"התגלגלתי למשרד המדען הראשי במקרה. חיפשו שם בכלל מהנדס או כלכלן"

"התגלגלתי לשם באופן לא צפוי. למעשה, למדתי משפטים בירושלים כי חברה מאוד קרובה שלי ממש גררה אותי, ואפילו הייתי תלמידה טובה. אהרון ברק היה אסיסטנט צעיר אצלנו בפקולטה. היו אז טייקונים בין המרצים: פרופ' אגרנט ודמויות מיתולוגיות נוספות. התחלתי לעבוד במשרד עו"ד שעשה הכל - אז לא היו 'תחומים' - ולא אהבתי את הפרקטיקה. לא אהבתי את זה שאתה אמור כעו"ד לפתור בעיות של אנשים שבאים אליך ברגע האחרון, ואז יש מאבקים בין עורכי דין כשלא הכל טהור וישר.

"ב-1967 עברתי עם בעלי לירושלים, ובמשרד התעשייה והמסחר (אז התמ"ס) חיפשו עוזר ליועץ המדעי של השר. היועץ היה פרופ' ג'ק גרוס, ראש הפקולטה לחקר הסרטן בבי"ח הדסה בירושלים. הוא עבד כיועץ לשר רק פעם בשבוע וחיפשו מישהו, מהנדס או כלכלן, שיפעיל את המשרד במשרה מלאה כעוזר. חבר טוב שלי שעבד בתמ"ס אמר לי שאני מתאימה לתפקיד. אמרתי 'מה פתאום, אני בכלל משפטנית', אבל הוא שיכנע אותי וניגשתי והתקבלתי למשרה. זה היה מין ניסיון כזה - עוד לא קראו לזה היי-טק.

"השאיפה הייתה להקים בישראל תעשייה עתירת מדע. ככה הקמנו למעשה את משרד המדען הראשי, כשגרוס היה המדען הראשי הראשון. זה היה עולם חדש בשבילי, גם במובן זה שהתחום היה בחיתוליו וגם מהבחינה שבעצם רצו שאקים משהו יש מאין. בעצם אמרו לי 'הכל תלוי בך'. גרוס אמר שעד שהוא עבד איתי הוא לא הבין מה המשמעות של לעבוד עם אשה, ובעקבות הניסיון איתי הוא התחיל להגיד שהוא מעדיף לעבוד עם נשים.

"המשרד התחיל עם קרן מחקר קטנה, וניתנו מענקים לכל חברה קטנה שהייתה מוכנה להתחיל במו"פ. זו הייתה יכולה להיות חברה כמו אלרון, שממנה יצאה אלביט, או אורמת שנוסדה אז. עם עוזיה גליל מאלרון עד היום יש לי קירבה מיוחדת, וגם עם יהודה ברוניצקי מאורמת. רוב החברות היו תעשייה מסורתית, חברות שבאו עם רעיונות למו"פ כמו מזון לבעלי חיים. אלסינט הייתה אז רק מחלקה באלרון, והייתה חברת סאיטקס שאז נקראה טכנולוגיה מדעית בע"מ, ואפי ארזי התעסק בפיתוח כוונות לתותחים של טנקים או משהו כזה. הכל היה ממש בחיתולים.

"פריצת הדרך המשמעותית הייתה ב-74', כשחיים ברלב התמנה לשר התמ"ס והביא לתפקיד המדען את יצה (יצחק יעקב) מהצבא. יצה היה תא"ל שעמד בראש מה שהיום זה מפא"ת - המו"פ של צה"ל. הוא היה אז פרופסור למו"פ תעשייתי באוניברסיטת הנגב, זה היה חוג חדשני שהוא הקים".

" למה עזבת את משרד המדען?

"עזבתי בסוף 75' כי יצאתי עם בעלי והמשפחה לשבתון בארצות-הברית. שהינו שלוש שנים באפסטייט ניו-יורק, בעיר טרוי שהיא עיר אוניברסיטאית, בעלי היה שם פרופ' אורח במחלקה למתמטיקה. אלו היו שלוש שנים נהדרות שעשיתי בהן משהו מיוחד - הייתי רחוקה מהמו"פ, והיו לי ילדים קטנים, וגם ילדתי אז והתחלתי ללמד עברית בביה"ס של הקהילה היהודית הקונסרבטיבית, ומהר מאוד התמניתי למנהלת ביה"ס עד שעזבנו את ארה"ב. דרך התפקיד הייתי מאוד מעורבת בקהילה.

