"בעלי ואני למדנו רפואה בירושלים, וכבר בבית-הספר לרפואה שמנו לעצמנו מטרה להגיע למקומות שבהם יש חוסר ברופאים טובים. עברנו לגליל, לאחד המצפים. הייתי רופאת ילדים, ועשיתי התמחות נוספת בטיפול נמרץ בפגייה בארצות-הברית.
"יום אחד נקראתי לחדר של מנהל בית-החולים, ד"ר מוטי ליפשיץ. כף רגלי לא דרכה מעולם קודם בחדרו. מזכירתו לא אמרה לי לשם מה זומנתי, וכל הדרך חשבתי מה לא עשיתי בסדר. כשהגעתי לשם הוא הציע לי להיות סגנית שלו. ביקשתי זמן לחשוב, ואחר-כך עניתי לו תשובה שלילית. לאחר סדרה של שיחות התפשרנו שאעשה את הסגנות במשרה חלקית, ואז נראה.
"לא הכרנו, חוץ משלום-שלום. שאלתי אותו בנסיבות הרבה יותר מאוחרות מדוע בחר בי, והוא לא כל-כך ענה. פעם, בחצי בדיחה אמר לי, בגלל הברק בעיניים. אבל זאת תשובה מתחמקת. היום, כאשר אני בעצמי מחפשת מבין הרופאים מועמדים לתפקידים ניהוליים, אני יותר יודעת איך זה קורה - שואלים עליהם, רואים איך הם מתפקדים בישיבות צוות, אוספים דעות של סטודנטים ושל מטופלים. אבל השאלה מי מבין הרופאים הטובים יהיה מנהל טוב היא עדיין שאלת מיליון הדולר.
"בשנים הראשונות עשיתי את העבודה הניהולית במקביל לפגייה. זה היה קשה, יום-העבודה שלי מאוד התארך, אבל ידעתי שאם אני לוקחת על עצמי גם סגנות אני עושה זאת במטרה להצליח. ההזדמנות היא שילוב של כישורים, אבל גם של המקום המתאים והזמן המתאים. מבחינה משפחתית מאוד עזר שארבעת ילדיי כבר לא היו קטנים.
"לאט-לאט נשביתי בניהול, הרי עברתי צפונה כדי להיות חלק מסגירת הפער בין הרפואה במרכז לרפואה מחוצה לו, והיה לי ברור שבעמדה הזאת אוכל להשפיע יותר בכיוון הזה. בשלב מסוים, יצחק פטרבורג, מנכ"ל שירותי בריאות כללית (העמק שייך לכללית, ש' ל') הציע לי לבוא לנהל את בית-החולים לילדים שניידר. זה בא די בהפתעה, אבל שניידר הוא בית-החולים המוביל ברפואת ילדים, גם בכללית וגם בישראל בכלל, ולא יכולתי שלא לראות בכך אתגר והזדמנות. המשכתי לגור בגליל, הייתי יוצאת מוקדם בבוקר, והייתי פותחת לכולם את הלשכה ברוב הבקרים.
"אבל אז קרה דבר-מה עוד יותר בלתי צפוי. לפני שלוש וחצי שנים, מי שניהל את בית-חולים העמק הפך להיות סמנכ"ל הקופה כולה, וחיפשו מנהל לבית-החולים. ואני, ברגע שהחלטתי לעזוב את עולם הרפואה וללמוד מינהל רפואי באוניברסיטה, אמרתי לעצמי שהייעוד שלי הוא לנהל את העמק. אבל חשבתי שזה ייקח זמן. לא ביקשתי את המשרה כי הייתי רק שנה ומשהו בשניידר, אבל ידעתי שאם יציעו לי אגיד כן, כי זו הזדמנות שאולי לא תחזור על עצמה.
"התפקיד נפלא, אבל מאוד קשה. התקופה בשניידר פתחה לי את העיניים כמה יותר קל לקדם ולשנות דברים כאשר אתה במרכז. התרומות זמינות יותר, האוכלוסייה אחרת, עשירי-הארץ גרים שם. אנחנו שומרים כאן על רמת רפואה טובה ועל רמת שביעות-רצון גבוהה של מטופלים, אבל התנאים מאוד קשים. לא היינו מוכנים למלחמה הזאת, וגם איננו מוכנים לבאה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
