פסטיבל תחת אש

במוצ"ש הקרוב נפתח בפעם ה-22 פסטיבל הסרטים חיפה. לעומת פסטיבל ירושלים, שרכש את שמו כפסטיבל לאניני טעם, חיפה מציג תוכנית מגוונת המשלבת זוכי פסטיבל קאן וקולנוע איכותי ממזרח אירופה יחד עם יצירות אירופיות, אמריקניות ודרום אמריקניות שמספקות בידור קליל ומרגש. פסטיבל ירושלים מתרחש באמצע הקיץ החם וכתוצאה רוב האנשים רצים מאולם ממוזג אחד לשני כדי לצפות בסרטים. חיפה מתנהל בסתיו, ואנשים נוהגים להתיישב בחוץ וליהנות ממזג האוויר הנעים. מבקרי הפסטיבל לוקחים את הכול בקלילות, כחלק מחופשת החגים שלהם. בנוסף, הבריזה המתמדת והנוף אל הים (מאולמות פנורמה) מקנים אווירה ים תיכונית ייחודית.

הים תיכוניות מודגשת גם על ידי הפרס הגדול של הפסטיבל, "עוגן הזהב", שניתן ליצירה הים תיכונית הטובה ביותר. התחרות החלה להתקיים בשנת 94', במקביל לתקוות לשלום תחת ממשלת רבין. באותן שנים הביא הפסטיבל הרבה סרטים מהעולם הערבי הים תיכוני, וכמו כן גם אורחים ממרוקו, טוניס, מצרים ואלג'יר. היום היוצרים הערביים כבר לא מגיעים וגם לא סרטיהם, והפסטיבל שחלם פעם על ים תיכון חדש, היום אינו מציג את רוב היצירה הים תיכונית הבולטת. עם זאת, מצליח מדי פעם הפסטיבל להשיג סרטים שהופקו בקופרודוקציה צרפתית עם מדינות ערב שונות. השנה ישתתפו בתחרות סרטו של ראשיד בושארב "ימים של תהילה", שהוא קו-פרודוקציה בין אלג'יריה, מרוקו וצרפת, ו"בארקאת!" האלג'ירי-צרפתי.

כך שהאווירה הים תיכונית לא רק מאופיינת על ידי הבריזה, אלא גם על ידי המשברים הרבים שפוקדים את האזור. ובמהלך יולי ואוגוסט, כאשר המלחמה עם החיזבאללה הייתה בשיאה, לא היה ברור בכלל אם הפסטיבל יתקיים השנה או לא. הלחץ הורגש. פנינה בלייר, מנהלת הפסטיבל מדברת על החוויה: "תמיד יש לחץ לפני הפסטיבל, אבל השנה היה קשה במיוחד בגלל מה שעבר עלינו, וזה מטריד כי לא מדברים על זה. אנחנו כולנו קצת פוסט-טראומטיים. אנשים עבדו פה למעלה מחודש עם חמש עד שמונה אזעקות ביום. זה מאוד קשה להעביר את זה, אבל הרעש של האזעקה הוא כל כך חזק, החרדה הזאת שמלווה אותך יום אחר יום, התהליך הזה של לרוץ לממ"ד, לחכות, לשמוע את הבומים, לצאת החוצה מהממ"ד, לראות איפה זה נפל... בשבועיים הראשונים כמעט ולא היינו במשרדים אבל עבדנו מהבית, בעיקר אני ועמליה רוזן, מתאמת התוכנית האומנותית. המשכנו את ההתכתבות עם חו"ל דרך האימייל. כל מה שיכולנו לעשות במיילים וטלפונים עשינו, אבל כל יתר הדברים נעצרו. בנוסף גם ראינו סרטים בבית בשביל המיון וכו'. אבל כל הדבר הזה היה תחת הצל של המצב הקיומי פה, שלא היה פשוט".

יש או אין פסטיבל?

" המלחמה השפיעה על בחירת הסרטים? הייתם במצב רגיש יותר?

"המלחמה התחילה באמצע יולי והתוכנית האומנותית הבינלאומית הייתה כבר סגורה ב-90 אחוז. לכן אני לא חושבת שהיה לזה השפעה על התוכן של התוכנית. כן היינו צריכים להתמודד מול חו"ל כי היו מדינות ששאלו מה קורה, האם יש פסטיבל? אין פסטיבל? אבל לרוב היה לנו הרבה מאוד תמיכה מחו"ל, קיבלנו עשרות טלפונים ומיילים של תמיכה - 'מה שלומכם, אל תדאגו, כל הסרטים יהיו'. מה שכן הקשה עלינו מאוד זה שהיינו צריכים להילחם ולשכנע את המפיצים הבינלאומיים לשלוח את הסרטים כי הם חשבו שיש פה מלחמה. הם פחדו שהעותקים שלהם לא יצליחו לחזור, ששדה התעופה ייסגר. היינו צריכים להסביר להם שהמצב כאן נורמאלי עכשיו".

