יש ערימה של חבר'ה על הדשא

כשאהוד ומורן כהן ביקשו לרכוש ריהוט בעבור ביתם החדש, הם נתקלו בבעיה. הרהיטים שמצאו היו גדולים מדי בעבור מידות הדירה: 54 מ"ר בלבד. ברהיטים שהיו בדירתם הקודמת, ששטחה נאמד ב-140 מ"ר, הם כבר לא היו יכולים להשתמש. זה לא שמצבם הכלכלי של בני-הזוג החמיר עד שלא נותרה בידם בררה אלא לעבור לדירה קטנה כל-כך. אהוד עובד כראש צוות במפעל מיטרוניקס שבקיבוץ יזרעאל, וגם מורן מחזיקה במשרה נאה באחת מחברות הביטוח הגדולות. הסיבה להצטמצמות היא החלטתם להגשים חלום ילדות של אהוד: לעזוב את עיר-הולדתם עפולה ולפצוח בחיים חדשים - כחברי קיבוץ יזרעאל. "היה לנו רצון לעצור את העולם המודרני", אומרת מורן, 28, "רצינו את השיטה של פעם, את השקט, לא לרדוף אחרי הכסף, וגם לגדל ילדים במקום עם ערכים. זה גן-עדן לילדים, ובכלל - יש כאן אווירה מאוד טובה, כמו משפחה".

איך קיבלו את המעבר בסביבה שלכם?

"עד היום הרבה מהחברים שלנו לא מבינים את הצעד שעשינו. כשהתחיל המעבר של המשכורת שלי לקיבוץ והכול, זה הפך לשיחת-היום בעבודה שלי. כשהודעתי על זה לבוס שלי, הוא פשוט לא הפסיק לצחוק. הוא גם בא מקיבוץ במקור, והוא פשוט לא הפסיק להסתלבט עליי. אפילו חלק מהצעירים שעזבו כאן ומבקרים בקיבוץ, שואלים אותנו למה באנו. אבל כל אחד והבחירה שלו: מבחינתנו כסף זה לא הכול בחיים".

"כשגרנו בעיר", מוסיף אהוד, 31, "אמרנו לעצמנו, 'למה אנחנו רצים כל-כך אחרי כל הדברים החומריים? בוא נחיה'. עדיף לחיות מאשר כל הזמן לחפש את הכסף, לרדוף אחריו. לא שהיה לנו רע - אנחנו בסדר, לא באנו בגלל שאין לנו מה לאכול. באנו כי אנחנו רוצים איכות חיים, והכסף פחות מעניין אותנו. משכורת זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, איכות חיים זה הרבה יותר חשוב. להיות מיליארדר, אבל חולה, זה לא שווה בעיניי".

לפני שנה בדיוק נקלטו בני-הזוג כהן כחברים מן המניין, בתום תהליך מפרך למדי שארך חודשים אחדים וכלל ועדת-קבלה, סוף-שבוע בקיבוץ שבמהלכו התארחו אצל משפחות שונות שבחנו את התאמתם הסוציאלית, וכן אבחונים פסיכולוגיים. והם ממש לא היחידים, כפי שאומרת ניקי אהרוניאן, רכזת הקליטה ביזרעאל: "אנחנו נכנסים עכשיו למהלך של הגדלת הקיבוץ".

ויש התעניינות?

"אנחנו מקבלים פניות בלי סוף. כמעט שאין יום שעובר בלי שאני מקבלת פנייה, עד כדי-כך שזה ממש הפך למטרד. בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים יש לנו גם משפחות של בנים שעזבו את הקיבוץ ועכשיו מבקשים לחזור".

אפילו בני המשק, אגב, נדרשים היום לעבור אבחונים שונים בטרם קבלה. עד לא מזמן, לתפקיד כמו של אהרוניאן לא היה ביקוש. באמצע שנות ה-80, עם פריצתו של המשבר הגדול בקיבוצים, היה יזרעאל בין הנפגעים העיקריים, ואף נכלל ברשימת 19 הקיבוצים שמצבם הכלכלי הוגדר כקשה ביותר. חברים רבים, חלקם נושאי תפקידים מרכזיים במשק, העדיפו לעזוב, ועל הישארות בנים במשק לא היה כמעט טעם לדבר. מאז, בתהליך ארוך ומורכב, הצליח הקיבוץ להתאושש. מפעל מיטרוניקס, העוסק בייצור רובוטים לניקוי בריכות (ראו מסגרת), הוא בין הגורמים העיקריים לצמיחה - ברבעון הראשון של 2006, למשל, צמח הרווח הנקי שלו ב-20% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, והסתכם ב-26.3 מיליון שקל; מפעל תמוז, המעניק שירותי אאוטסורסינג בתחום ההיי-טק, עבר גם הוא בשנים האחרונות מהפסדים כבדים לרווחים - לפי נתוני המפעל צמחו הכנסותיו בשלוש השנים האחרונות ב-400%, ובחודש שעבר נרכשו מחצית ממניותיו תמורת 15 מיליון שקל. "אם יש סיבה שאנשים מבחוץ רוצים להיקלט בקיבוץ, או שבנים חוזרים לכאן", אומרת אהרוניאן, "היא המצב הכלכלי הטוב יחסית. מיטרוניקס עושה חיל, תמוז במצב טוב, ואני מאמינה שזה מדבר לאנשים".

