הגול העצמי של רוסטוביץ'

נגד רוסטוביץ' הוגשו לבית המשפט לעניינים מקומיים בת"א שני כתבי אישום, ביחס למבנה חד-קומתי ברמת-גן, שבחזיתו חנויות ובעורפו דירת מגורים וחצר גדולה. עד שנפטרה ב-2001, התגוררה בדירה אימו של רוסטוביץ'. בכתבי האישום נטען, כי חצר הבית הכילה פסולת, עשבייה וקוצים שלא סולקו מהמקום, למרות דרישות חוזרות ונשנות של העיריה.

למרות שהחלקה נרכשה בשלב מסוים ע"י שתי חברות, הוגשו כתבי האישום רק נגד רוסטוביץ'. אחד מהם ייחס לו עבירה של אי-שמירה על הניקיון, לפי חוק העזר לעיריית ר"ג, המחייב את "המחזיק בנכסים או בעל הנכסים כשאין אדם אחר מחזיק בהם, לשמור על הניקיון בנכסים ובסביבתם באופן המניח את דעתו של המפקח וכן לנקות ולסלק כל מרבץ של זוהמה, פסולת, דומן או אשפה אחרת שבנכסים ובסביבתם". האישום השני ייחס לו עבירה של אי-מילוי הודעה לסילוק מפגע שנשלחה לו.

רוסטוביץ' כפר באשמה, וטען להיעדר קשר בינו לבין הנכס, העשוי לבסס אשמה נגדו. השופט דוד מועלם לא השתכנע, ובהכרעת דין ארוכה ומפורטת הרשיע אותו בשני האישומים, לאחר שלא קיבל את טיעונו שכל מעמדו בנושא מסתכם בהיותו פרקליט בלבד.

מועלם ביסס את מסקנתו על היות רוסטוביץ' בעל מניות בשתי החברות המשפחתיות הרשומות כבעלות החלקה, היותו מורשה חתימה בהן, הגשת בקשה להיתר בנייה בשמו, זכותו לקבל דיבידנדים בעתיד וזכותו בנכס מכוח הלכת השיתוף עם אשתו, שהיא מנהלת החברות ובעלת השליטה בהן.

עוד קבע השופט, כי משהוברר כי אחת החברות נמחקה מפנקס החברות עוד ב-97', הרי שעם מחיקתה חזרו בעלי הנכס האמיתיים למעמדם כבעלים, וממילא הם יזכו בכל תמורה כספית שמגיעה להם מחיסולה ופירוקה של החברה.

רוסטוביץ' לא אמר נואש ועירער לבית המשפט המחוזי בת"א. לטענתו, לא הוכח קשר ממשי בינו לבין הנכס, ולא הוכחה זיקה חוקית שיש בה כדי לבסס כתב אישום נגדו, משום שהוא אינו בעלי הנכס, אינו המחזיק בו ואף אינו זכאי לקבל הכנסה או טובת הנאה כלשהי ממנו. העיריה טענה מנגד, באמצעות עו"ד אהרן קינדרמן, כי גם אם טענותיו נכונות, הרי שהמונח "בעל נכסים" שבחוק העזר כולל גם בא-כוח, ולכן ניתן היה להרשיע את רוסטוביץ' גם מכוח מעמדו זה.

השופטת יהודית שבח דחתה את הערעור, כשהיא מסתמכת בעיקר באנלוגיה מספרו של רוסטוביץ' עצמו, לגבי הגדרת "מחזיק" בנכס מדיני הארנונה. בחוק העזר, קבעה שבח, "החייב בסילוק המפגע" הוא "המחזיק" בנכסים ואם אי-אפשר למוצאו אז "בעל הנכסים".

מטרת חוק העזר, לפי שבח, "היא לאפשר לרשות המקומית לשמור ולפקח גם על אותם נכסים המצויים ברשות הפרט, באופן שלא יהוו מפגע לסביבה ולציבור הרחב... מאחר שהגדרת 'מחזיק' ו'בעל נכס' המופיעה בחוק העזר זהה, פחות או יותר, להגדרת מונחים אלה בפקודת העיריות, הרי אין מניעה להשתמש בפרשנות שניתנה למונחים אלה בפסיקה המתייחסת לסוגיות הקשורות לפקודת העיריות, גם בבואנו לבחון את המשמעות הראויה בהקשר של חוק העזר".