אמנם המלחמה לא פגעה בתכנית הסרטים, אך היא כן גרמה לחלק מהאורחים המכובדים לבטל את השתתפותם בפסטיבל. קן לואץ', לדוגמא, שהוזמן לפסטיבל, הגיע לכותרות כאשר ביטל את הגעתו והצהיר שהוא נענה לבקשתם של היוצרים הפלסטינים שקראו להחרים את ישראל מבחינה תרבותית. "אני אמרתי שאני את הסרט של לואץ' מקרינה בכל מקרה", מספרת בלייר, "כי בניגוד ללואץ', אני לא עושה צנזורה ליצירות אומנות ובהחלט לא מקבלת את דבריו. אני חושבת שהוא טועה. אני חושבת שזו לא דרך, בטח שלא להחרים תרבות, ובטח שלא להחרים את חיפה שהיא העיר הכי תומכת בדו-קיום וביצירה הפלסטינית".

בנוסף ללואץ' היו עוד ביטולים, ספק בגלל המלחמה ספק מסיבות אחרות. הביטול הבולט והכואב ביותר היה זה של הבמאי האמריקאי הגדול בריאן דה-פלמה, אשר אישר תחילה את השתתפותו בפסטיבל אך ביטל מיד לאחר תום המלחמה. גם השחקן האיטלקי סרג'יו קאסטליטו ("לא לזוז") ביטל. הוא דווקא אישר אחרי המלחמה אבל חזר בו. "המפיץ שלו ידיד טוב שלי", מסבירה בלייר, "והוא אמר לי 'אשתו לא נותנת לו לנסוע'. אנשים פוחדים. הם לא מרגישים מה שאנחנו מרגישים, שיש פה שקט. בשבילם זה מקום מאוד לא יציב. יש לנו השנה מסביב לשלושים וחמישה אורחים, אבל אין כוכבים. עם זאת, יש אורחים מעניינים ואני חושבת שהבולטים מביניהם הם הבמאים אניישקה הולנד וג'יאני אמליו".

בנוסף לקשיים שהמלחמה הציבה, בלייר וצוותה נאלצו להתמודד עם העובדה שבמקביל לחיפה, מתקיימים בעולם פסטיבלים לקולנוע רבים נוספים, כגון פסטיבל ניו-יורק, וואנקובר ופוסאן, שהם פסטיבלים גדולים. וגם פסטיבל ווארשה, קופנהאגן ואחרים. בלייר צריכה להילחם על העותקים של הסרטים אל מול הפסטיבלים האלה כדי שאצלה יוצגו הסרטים הטובים ביותר. "כולם נלחמים על אותם הסרטים, הרי יש הרבה סרטים אבל יש מעט סרטים טובים. כל הפסטיבלים רוצים את הסרטים הטובים ואין הרבה עותקים של הסרטים האלה. מה שהופך פסטיבל סרטים לפסטיבל טוב זה שאת לא מוותרת על הסרטים הטובים ביותר שנעשו במהלך השנה. יש המון סרטים, היום אתה יכול לעשות פסטיבל נורא בקלות. אתה יכול להחליט שאתה לוקח מאה סרטים מכל העולם ואתה יכול לקבל אותם בלי להתאמץ יותר מדי. אבל להילחם על הסרטים הטובים בכל הקטגוריות זו מלחמה קשה מאוד".

" באיזה אופן נלחמים על סרט?

"זה סיפור מאוד קשה, כי אם סוגרים לך שביל אחד אתה צריך למצוא שביל צדדי ועוד צדדי. צריך להתחיל לעשות מניפולציות של איך מביאים ושולחים את העותקים בתקופה של יומיים. אנחנו מקבלים סרט, מקרינים אותו ביום אחד ויום למחרת שולחים אותו בחזרה. זה מתאפשר בעיקר כי יש לך קשר אישי עם מנהל חברת ההפצה שסומך עליך שתוכל לעשות את זה. יש כל כך הרבה משא ומתן ושכנוע שאם הסרט לא חשוב אני מוותרת ואומרת 'בסדר, סרט אחד פחות', אבל כשמדובר בסרט חשוב אני לא מוכנה לוותר עליו".

המומלצים

התוכנית של הפסטיבל מציעה אחוז גבוה של סרטים ששווה לראות. בין סרטי האיכות המאתגרים ניתן להמליץ על "הכינור", סרט מקסיקני שחור לבן המספר על כנר מכפר נידח שמנסה לעזור לגרילה המקומית בכך שמתיידד עם מפקד הצבא שכבש את הכפר שלו ומבריח נשק. "עונות השנה", של נורי בייג' סיילן התורכי, מספר על היחסים המתוחים בין גבר ואישה (הבמאי ואשתו בתפקידים הראשיים) באמצעות סגנון פיוטי ורגיש המשתמש בנוף ובטבע כדי להביע משמעויות ורגש. "בחירה חופשית" הגרמני, עוסק בקשר בין אנס ששוחרר מהכלא לבין נערה צעירה שעברה התעללות מינית. סרט חזק אך קשה לצפייה.