"כשחזרנו, יצה בדיוק עזב את התמ"ס והקים חברה בשם וורלדטק, שמטרתה הייתה לגייס כספים בארה"ב לפרויקטים של מו"פ בישראל. אז זה היה כמעט עתידני ולא מקובל, לא כמו היום שכולם יודעים מה זה הון סיכון. הוא, עם כל העוצמה שלו, נכנס לעניין וניצל חוק אמריקני שאיפשר ניכוי ממס על השקעות גם אם הן מחוץ לארה"ב. הוא סלל את הדרך באמצעות משרד האוצר שלנו ומס ההכנסה האמריקני, וגייס אותם לעניין.

"יצה ניהל את העניינים בארה"ב ואני ניהלתי את הדברים בארץ, כשהמשמעות הייתה לאתר פרויקטים מתאימים. הקלוזינג נעשה במקביל שם ובארץ, ועשינו את זה בצורה של קבוצות פרויקטים, לא של פרויקטים בודדים. עשינו חמש-שש עסקאות שבכל אחת גייסנו כסף עבור שלושה-חמישה פרויקטים".

" מה זכור לך מהתקופה ההיא?

"אחת החוויות שזכורות לי הייתה העבודה עם הפקס. זה היה אז מכשיר מאוד ייחודי שכמעט ולא החזיקו בארץ. אני ניצלתי את כישורי העו"ד שלי וניסחתי תגובות לצד האמריקני, ולמחרת הייתי מקבלת מהצד השני הררי שאלות ותגובות על תגובות. זה היה קצב עבודה מטורף, בכל יום עניתי לכל ההתייחסויות האלה. רק כשאחת העסקאות החשובות נסגרה הזמינו אותי לקלוזינג, ואז הבנתי הכל - בחברה הזאת היו אלף עורכי דין, כשכל קבוצה שלהם מתמחה בתת-תחום, ואז הבנתי איך דברים מתנהלים שם. אני הייתי אחת מול המוני גורמים שהפציצו אותי בשאלות ותגובות להתייחסות, וכל יום הייתי יושבת שעות ארוכות כדי להתמודד עם זה. אמרתי אז שהפקס הרס לנו את החיים.

"הבאנו במסגרת וורלדטק כמה עשרות מיליוני דולרים לישראל, שהתניעו מענקים של המדען מקרן המחקר. המדען שם באותה תקופה 50% על הפרויקטים, היום זה פחות, היום זה עד 50%.

" מה היה מודל ההשקעה שלכם?

"בעסקאות האלה רוב הכסף הלך ליזמים מתחילים שבאו עם רעיון. בדיוק כמו שזה בחממות. אחרי שהרעיון של היזמים עבר את הסינון שלנו הוקמה חברה עם תוכנית מו"פ, ואז גויס הכסף. בסופו של דבר, אחרי התקופה הראשונה עם הכסף הראשון שוורלדטק גייסה, נכנסו שותפים אסטרטגיים ולקחו את החברה הלאה.

"הרבה מהפרויקטים נפלו, ואת הכישלונות ראו מיד. אם לא מצליחים לגייס כסף נופלים מיד. רק כעבור מספר שנים התחילו לראות את ההצלחות שלנו, כשההצלחות המובהקות היו אפרת, שהפכה לקומברס, תלדטה ו-לנט, שהייתה יוזמה משותפת עם האחים זיסאפל ונרכשה על ידי לוסנט אבל פועלת בארץ. הייתה גם עושפ, שבין שלושת יזמיה היה שלמה דוברת שהיה צעיר-צעיר. זאת הייתה חברה שנתנה ייעוץ של תוכנה באוטומציה תעשייתית. עם הכסף שהבאנו הקימו גם את חברת רובקד שעמדה לפתח מוצר. בחברה הזאת החל פיתוח של מערכת מאוד מתוחכמת להפעלת רובוטיקה בתעשייה.

"לימים, ובלי כל קשר, הבן שלי ברק התקבל כסטודנט לעבוד ברובקד, והפך מאוחר יותר למנכ"ל שלה לכמה שנים.

אלה חברות שמעסיקות אלפי אנשים ומהוות חלק בלתי מעורער מנוף התעשייה הישראלית, אבל אף אחד לא זוכר היום איך הן התחילו".

" מה את חושבת על הפרשה של קובי אלכסנדר?

"יש פה לדעתי חריגה קולוסאלית מהפרופורציות מצד האמריקנים. זה ממש נשמע כמו איזשהו מסע צלב, כי בסך הכל זה ידוע שכולם עשו את זה (הכוונה לתיארוך לאחור של אופציות - מ.א.) ואפשר היה להגיע להידברות ולהטיל בסופה איזשהו קנס, אפילו כבד. אבל הדבר הראשון שהם יצאו איתו הוא איום שמחכות לו 25 שנות מאסר. על מה? האיש הוא בסך הכל איש ישר. אין לי ספק שהוא עבד בייעוץ צמוד של עו"ד ורואי חשבון. אז הייתה תקלה בגלל דברים שהיו מקובלים, וצריך היה להיענש על זה, אבל מכאן ועד ל-25 שנות מאסר? אי אפשר להסביר את זה בכלל.

