עם הקרקע.

"הייתי רוצה שה'אופי' העירוני התל-אביבי יגיע לכאן. שייווצר כאן מרקם של חיים שוקקים, של אלטרנטיבות של פעילות, שזו תהיה נקודת ציון עירונית וחיבור בדרך בין אזורים שונים", אומר קהת. ומנספלד מוסיף: "אנחנו מקווים שהמקום יהווה עוגן שימשוך את כל המע"ר ויהווה מרכז חדש, שמאפיין את העיר. זו תהיה נקודת מעבר מזוהה, שממנה אפשר לצאת לכיוונים שונים לתוך העיר והחוצה ממנה. ויחד עם זאת, אדם שמגיע לכאן ויש לו שעה פנויה, ימצא מה לעשות".

משרד מנספלד קהת נוסד בשנת 1934 על-ידי פרופ' אל מנספלד המנוח, זוכה פרס ישראל, ומי שתכנן בשנת 1959 את מוזיאון ישראל. בשנת 1974 הצטרפו אליו מיכאל מנספלד וחיים קהת. המשרד מתמחה בתכנון מבנים ציבוריים ומגורים. בין השאר תכנן את משרדי חברת החשמל בחיפה, את המשכן לאומנויות באוניברסיטת חיפה, את מכללת תל חי ועוד.