"קטסטרופה" של רשימת המתנה

הסיפור של קיבוץ יזרעאל אינו כה חריג: אומנם, קיבוצים רבים ברחבי הארץ עודם שרויים במצב כלכלי וחברתי קשה ביותר, אולם נתוני התנועה הקיבוצית מצביעים על מגמה כללית חיובית, לראשונה לאחר שנים רבות של דשדוש ומשברים. השמועות על מותה של התנועה הקיבוצית, מתברר, היו מוקדמות מדי.

מלבד הקיבוצים העשירים, שגם בימי השפל של התנועה שמרו על חוסן ורווחה כלכלית, כמו שפיים ומעגן-מיכאל, הצליחו קיבוצים רבים, שחשו היטב את ימי המשבר, לצלוח את מה שמזכיר התנועה, זאב (ולוולה) שור מכנה "הסף הקריטי", ולעבור לפסים של צמיחה כלכלית זהירה. הביטוי המרתק לכך מצוי במאזנים הדמוגרפיים של התנועה, שלראשונה לאחר כמעט 20 שנה עברו למגמה חיובית. לא מדובר במשפחות השוכרות דירה בקיבוץ או מתגוררות במעמד תושב במסגרת ההרחבות הקהילתיות שמתבצעות בקיבוצים רבים - תופעה נרחבת לכשעצמה - אלא במשפחות ובבודדים המבקשים להיקלט בקיבוצים כחברים מן המניין. במטה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית מדברים על כאלף פניות בשנה, שמתוכן נקלטות מאות, וזאת בנפרד ממשפחות, בעיקר של "בנים חוזרים", באמצעות פנייה ישירה לקיבוץ. "המשבר הכלכלי מאחורינו", פוסק שור, "יש התעניינות גדולה, והבעיה היחידה היא מחסור בדיור. אם הממשלה רוצה לשקם את הגליל לא רק בסיסמאות, עליה להקצות קרקע גדולה לקיבוצי הגליל ובנייה תקציבית מסיבית. אז יהיה דיור וירוצו אלינו". המחסור בדיור מביא לכך שקיבוצים אינם מצליחים לענות על הביקוש: בקיבוץ מצר, למשל, למרות מיקומו הגאוגרפי הבעייתי בסמוך לשטחים, מדווחים על רשימת המתנה של כ-30 משפחות. "אי-אפשר להכניס כאן סיכה", אומר המזכיר דב אביטל, "זו קטסטרופה".

גברי ברגיל, מזכיר התנועה המשותף, סבור שמתרחשת "מהפכה של ממש". "התהליך הזה יתגבר בשנים הבאות", הוא חוזה, "אלפי אנשים יצטרפו לקיבוצים. בלי אמונה לא הייתי הולך לתפקיד הזה בימי השיא של המשבר, אך אין ספק שאם מישהו אצלנו היה טוען אז שמצב הקיבוצים יהיה כמו היום, היו מסתכלים עליו כהוזה".

הפונים מתחלקים לשתי קבוצות: אלה המעוניינים להיקלט בקיבוץ שיתופי "כמו פעם" - זן שהולך ונעשה נדיר, כדוגמת יזרעאל; ואלה המבקשים להיקלט ב"קיבוץ מתחדש" שעבר הפרטה במידה זו או אחרת, ובו מרוויח החבר את לחמו כמו בעיר, לרוב לצד מתן תרומה מסוימת לקרן ערבות הדדית שאמורה לספק רשת ביטחון לנזקקים בקהילה בעת הצורך.

