המחזיק הוא מי שבידו הכוח

למרות חקיקת חוקי ההקפאה המגבילים את יכולתה של הרשות המקומית להגדיל את הכנסותיה מארנונה, מנסות הרשויות המקומיות בכל זאת להגדיל את ההכנסות מארנונה, בדרכים יצירתיות שונות ומשונות. אחת הדרכים היצירתיות היא ייחוס חזקה לנישום שאין לו שום קשר משפטי (או אחר) לנכס, ועל-ידי כך לייחס לו חזקה על שטחים ציבוריים ו/או לשנות את סיווגו לסיווג יקר יותר.

לכאורה, הרשות המקומית אמורה להיות אדישה לשאלת המחזיק בנכס: כיצד השאלה האם המחזיק בנכס הוא פלוני או אלמוני תסייע לרשות המקומית להגדיל את הכנסותיה מארנונה? אלא שזהות המחזיק קובעת את סיווג הנכס, ומכאן שגם את התעריף המוטל על הנכס.

כך למשל, ברוב הרשויות המקומיות התעריף לסיווג "בנקים" הוא הגבוה ביותר, ושיעורו לעיתים קרובות פי 4 מהתעריף לסיווג "עסקים". לפיכך, רשויות מקומיות רבות מנסות לטעון, כי הבנקים מחזיקים בשטחים משותפים ו/או ציבוריים שבסמוך לסניף הבנק. כך נטען כי הבנקים מחזיקים בקולונדות (שורת העמודים והמרחב המוצל) שבחזית הבית בן מצוי סניף הבנק, שטח שהוא לטענתנו חלק מן המדרכה הציבורית, או, לכל הפחות, שטח משותף של הבניין כולו. לטענת הרשויות המקומיות שטח הקולונדות משמש את לקוחות הבנק, ולפיכך הבנק נהנה משטח זה ולכן הוא המחזיק בו. על כן לטענתם יש לראות בשטח זה כחלק בלתי ניפרד מהסניף.

באופן דומה טוענות רשויות מקומיות שונות, כי החברות להספקת גז ביתי הן המחזיקות במיכלי הגז התת-קרקעיים המוטמנים בחצרות של בתים משותפים ושבהם מאוחסן הגז הביתי עד לצריכתו ע"י הדיירים. באופן כזה מנסות העיריות להעלות את התעריף למיכלים הנ"ל, מתעריף למגורים לתעריף לעסקים, שלרוב הוא גבוה בהרבה. רשויות מקומיות רבות שלחו בשנת המס הנוכחית לחברות אספקת הגז שומות ארנונה בגין מכלי הגז.

גם חברות התחבורה הציבורית הופתעו לקבל בשנת המס הנוכחית שומת ארנונה בגין סככות ההמתנה המוצבות ע"י משרד התחבורה בשטחים ציבוריים.

השאלה מיהו "מחזיק" לעניין חיוב בארנונה אינה קלה. ר' רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' עו"ד וינבוים.

הרשויות המקומיות מסתמכות על הדעה שהושמעה בספרות המשפטית, לפיה "מחזיק" הוא מי שעושה שימוש כלכלי בנכס, גם אם אין לו כל קשר משפטי לנכס. הרשויות המקומיות הלכו רחוק יותר וטענו, כי גם "שימוש" אינו תנאי הכרחי, אלא מספיקה "הנאה" או "תועלת כלכלית" מהנכס, למשל, לקוחותיו של מי שנטען שהוא המחזיק עושים שימוש בנכס (כגון לצורך חניה, מעבר וכיוצא בזה).

טענה זו גם התקבלה על דעתו של ביהמ"ש לעניינים מינהליים, בעמ"נ (חי') 406/04 קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ נ' מנהלת הארנונה של עירית חדרה. דובר שם במגרש חניה הסמוך לחנות של המערערת. לעניין זה קבע ביהמ"ש המינהלי, כי השימוש שעושה המערערת בשטחי החניה מניב לה תועלת רבה, באשר הוא מאפשר ללקוחותיה, ספקיה ועובדיה, להחנות את רכבם בסמיכות לעסק אותו היא מפעילה, ובכך למעשה מעודדת אותם המערערת להיכנס בשעריה.

לדעתנו אין הדבר כך. בפסיקה של ביהמ"ש העליון נקבע, כי "מחזיק" לעניין ארנונה הוא מי שיש לו זיקה משפטית לנכס. מבין כל בעלי הזיקה המשפטית יש למצוא את בעל "הזיקה הקרובה ביותר", דהינו מי שעושה את השימוש האינטנסיבי יותר. אך בשימוש גרידא, ובוודאי ב"הנאה" (דהינו שימוש ע"י לקוחות) לא די. בפס"ד נוספים של ביהמ"ש העליון נקבע, כי "מחזיק" לעניין ארנונה הוא מי שיש לו הכוח למנוע מאחרים שימוש בנכס. לדעתנו, כדי שתהייה יכולת כזו, יש צורך בזיקה משפטית כלשהי.

אנו סבורים שגישה זו נכונה. לקוחותיו של עסק יכולים לעשות שימוש בכל מיני נכסים לצורך החניית מכוניותיהם והגעה לנכס. הם יכולים, למשל, לחנות במקומות החניה הציבוריים שבצידי הרחוב. הם יכולים להשתמש ברחוב הציבורי ובמדרכה הציבורית כדי להגיע לעסק. לפי הלוגיקה שהוצגה לעיל, רכוש ציבורי מובהק יהפוך את עורו ויזכה ל"מחזיק" פרטי לצורך תשלום ארנונה בגינו. לפיכך, לדעתנו, כל עוד מי שנטען שהוא המחזיק אינו שולט בשטח, במובן שהוא אינו יכול לשלול מאחרים את השימוש בו, לא ניתן לחייבו בארנונה.