"ולבי כואב, כי יש לאיש הזה זכויות עצומות בכלכלה הישראלית ופתאום כאילו כלום לא קיים. אני מאוד מקווה שתימצא הדרך לתפור את הסיפור הזה בצורה אחרת, ואני גם מאמינה שאפשר יהיה לעשות את זה".

" איך התחיל סיפור החממות?

"בסוף 1990 פנה אלי יגאל ארליך, שהיה המדען הראשי והיום הוא מנהל קרן יוזמה. זה היה שיאה של תקופת העלייה מרוסיה, והוא אמר לי שיש תקציב שלא מצליחים להוציא אותו ושמדובר בלעשות משהו עם העולים החדשים, על בסיס מודל של ביזנס אינקובטור שכבר היה קיים בארה"ב. הרמתי את הכפפה, למדתי את הנושא שבועיים ונפגשתי עם האוצר, כי בלעדיהם לא קורה כלום. הקמתי את תוכנית החממות הטכנולוגיות, כשהמנוע העיקרי שלה בשנים הראשונות היה העלייה המקצועית הטכנולוגית מבריה"מ, שהייתה אבודה.

"הגיעו אנשים עם עשרות שנים של ניסיון ותארים גבוהים, ולא היה להם שום סיכוי להיקלט פה במקצועות שלהם. האוניברסיטאות היו מלאות ולא נזקקו למרצים וחוקרים, ולא היו פה מכונים טכנולוגיים מקבילים לאלה הרוסיים, שיכלו לקלוט אותם.

"דרך תוכנית החממות הצלחנו לבנות גשר מאוד אפקטיבי שהעביר אותם מתרבות כלכלית-חברתית טכנולוגית שונה לגמרי. זה העביר אותם דרך מסדרון משמעותי לתוך המציאות הישראלית. התעקשתי שהתוכנית תהיה פתוחה לכולם ולא רק לעולים החדשים, והיה קשה להתעקש כי היה לובי חזק לעולים. אבל בזכות זה יש היום תוכנית חממות חזקה שעוסקת ביזמות טכנולוגית ולא מתמקדת בעולים חדשים. בשנים הראשונות הייתה לתוכנית תדמית מאוד חברתית וקיבלנו תרומות בזכות זה, אבל מהר מאוד דאגנו שזה יילך לכיוון העסקי-מקצועי. כל החממות שקמו כעמותות במקור הפכו לחברות, והחלו להיכנס לחממות שותפים עסקיים כמו האחים עופר והאחים זיסאפל, שכבר היו בפנים, וגם דאו כמיקל וכלל תעשיות נכנסו באיזשהו שלב".

" מה החזון שלך לגבי החממות?

"הייתי רוצה שכסף פרטי ייכנס לתפקיד של הכסף הציבורי בחממות, ואני לא רואה את זה קורה כי כסף פרטי צריך יותר ביטחון בשביל ההצלחה. לכן, אני רוצה שהתוכנית תתגבש בצורה כזו, שלא יקרה מצב שיש רעיון עם פוטנציאל בארץ שלא יקבל את ההזדמנות שלו. אני גם רוצה שזה יהיה דבר מובן מאליו שלא נצטרך להילחם עליו בכל פעם מחדש. אני רוצה שיכירו בתוכנית הזאת כהשקעה ממשלתית ולא כהוצאה ממשלתית, ואנחנו מתקרבים לשם בזכות המעורבות ההולכת וגוברת של קרנות ההון סיכון".

" מהחברה שניהלת עם יצה יצאה קומברס, אבל מהחממות עוד לא יצאה קומברס.

"יכול להיות שעוד תצא קומברס מהחממות, אבל חברות נהדרות אחרות יצאו ממנה כמו קומפיוג'ן, סאיטליין שנקנתה עכשיו ב-150 מיליון דולר וממשיכה לפעול בארץ, יתרן, מנגו, ויזיוניקס. זאת לא קומברס אחת אבל אלה הרבה חברות מוצלחות וישנן עוד רבות, ואני לא חושבת שזה פחות חשוב לכלכלה של ישראל. יש אפילו כלכלנים שאומרים שיותר חשוב למדינת ישראל שלא כל הביצים יהיו בסל אחד". "