הדגם השני הוא שאחראי לעיקר ההתעוררות הדמוגרפית המחודשת בקיבוצים. "היום אפשר לחיות עם הקיבוץ ולהרגיש בלי", מתאר את המצב ד"ר ראובן וקסלר, 35, חבר חדש בקיבוץ להבות חביבה, שלדבריו "מגשים חלום" של שנים רבות, "זה הדבר האוטופי שכולם רוצים". אחד היתרונות בחברות בקיבוץ המתחדש הוא היעדר התלות במצבו הכלכלי של הקיבוץ: מאחר שכל חבר מפרנס את עצמו, קריסה של הקיבוץ אין פירושה קריסה כלכלית אישית.

כרבים מבין הנקלטים החדשים, לווקסלר רקע קיבוצי: בילדותו חי לסירוגין בריו דה-ז'נרו ובקיבוץ כפר גליקסון שבאזור בנימינה. מאוחר יותר עברה משפחתו ללהבות חביבה לתקופה קצרה, אז שימש אביו כרופא הקיבוץ, ואחר-כך המשיכה לבאר-שבע. וקסלר נסע ללימודי רפואה באירופה, וכשחזר התגורר עם אשתו והילדים במשך שנים במושב צור משה שבאזור נתניה. לפני כחודשיים עקרו לקיבוץ. מאחר שלא ניתן לרכוש את הקרקע בקיבוצים, ששייכת למעשה למינהל מקרקעי ישראל, המעבר לקיבוץ לפי שעה זול למדי: בעבור בית ששטחו 90 מ"ר, שילם וקסלר מחיר מצחיק יחסית של 55 אלף דולר. הקיבוץ רצה כל-כך לקלוט משפחות חדשות, עד שאפשר תנאים מפליגים כמו פריסת התשלום הנ"ל לאורך חמש שנים ללא ריבית.

מאחר שהבית המיועד עדיין אינו מוכן לאכלוס, שוכנה המשפחה באופן זמני במבנה ששימש עד לפני כשנה כבית-התינוקות של הקיבוץ. הוא פנוי עכשיו, פשוט כי כבר אין בקיבוץ די תינוקות. הגיל הממוצע בקיבוץ לפני הקליטה המחודשת ניצב על 68. מאז נקלטו בחודשים האחרונים כ-30 משפחות צעירות, שהשיבו את קולות הילדות אל המדשאות. השנה ערך הקיבוץ חגיגת שבועות משותפת, לראשונה זה שנים רבות: עד השנה לא מצאו הקשישים טעם בכך. גם המצב הכלכלי הקשה של הקיבוץ בשנים עברו, שהגיע לפני שנים אחדות לסף פשיטת-רגל, לא עורר שם יותר מדי מצב-רוח לחגיגות. למרות הכול, אגב, היו בין חברי הקיבוץ כאלה שהתנגדו לקליטת החדשים: "הם רוצים שיישאר להם כמה שיותר מהעוגה", אומר וקסלר, "אבל הרוב מבין את חשיבות הקליטה כדי שהקיבוץ ימשיך להתקיים בעתיד".

"אני מאמין בקיבוץ הישן, עם קצת שינויים", הוא מוסיף. "כשעלינו לארץ ועברתי כילד מריו דה-ז'נרו לקיבוץ, זה עשה לי כל-כך טוב וממש קסם לי, עד שהתאהבתי ברעיון". לא פלא, אם כן, שאין לוקסלר בעיה לשלם 250 שקל בחודש לטובת קרן ערבות הדדית. נכון, זה עוד סוג של מס הכנסה, "אבל זה גם כמו ביטוח חיים שדואג לילדים שלי למספיק כסף כדי שהם יוכלו להתקיים בכבוד, אם מחר כעצמאי אני פושט את הרגל ולא מקבל כלום. אתה יודע איך זה עצמאי - מצד אחד יש רווחים, ומצד שני יכולים להיות גם הפסדים. זה נותן לך ביטחון", הוא אומר.

עדות לכך התקבלה לפני כשבועיים בנסיבות טרגיות, כאשר אשתו מתה ממחלת הסרטן, שתקפה אותה באופן פתאומי. "חיבוק כמו שקיבלתי בקיבוץ לא הייתי מקבל בשום מקום", אומר וקסלר. "התנועה הקיבוצית יודעת ברגעים הקשים לחבק ולתת את כל האהבה יותר מכולם. הייתה כאן התגייסות מדהימה, מלהביא אוכל וכיסאות, ומקרר שהיה חסר, וחברים שבאו וישבו איתי כל הזמן ולא נתנו לי להיות לבד, לקחו את הילדים שלי לבריכה והעסיקו אותם. גרתי שמונה שנים במושב לפני כן, פה גרתי שלושה שבועות כשזה קרה - ועדיין הקהילה כאן תמכה בי הרבה יותר משהיא הייתה תומכת במושב. מושבים הם היום שכונות עירוניות לכל דבר, והקיבוץ של היום הוא כמו המושב של פעם".