בין הסרטים הנגישים יותר לקהל ניתן למצוא את "סקאנר דארקלי", סרט אנימציה ייחודי של ריצ'ארד לינקלייטר ("לפני השקיעה") על פי סיפור מאת פילים ק. דיק, עם קיאנו ריבס ווינונה ריידר המופיעים כדמויות מונפשות. "הצדק עם החלשים" של לוקה בלבו הוא שילוב בין דרמה חברתית וסרט שוד המזכיר את מיטב סרטי הפשע הצרפתים הקלאסיים. לוקה בלבו מגלם אסיר משוחרר שמצטרף לקבוצת מובטלים שזה עתה פותרו מהמפעל בו עבדו כל חייהם ומחפשים דרך להחזיר לעצמם את הכבוד. "המכונאי" הוא סרט אמריקאי קודר ומרתק המציג את כריסטיאן בייל המרשים ("בטמן חוזר") בתפקיד טרוור רזניק, אדם שכבר חודשים רבים שאינו מצליח לישון או לאכול ומתחיל לחוש תלישות ותשישות הן פיזית והן נפשית.

"החרב", סרטו החדש של קוסטה גברס הוא קומדיה שחורה המספרת על ברונו, מובטל בן 47 המצוי באמצע משבר משפחתי ומנסה להתקבל לעבודה במפעל ליצור נייר. מכיוון שיש הרבה מועמדים לתפקיד, מחליט ברונו שאין לו ברירה אלא לברר מיהם המועמדים ולחסל אותם אחד אחד. סרט שממש לא כדאי לפספס הוא הסרט התיעודי המרגש והמותח "לב המשחק" האמריקאי, המספר על קבוצת כדורסל של תיכוניסטיות. הסרט משלב בין המתח של התחרות הספורטיבית לבין חייהן האישיים של המאמן והשחקניות כדי ליצור פסיפס של סיפורים מרגשים ואנושיים.

הפסטיבל עורך מחווה לבמאי האלים והוירטואוזי סם פקינפה, אשר הפך את האלימות בסרטים לאומנות. חובבי הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 חייבים לצפות בסרטיו המחוספסים והמורכבים של אחד הבמאים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, ששינה את האופן בו האמריקאים מצלמים את סצנות האקשן שלהם. בנוסף למה שכתוב בתוכנייה, בלייר הודיעה לגלובס שהפסטיבל יוסיף הקרנות חוזרות של סרטיו בשעות הבוקר. כדאי לשים לב לעדכונים.

רוסליני בלי איזבלה

בנוסף, הפסטיבל עורך מחווה לבמאי האלים והוירטואוזי סם פקינפה, אשר הפך את האלימות בסרטים לאומנות. חובבי הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 חייבים לצפות בסרטיו המחוספסים והמורכבים של אחד הבמאים המשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע, ששינה את האופן בו האמריקאים מצלמים את סצנות האקשן שלהם. במהלך הפסטיבל תבקר בחיפה קאתי האבר, בת זוגתו לשעבר של פקינפה המנוח, שהייתה גם מפיקה ועוזרת אישית שלו בסרטיו. האבר תערוך מפגש עם הקהל ותענה לשאלות בכל הנוגע לחייו ויצירתו של האגדה הקולנועית.

מחווה נוספת לקולנוע הקלאסי שעורך הפסטיבל היא זו לרוברטו רוסליני, אבי הניאו-ריאליזם האיטלקי. רוסליני הוא אחד האנשים המשפיעים ביותר על הקולנוע האירופי. הוא האמין שזווית מצלמה הינו עניין מוסרי. זאת אומרת, הבמאי לא אמור לצלם מהזווית היפה ביותר, אלא מהזווית שנותנת את הממד האתי הנכון לנושא המצולם. באמצעים דלים, יצא רוסליני ב-1945 לצלם את סרטו "רומא - עיר פרזות", אשר הציג את איטליה השבורה בתקופת מלחמת העולם השנייה. סרט זה זיכה אותו בתהילה עולמית בזכות התחושה הריאליסטית המחוספסת והעוצמות הדרמטיות של הסרט. הסרט "רומא - עיר פרזות" יוקרן במהלך הפסטיבל ובנו של רוסליני, אנזו, יגיע לחיפה לדון עם הקהל על יצירתו של אביו. לצערנו הרב, הפסטיבל לא הצליח לשכנע את בתו של רוסליני, השחקנית המפורסמת איזבלה רוסליני לבוא גם היא לבקר. "