הפסיקה, ציינה שבח, "פירשה את המונח 'מחזיק' באופן רחב ביותר, לא על-פי מבחן הזכויות המשפטיות, אלא על-פי מבחן הזיקה הקרובה ביותר, יחסית לנכס". היא ציטטה פסק דין, המופיע בספרו של רוסטוביץ', בו נקבע ש"המחוקק התכוון להגדרה הכוללנית ביותר, מעין סעיף סל שיתפוס ברשתו את כל מי שיש לו חזקה בנכס, יהא מעמדו המשפטי המדויק אשר יהא". לדבריה, אין גם צורך בהחזקה ממשית בנכס, אלא די בהחזקה פונקציונלית.

"בתי המשפט" הוסיפה שבח, "אף הרחיקו לכת והחשיבו מפרקים וכונסי נכסים כמחזיקים לצורך תשלום ארנונה, מחמת היותם בעלי הזיקה הקרובה ביותר לנכס, מבחינת הזכות להשתמש בו, על-אף היעדר שימוש בפועל". גם כאן, אם תהיתם, באה בפסק הדין הפנייה לספרו של רוסטוביץ'.

לאחר שציינה שבפסק דין משנות ה-60 קבע העליון, שרשות מקומית רשאית לבחור מבין כל בעלי הזכויות בנכס את מי שהיא חפצה, ולהטיל דווקא עליו את החיוב, קבעה שבח כי "המשותף לכל ההגדרות שבחוק העזר הוא הניסיון לאתר את בעל הזיקה הקרובה או הממשית ביותר לנכס, שהרי החבות מושתתת רעיונית על הגורם הנהנה מהנכס או ממערכת התשתית שמספקת הרשות או על הגורם שיש לו את מירב השליטה על הנכס. החבות צריכה להתבטא בהתאמה ישירה למול מידת הזיקה לנכס והשליטה בו".

לכן, לדבריה, רשאי היה השופט מועלם להצביע על רוסטוביץ' כעל בעל זיקה כזו. זאת, משום שרוסטוביץ' מחזיק מניות באחת החברות שהן בעלות הנכס, ומדובר בחברה פרטית-משפחתית, שבה כל עוד לא הוכח אחרת, "הדעת נותנת כי קיימת זיקה ישירה בין בעל המניות לבין הניהול בחברה", זאת בניגוד לחברה ציבורית, בה מייחסים חזקה הפוכה.

בנוסף, הוא מחזיק מניה אחת ממניות החברה השנייה, ששאר מניותיה מוחזקות בידי חברה שלישית, שכתובתה הרשומה היא במשרדיו של רוסטוביץ'. מעבר לכך, אימו גרה בדירה במשך שנים מבלי לשלם שכירות; הוא היה המבקש הפורמלי בבקשות להריסת המבנה וקבלת היתר לבניית מבנה חדש; הוא בעל זכות חתימה בשתי החברות "לכל דבר ועניין" ועוד.

לדברי שבח, העובדה שהעיריה יכולה היתה להפנות את דרישתה גם לשתי החברות הרשומות כבעלים וכן לאשתו של רוסטוביץ', שהיא המנהלת ובעלת השליטה, אינה משמיטה את חבותו. גם כאן היא ציטטה מספרו של רוסטוביץ', שם נאמר כי במערכת היחסים הפנימית שבין הבעלים לבין עצמם, אם שותף בנכס נשא יותר מחלקו בשותפות בהוצאות הדרושות להחזקת המקרקעין, הוא רשאי להיפרע מיתר השותפים.

שבח, אגב, הציעה במהלך הדיון בערעור להמיר את כתב האישום נגד רוסטוביץ' בכתב אישום נגד החברה, אולם הפרקליט העקשן סירב לכך. אחר כך הציעה למחוק את כתב האישום, מבלי שיש במחיקה הסכמה לטענה כלשהי של רוסטוביץ', "וזאת רק כדי לחסוך בזמן שיפוטי ולאור הצהרת המערער לפיה יתרום את סכום הקנס למוסד צדקה". הפעם העיריה היא שסירבה לכך, משום שרוסטוביץ' הצהיר שיגיש נגדה תביעת נזיקין. "התהפכו היוצרות", טען עו"ד קינדרמן בשם העיריה. "אנו אוחזים בפסק דין פלילי מרשיע שבגינו הוא נמנע מלהגיש את תביעת הנזיקין ואנו לא נסכים לביטול". מחיר העקשנות של רוסטוביץ' עלה לו בשתי הרשעות פליליות (ע"פ 72264/04). "