ההשוואה למושב מתבקשת: משהסתיימה השיתופיות והתבטל השוויון, נשאלת השאלה מה בכל זאת מייחד את הקיבוץ, אם בכלל. התשובה מתחילה בדברים הקטנים: הערסל הסמוך למשכנו הזמני של וקסלר, למשל, שייך לשכנים, אבל לדבריו, "בגלל שזה קיבוץ אז הוא גם שלי, אני יכול להשתמש בו חופשי". בקיבוץ רבדים ביקרנו אצל אייל ואיריס גולדברג, שרחבת-הדשא של ביתם משותפת לרחבת השכן, ללא גדרות וחומות החביבים כל-כך על תושבי יישובים קהילתיים שאינם קיבוצים. בקיבוץ געתון שבצפון סיפר לנו הבן החוזר עמרם וייסמרק שהקיבוץ אומנם הופרט, ו"כל אחד אחראי לפרנסה שלו", אבל בכל זאת, באחד הימים הוא נתקל בשכן שניקה לו את המרזב על הגג. כששאל אותו לפשר מעשיו, הסביר לו השכן שמדובר בתורנות מרזבים שכונתית.

אנשי ההיי-טק מתלהבים

התיאורים הפסטורליים הללו אינם מסתירים את השאלה כבדת-המשקל הנוגעת ליכולתם של הקיבוצים לשמור גם בעתיד על אופיים הנבדל מיישובים כפריים אחרים, למרות ההפרטות והשינויים הרבים שמתחוללים בהם. לדוגמה, על-מנת למשוך אוכלוסייה איכותית מאפשרים חלק מהקיבוצים לחברים חדשים לבנות את בתיהם בהתאם ליכולותיהם, כך שעם השנים עשויים להיווצר בתוכם פערים משמעותיים בין החברים, שעלולים להקשות את שימורה של אותה סולידריות נחשקת. המצב הגיע לידי כך ששמועה עקשנית בתנועה הקיבוצית, שספק אם דומות לה התרוצצו בתנועה בשנים עברו, גורסת שאחד מבעלי-ההון הגדולים במשק רכש בית במסגרת ההרחבה הקהילתית באחד מקיבוצי הגליל המערבי.

בקיבוץ רבדים שליד צומת מסמייה, למשל, קלטו בשנה החולפת 17 משפחות צעירות ודי מבוססות, שבנו על אדמת הקיבוץ את בתיהן, הבולטים באיכותם לעומת בתי-הקיבוץ הישנים והצנועים. ספק אם בשנת 2000, כשהקיבוץ עמד בפני פשיטת-רגל, האמינו רבים מחבריו שיבוא יום ומשפחות מבחוץ יחשקו להצטרף אליו. עם זאת, ברבדים ערים לבעיות הפוטנציאליות שמעלה מתן ההיתר לבנייה, וקבעו תקנון ובו הגבלות שונות לאופי הבתים שנבנים בו. "אם יבוא לכאן איזה איל הון, לא תהיה לי בעיה עם ההון שלו", אומר ניתאי קרן, מזכיר הקיבוץ, "אבל הוא לא יבנה בית הרבה יותר מפואר ממה שיש כאן, כי הוא יצטרך לבנות בהתאם להנחיות". אחת ההנחיות, למשל, היא היעדר הגדרות.

"אם בן-אדם בא לכאן כי הוא מחפש קהילה, זה לא דבר רע אם יש לו הרבה כסף. הקיבוץ גמר את תקופת השוויון שלו, וצריך לראות מה עושים אם רוצים סולידריות מחד, אבל לא רוצים בגדים כחולים לכולם מאידך. לכן עשינו תהליך של בניית חזון וערכים, שאחד מהם הוא צניעות. אנחנו גם קהילה קטנה וצפופה מדי בשביל לזלזל ביחסים בין האנשים", אומר קרן.

הקליטה הנרחבת ברבדים החלה כמיזם עסקי של דובי גניש, עירוני שביקש לעבור לקיבוץ לפני כשלוש שנים, אולם גילה שהקיבוץ אינו מסוגל לספק לו דירה ראויה. גניש ביקש מהקיבוץ להשכיר לו חלקת אדמה ולבנות עליה את ביתו, ונענה בחיוב. כשראה את התוצאות, הוא החליט להפוך את העניין למיזם עסקי, והקים עם זוהר תורן חברה בשם "שבע יזמות", המאתרת משפחות שמעוניינות לעבור לקיבוצים אם יתאפשר להן לבנות בהם בתים כראות עיניהן, ומתווכת בינן לבין קיבוצים השואפים להתרחב ולהצעיר את אוכלוסייתם.

