דווקא בנייה של אולם אירועים או בית הארחה היא הדרך להביא ההנאה מהשטח הפתוח לכלל הרבים

ראשית לטענה בעניין מפעל רוגוזין באשדוד, אותו אתה מביא כדוגמא לחלוקה נדיבה מדי של קרקעות, שהן כדבריך "...בשטח גדול בהרבה מהדרוש לייצור הפיזי, שבעצמו התגלה כעבור שנים ספורות כמיותר, דבר שהפך את השטח כולו למגרש נדל"ני", כאשר קרקעות התעשייה כשלעצמן הן רק דוגמא אצלך לחלוקה נדיבה מדי של הקרקעות החקלאיות.

מפעל רוגוזין, בדומה לשאר קרקעות א.ת. הישן אשדוד, הוקם על קרקע בבעלות וכלל לא בחכירה, וזאת על אף שקרקעות אלו הוקצו בתקופה מאוחרת יחסית של שנות ה-60. סיבת היותן בבעלות פרטית היא סירובם של משקיעי חו"ל, אותם ניסתה מדינתנו לגייס להקמתם של מפעלים בעיר החלומות העתידה לקום, לקנות את "הלוקש" של המנגנון המוזר של החכירה שהוצעה להם. ולא עזרו הסברי שר האוצר פנחס ספיר ז"ל, כי חכירה ובעלות היינו הך הם במדינה שנשלטת ע"י אחיהם היהודים.

ואין טוב מהדוגמא שהבאת - מהחולות השוממים של אשדוד בתחילת שנות ה-60 - כדי להמחיש את ההבדל המלאכותי בין זכויות חוכר לבין זכויות בעלים, כפי שנראו אז בעת חלוקת הקרקעות וכפי שהתכוונו המייסדים: מדוע יגרע חלקו של חוכר משנות ה-50 וה-60 (עת הוקצו עיקר הקרקעות) לעומת אלו שקנו בפרוטות את זכויות הבעלות? אלו גם אלו באו לחולות שוממים, תרמו לבניין הארץ, ומדוע יגרע חלקם בהצלחת המפעל הציוני?

סיפורן של קרקעות אשדוד זכור לי כילד, עת ניסו לשכנע גם את אבי לגייס הון מחו"ל (מצרך נדיר אותה עת) להשקעות באשדוד. מפעל המיצים והשימורים שהוקם ע"י אבי, הביא למדינתנו השקעות ותמורות ייצוא, וגם העסיק מאות מהעולים החדשים שנשלחו לעיר נידחת זו. המפעל אמנם נמכר בהמשך ואף נסגר ברבות הימים, אך מה לסגירתו המצערת מסיבות כלכליות עם הטענה של התעשרות שלא כדין או ספקולציה קרקעית. האומנם אין מפעלים ששגשגו ונדרשו לקרקע להרחבתם? האומנם כישלונם של חלק מהמפעלים הוא זה שהביא כדבריך לעליית ערכם הנדל"ני?

בטוחני שתושבי אביבים למשל, יעזבו כאיש אחד את גבול הצפון אם תטמיע בהם היטב את ההבנה שגם הם ינושלו מאדמתם ברבות הימים, לכשיבוא שלום ועימו השגשוג ועליית ערכם של המקרקעין.

טרם הדיון ב"בעיית" ההשבחה וההנאה מעליית ערך הקרקע, מוטב להבהיר כי ב"הפשרת" מקרקעין, בין בבעלות ובין בחכירה, קיים ממילא ומלכתחילה נטל מס כבד ועצום, אף ללא התוספות המיוחדות שמבקשים להטיל על חוכרים: הפקעות בשיעור מינימלי של 40% (ללא פיצוי), היטלי השבחה בשיעור 50%, מס שבח, מס מכירה ומע"מ. רווח נקי לקופה הציבורית, שכן גם הוצאות הפיתוח מוטלות על היזם.

הפסוק המצוטט על ידך - "והארץ לא תימכר לצמיתות", אינו שונה ממנהגנו לעברת שמם של כל כפר וגבעה. עם כל הכבוד לתורתנו הקדושה, הרי שבכל הקשור לדיני הקרקעות מדובר בעברות מונח שטבע הנביא מוחמד כאשר כבש ארצות רבות במזרח התיכון, והחל לחלק את אדמותיהן - "הקרקע היא לאללה, ומידו היא לכם" - מונח ששליטי האסלאם אימצו לצורך גביית מס מנתיניהם, שהרי הסולטאן היה כידוע נציגו של האל עלי אדמות.

מדינת ישראל אימצה את חוקי הקרקעות העותומנים, אין כאן כל מקוריות ולא היתה כאן כל אידיאולוגיה מלבד תירוץ לגביית מס והנמכת ראשם של הנתינים. מוזר כי מתוך כל השינויים שעברו חוקי הקרקעות במדינתנו, שרד דווקא המלך העירום של החכירות, ומוזר כי דווקא פסוק תנ"כי (ויקרא כ"ה) הפך לפתע לחביבם של כל אלו המרוחקים ומרחיקים מן התורה.

החכירות אצלנו הן שילוב של סוציאליזם ששבק חיים, עם רצון הממסד החקלאי להמשיך ולשלוט על מתיישביו, תוך אמונה כי הם והמדינה חד היא, וממילא ובעת שיחפצו יוכלו לעשות בקרקע כרצונם. נלווה לכך הרצון למנגנון שימנע את העברת הקרקע לידי "זרים" - רעיון שאף הוא איבד מתוקפו לאור שלילתו בפסיקות הבג"ץ של מדינת היהודים.

המאמר עוסק גם בשמירת ערכי נוף, מילים שרוממותן בפי מתכנני המתאר המחוזי והארצי היא ריקה מתוכן, מילים יפות אשר הציבור אינו מבין כלל את העומד אחריהן. ראיתי מקרים, גם בשטחינו, בהם נוף כפרי פתוח הפך ע"י רשויות התכנון למשיסה באמצעות קווי מתח על, ובמקביל להם עוד "רצועה" של קו נפרד גם למתח עליון (שתי רצועות וחלילה לא איחוד ביניהן), בהצלבה להם כביש רוחב ארצי (על אף שהחשמל והכביש יוצאים מאותה נקודה ומגיעים לאותה נקודה), באלכסון לכולם כביש עוקף נס ציונה, ובתווך הרחבת רצועת רכבת, רק לא בנייה.

מה הטעם בערכי נוף כאשר לציבור אין גישה אליהם? אכן, בנייה על חלק קטן מהשטח או אולם אירועים, מסעדה, בית הארחה וכיוצ"ב הם בדיוק הדרך להביא את ההנאה לכלל הרבים.

הכותב הוא מנכ"ל חברת י.ס.פ מטעי הדר ישראל (מטעי בן עזר).