"מלכתחילה הבנו שכדי להציג את זה לקיבוצים אנחנו לא רוצים לנקר עיניים", אומר תורן. "אומנם הבתים הם של 160-120 מ"ר, אבל לא וילות ספרדיות עם קשתות וארבעה מפלסים. החזון הוא לא ליצור יישוב נובורישי. תזכור שבקיבוץ מופרט הקיבוצניק שואף להיות כמונו, לא שאנחנו נהיה כמוהו".

השיטה הזו מאפשרת למשפחות צעירות לבנות בית במחיר זול בהרבה לעומת מושבים ויישובים קהילתיים, שכן הם אינם נדרשים בשלב זה לשלם על הקרקע, המשתייכת למינהל ומוחכרת לקיבוץ. התשלום הזה יגיע רק כשיושלם הליך שינוי הנכסים, ובינתיים יכולים זוגות צעירים ליהנות מהסביבה הכפרית במחיר הגיוני.

זוג כזה הם הראל ונורית שפרעם. הראל, 35, מהנדס בחברת אופטיגו, גדל בקיבוץ הדתי עין-צורים, שאלמלא חזר בשאלה, היה נשאר שם. לפני שהשתקעו ברבדים הספיק לנדוד עם משפחתו בין תל-אביב, ירושלים ובאר-שבע. "כל הזמן חלמנו על איזשהו יישוב קהילתי", הוא אומר, "לא עשינו את זה כי רצינו לקנות, לא לשכור. עלות של קניית בית פרטי בכל יישוב שהוא לא בערבה או משהו כזה היא לא משהו שנוכל לעמוד בו, אלא אם נשתעבד למשכנתא ל-30 שנה". הפרויקט ברבדים היווה בעבורו פתרון, בהשקעה של כחצי מיליון שקל. "זה מאוד מצא-חן בעינינו מהרגע הראשון: מאוד רצינו מצד אחד להשתלב בקהילה של הקיבוץ, ומאוד לא רצינו את השיטה של הקיבוץ הישן, ששולט על ההוצאות שלך ואתה מעביר אליו את המשכורת. פה, בפעם הראשונה, מישהו נתן הזדמנות לקבל את כל היתרונות של קיבוץ וקהילה עם ערבות הדדית, בלי החסרונות. מאוד התלהבנו מזה. לא הייתי מודע בכלל שיש אפשרות לבוא ככה לקיבוץ, לבנות בית: זה משהו חדש לגמרי בקיבוצים. לבית קלאסי של קיבוץ לא היינו עוברים. הבתים הישנים כאן, למשל, יותר קטנים מ-60 מ"ר, ועם שלושה ילדים זה לא אטרקטיבי".

במה מתבטאת הקהילה?

"לאנשים כאן אכפת אחד מהשני. זה לא מקום שכל אחד חי מאחורי איזו חומה עם שתי המכוניות שלו".

לו יכולת מבחינה כלכלית לעבור למושב ולבנות בית מפואר יותר, היית נשאר בקיבוץ?

"גם אם הייתי זוכה בפיס, הייתי מעדיף להישאר בקיבוץ. בלי שום ספק. ברוב המושבים לכל אחד יש חומה מסביב לבית ואין את המגע היומיומי עם השכנים כמו שיש פה. החוסר הזה בחומות זה משהו מאוד חשוב. כשעובר פה מישהו בערב, הוא מרגיש חופשי לדפוק בדלת ולהגיד שלום, בלי לתאם מראש, והוא גם יכול לשבת פה שעתיים. זה משהו שאין בעיר ואין במושבים, למעט בודדים".

לפני שלושה שבועות אירח שפרעם בחצר ביתו את עמיתיו לעבודה, רובם כצפוי עירוניים. מי שחשב שאנשי ההיי-טק יתייחסו למגורים בקיבוץ בחיוך סלחני, התבדה: "הם מאוד התלהבו", מספר הראל, "הרבה מהם גם התעניינו באפשרות לעבור לכאן, וחלקם כבר יצרו קשר עם הקיבוץ".

לא כל הקיבוצים רוצים

לא בכל מקום העניינים מסתדרים כמו ברבדים. קיבוצים רבים, המעוניינים עקרונית להתרחב ולצרף אוכלוסייה צעירה, אינם מצליחים לעשות זאת בשל שקיעה בוויכוחים פנימיים אין-סופיים לגבי אופי הקליטה הרצוי, היחס לחברים חדשים, ומעל לכול - לגבי שאלת עתיד ההתחלקות בנכסי הקיבוץ, לכשיסתיים תהליך שינוי הנכסים. בקיבוץ נצר סירני, למשל, אפילו בני-משק שביקשו להישאר בו כחברים לא ממש יכלו לממש את רצונם עד לאחרונה, וגם היום מתלוננים בני-משק שעברו את גיל 35 על כך שהקיבוץ אינו שועה לבקשותיהם להיקלט בו שוב, מאחר שהם כבר מבוגרים מדי מבחינתו.

בן-הקיבוץ רווה סוריאנו, בן 35 בדיוק, עזב את הקיבוץ לטובת אזור ירושלים ב-2000, ומאז אף קנה דירה במודיעין. כעת הוא נמצא בהליך קליטה לחברות, אולם אז המצב היה אחר. "הקיבוץ לא כל-כך הזמין אותנו להישאר", הוא אומר, "זה היה ברמה של 'תשלם שכירות, תגור פה בינתיים, ומה שיהיה יהיה'. אתה יכול להבין את זה, כי גם החברים בעצמם לא ידעו מה יהיה איתם. היו גם בעלי אינטרסים - הרבה אנשים פחדו על הכסף שלהם, ולכן לא רצו לקבל עוד חברים, כי כך החלוקה העתידית תהיה בין יותר אנשים. כמובן שאלה לא האנשים שבניהם היו מיועדים לחזור, אלא כאלה שילדיהם מבוגרים או קטנים מדי. זה גם היה מעליב באופן אישי, וזה היה עוד דבר שדחף אותי לעזוב.

"עד לפני שבוע-שבועיים הם עדיין רצו לקלוט בנים ללא זכויות הצבעה, בלי חלוקה של רכוש, ובלי ליהנות ממה שאתה יכול לקבל כחבר משק - רשת ביטחון וכל הדברים האלה. בסוף הבינו שאם רוצים את הבנים חזרה, צריך לקבל אותם כחברים מהשורה".

לפני שעזב הספיק סוריאנו לחוות את הימים הפחות-טובים של הקיבוץ מבחינה כלכלית. הוא זוכר איך "אחרי הצבא התחלתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, ואז אתה מתחיל להרגיש איך זה לעבוד קשה, להכניס משכורת לקיבוץ - ולקבל תקציב של 300 שקל". לשיטה הזו של קיבוץ שיתופי הוא לא היה חוזר, וכך גם אשתו נורית. היא אומנם גדלה בבאר-שבע, התחנכה ב"השומר הצעיר" ושירתה בגרעין נח"ל, אולם מה שראתה בעיניה ניפץ לה את האידיאולוגיה: "אתה רואה את חוסר השוויון, אתה רואה שבעצם בשורה התחתונה אנשים עושים לביתם. אתה מדבר על הקנאה בין בית כזה לבית אחר - אבל גם כשגרו בצריפים שכולם נראו אותו דבר, מצאו על מה לדבר - איזה טלוויזיה קנו ועם איזה בגד-ים הלכו לבריכה. ההבדל הוא שבקיבוץ החדש זה חוקי, אין את הצביעות, וזה בסדר גמור. בקונספט החדש, שבו כל אחד מפרנס את עצמו והשיתוף הוא מבחינת ערבות הדדית, זה כן מתאים לי".

אז סוציאליסטים הם כבר לא, אבל הרעיון של רשת הביטחון הכלכלית שמבטיח גם הקיבוץ המתחדש לחבריו, קוסם בהחלט. החברים המצטרפים לקיבוצים המתחדשים אומנם נהנים מפרי עמלם, אבל במדינה שבה זה תחביב לקטר על מס ההכנסה הם מתנדבים לשלם מס נוסף בסך כמה מאות שקלים בעבור קרן ערבות שאמורה לסייע לנזקקים בימים קשים. "אתה יודע שאם מחר אתה נופל, יש רשת ביטחון שתחזיק אותך", אומר סוריאנו, "אתה לא תיזרק לרחוב. זה משמעותי מאוד גם לגביי וגם לגבי האנשים שגרים שם כרגע. אתה יודע שכשתגיע לגיל שבו המדינה תיתן לך 1,500 שקל בחודש לתרופות, תהיה גם רשת ביטחון שתחזיק אותך. היום בקיבוץ תומכים בחלשים האמיתיים, לא בחלשים בכאילו. היום כולם עובדים, אין יותר אבטלה סמויה במודל החדש, ואתה יודע שמי שלא עובד באמת לא יכול לעבוד והוא לא סתם פרזיט. ברגע שבקיבוץ התחילו לעבוד בשביל הכסף והתחילו לראות אותו ביד, זה היה מאוד משמעותי. הקיבוץ הוא הבית שלי בסך-הכול. גם אשתי בהתחלה לא הייתה בטוחה לגבי המעבר, אבל היא רואה את הסביבה, את הרמה האנושית, מה היא מקבלת תמורת מה שהיא משלמת, וזה משכנע".

"גן-עדן לילדים"

וייסמרק, 35, שחזר לפני כשנה וחצי ממודיעין לגעתון, קיבל המחשה ליתרונות הקיבוץ החדש על-פני הישן במלחמה האחרונה בלבנון, כשקטיושה פגעה פגיעה ישירה בבית-המשפחה בקיבוץ. הוא שהה בבית באותו זמן, ובנס יצא ללא פגע. אשתו אורלי וילדו בן השלוש היו במרכז הארץ. "זו הדוגמה הכי דרמטית לאיך בקיבוץ של היום אני שולט בעתיד שלי", הוא אומר. "כל המלחמה הייתי כאן לצורכי עבודה, ואת אשתי והילד שלחתי למרכז. פיניתי אותם על דעת עצמי, ובסופו של דבר זה מה שהציל את חייהם. אני לא סומך על אף אחד שיחליט החלטות כאלה בשבילי".

אם הקיבוץ לא היה מופרט, היית עוזב אותו?

"זו שאלה קשה. קשה לי לראות את עצמי חוזר לתנאים שהיו לפני 15-10 שנה, כי תפיסת העולם שלנו קצת שונה. היום קשה לי לראות את עצמי חי בתקציב, לא בצורה עצמאית ולא בצורה שאני מחליט מה אני עושה ואיך אני דואג למשפחה ולעתיד שלי".

געתון קלט בשנה האחרונה כ-20 משפחות. זה לא עניין של מה-בכך בעבור קיבוץ שהיה שרוי למעלה מעשור, מ-1988 ועד ראשית המילניום, במשבר עמוק. "המצב היה מאוד קשה", מספר עופר אדר, לשעבר מזכיר הקיבוץ. "היינו קרובים למצב של קיבוצים נוסח מצובה, עמיר, ושאר הקיבוצים שעלו לכותרות בגלל מצבם הכלכלי. היינו מרחק יריקה משם". הסדר הקיבוצים סייע לגעתון להשתקם, וכן שני מפעלים שפותחו מתוך קווי-ייצור קטנים: מפעל ת.א.ג המייצר מכשור רפואי, ומפעל ימאתון העוסק במוצרי קרטון. גם כאן, מנוע-הצמיחה העיקרי, שאפשר בהמשך גם את הקליטה, הגיע מן התעשייה. וייסמרק אומר שאינו מופתע כלל מהביקוש למגורים בגעתון, ובקיבוצים בכלל. "אני רואה איך אנשים רצים בגיל צעיר מאוד לקחת משכנתא, לקנות דירה, ואחרי כמה שנים מגלים שזה לא בדיוק החלום שלהם וזה לא מה שהם תכננו - ואז מחפשים איך לשפר את איכות החיים שלהם. יש כאן בסביבה יישובים שנבנו במהירות הבזק - אנשים בנו בתים מפוארים ואדירים. אחרי כמה שנים הם גילו שזה לא זה, שזה לא הכול. המטראז' של הבית והדברים האלה הם לא הכול, זה לא מספיק. יש יותר ממשפחה אחת שכבר יש לה בית, והיא רוצה עכשיו להצטרף לפרויקט בגעתון. אומנם הוא פחות יוקרתי, אבל הוא נותן לה דברים שביישובים אחרים קשה למצוא", הוא אומר.

אחד הדברים הללו, שהוא אולי גם הגורם העיקרי שמניע זוגות צעירים לעבור לקיבוצים, הוא מערכת החינוך, הנתפסת עדיין כטובה בהרבה מזו ש"בחוץ". המונח "גן-עדן לילדים", בהתייחס למערכת החינוך (כמו גם למיעוט הכבישים ולתנועה הדלילה), חזר על עצמו כמעט אצל כל המשפחות שעמן נפגשנו, בקיבוצים שונים. וקסלר שלח את ילדיו ללמוד בקיבוץ גם כשהתגורר במושב, אבל עכשיו הוא משלם על החינוך מחצית הסכום וחוסך אלפי שקלים. הבית קטן יותר מזה שבמושב? לא נורא, כי "שם היינו צריכים לדאוג לשעשוע לילדים בבית, ופה השעשוע הוא בחוץ. בקיבוץ הילדים שלי יראו פחות טלוויזיה".

"מערכת החינוך כאן היא מערכת עם מסורת, עם נורמות", אומר וייסמרק. "כל השנים בקיבוצים לא חסכו בהשקעה בחינוך, מגיל הינקות ועד בכלל, וזה משהו שלא התקלקל. במודיעין הרגשנו שהגן הוא כמו בייביסיטר, שומר על הילד. כאן הילד ממש לומד מהגננת, סופג מהאווירה, מהסביבה. בגן בעיר לא היה דבר כזה שהגננת תוציא את הילדים מהגן, כי זה ממש מסוכן. כאן כל יום הילדים יוצאים לטיול, פוגשים אנשים, מדברים איתם. אם מגיע מערבל בטון לקיבוץ, והילדים עומדים ומסתכלים עליו ומחליפים כמה מילים עם הנהג שלו, בעיניי זה דבר מקסים".

שפרעם עדיין מוקסם מכך שבתו בת הארבע הולכת לגן ברגל, לבדה. "זוג עם ילדים בעיר עסוק שעתיים ביום רק בהסעות, לבית-ספר, לחוגים", הוא אומר. "כאן אני מגלה שעוברים שלושה שבועות בלי שהסעתי את הילדים לשום מקום. זה מוסיף לך כמה שעות ביום, מוסיף בטיחות לילדים. בעיר, אם הילד רוצה ללכת לחבר, צריך לתאם את זה מראש, להסיע אותו אליו. פה הילד שלי, בן שש, מרים טלפון בעצמו לחבר, והולך אליו. זו איכות חיים אחרת".

רמת החיים יורדת, האיכות עולה

"הביטחון הזה, שאתה יודע שאתה יוצא החוצה ולא צריך עם שבעים עיניים לחפש את הילדים שלך, שווה הכול", אומר כהן מיזרעאל. כאן בערך מסתיים הדמיון בינו לבין החברים החדשים בקיבוצים המופרטים. הדיבורים של המשפחות האחרות על תחושת הקהילה בקיבוצים המתחדשים לא מרשימים אותו: "קיבוץ לא שיתופי זה כמו יישוב קהילתי, אז אם היינו עוברים אליו לא היינו עושים בזה כלום".

בדרך לחדר-האוכל, שם מתחילה להתעורר תכונה לקראת ארוחת הערב (החברים לא מבינים מה הבעיה עם המטבחים הקטנטנים בדירות: הרי אין צורך להכין ארוחות לבד או לשבת בפינת-אוכל, א' ר'), הוא נזכר גם בוויתורים שהיו כרוכים במעבר לקיבוץ. "היינו רגילים ללכת למסעדות, בלי חשבון, לעשות קניות, הכול", הוא אומר. "זה טיפה הצטמצם, היינו יוצאים יותר לפאבים, ועכשיו הולכים בעיקר לפאב של הקיבוץ. ידעתי לאן אני נכנס, לא ידעתי בפרט את הקשיים הספציפיים, אבל בסדר, אין בעיות, מתרגלים". מצד שני, יש גם יתרונות: הם מקבלים במסגרת הקיבוץ חינוך יקר, מצרכי מזון, בריכה. לא מזמן חגגו יום-הולדת שנתיים לבת בבריכה, לא ממש צורת מסיבה ריאלית מבחינה כלכלית להורים בעיר. כמו וקסלר, גם הם מדגימים את תחושת המשפחתיות בקיבוץ באמצעות הצבעה על האווירה המאוחדת והמיוחדת ששררה בקיבוץ לאחר פטירתו של אחד החברים.

יש בכהן הערצה מסוימת לערכי הקיבוץ הישנים. בדרך חולף על פנינו דני הרפז, פלמ"חניק ממייסדי הקיבוץ. "אתה רואה אותו?", הוא לוחש לי, "הוא מהפלמ"ח. מלך מלכי המלכים". ברוח הזו הוא גם מקבל באהבה את תורנות השמירה שאליה הוא עולה עוד מעט: משמונה בערב עד ארבע בבוקר. אחת לכמה שבועות הוא עושה גם תורנות מטבח, ומורן אשתו מתעוררת אחת לכמה שבועות השכם בבוקר, להאכיל את העגלות ברפת.

"בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שאעשה תורנויות ברפת", היא אומרת. "יש הבדל של שמיים וארץ בין החיים שהיו לנו בעיר לבין הקיבוץ. זה לא קל - אתה חושב על הכסף שנצבר לך בתוכנית מנהלים, על המשכורת, על בונוס פה ושם - אבל מצד שני אתה רואה מה אתה מקבל. אנחנו מגדירים את זה כרמת חיים קצת יותר נמוכה, אבל איכות חיים הרבה יותר גבוהה". "