לנסות להפריט בתנאים שווים

בדירות מינהל בעיר, בקיבוצים, בדיור הציבורי ובמושבים - שוב כל הפרטה יוצאת לדרך נפרדת

פתאום יש משמעות חדשה להתחמקות מההפרטה האמיתית בתחום הנדל"ן. לא חכירה ל-49 שנה, לא יובל חכירה ושאר מילים יפות של מינהל מקרקעי ישראל, אפילו לא חוזה של 49 שנה ועוד 49 שנה - אלא בעלות, שלמה ומוחלטת, כזו שבנסח הטאבו יהיה כתוב: בבעלות פרטית.

יש כ-350 אלף בתי אב בשלוש קבוצות אוכלוסיה בהן הסטטוס הוא של שוכר/חוכר/בר רשות: דירות על אדמת מינהל בסקטור העירוני, בהן משלמים דמי חכירה שנתיים; השוכרים בדיור הציבורי, בדמי שכירות מופחתים; כאלה החיים במשטר הנחלות האנכרוניסטי בקיבוצים (עם זיקה לחלק יחסי ולא מוגדר מהקרקע) ובמושבים (עם זיקה לחלקת המגורים, המצויה בתוך חלקה א' שסביב הבית, וזיקה פחות מובהקת לשטחים החקלאיים), שמשלמים דמי חכירה סימליים של 600 שקל בשנה.

בכל אחת משלוש הקבוצות יש כרגע התפתחויות שונות.

בסקטור העירוני: המינהל יוצא במבצע היוון דירות ובתים במקדם של 4.1% למשך שנת המבצע (במבצע הקודם לפני 10 שנים המקדם היה 3.75%);

דיור ציבורי: אחרי 8 שנים של בלבול ותסכול, עם מבצעי מכירה עם פרמטרים שונים של זכויות ואחוז הנחה שונה בכל מבצע - 75%, 85% ו-90% - מתחיל בכנסת דיון על עדכון החוק המקורי של רן כהן, כשבמקביל, בתשדירים ברדיו, מאיימים על השוכרים שהמבצע מסתיים;

נחלות: המינהל מציע, במסגרת תיקון החלטה 979, לקיבוצניקים 2 דונם ולמושבניקים 2.5 דונם, עם חבילת זכויות משופרת בתחום המגורים, תמורת היוון של 3.75% (למושבניקים, בהצעה לתיקון החלטה 755, חוזרים לשערוריית ה-500 מ"ר נדל"ן עסקי בכל נחלה, כאילו כל מושבניק יפתח קרן ריט קטנה).

למרות ההבדלים בין שלוש הקבוצות, ואולי דווקא בגללם, צריך היה לחפש דרך להעביר את הבתים והדירות לידי החוכרים/שוכרים/ברי רשות, וזאת בתנאים שווים לכולם, ככל האפשר בנסיבות הקיימות.

החובה לחפש דרך כזו אינה רק מוסרית, ובעידן הצדק החלוקתי יהיו שיגידו כי זו חובה שלטונית ומשפטית. יהיה בזה גם יתרון מעשי, כי אם מושבניק ממרגליות פוגש בקריית שמונה חבר מהדיור הציבורי ומגיע חבר עם דירת מינהל בחיפה, והתנאים יהיו שווים לכולם - גובר הסיכוי להשתתפות שלושתם בתהליך ההפרטה.

נניח היו מסכימים על שלושה עקרונות: היוון לכולם ב-4%, כולל של זכויות הבנייה העתידיות; ההיוון מזכה בקניין מלא בטאבו; המינהל יוצא לחלוטין מהתמונה, והבעלים מדברים רק עם הוועדה המקומית ועם מנגנון היטל השבחה העירוני.

אבל שלוש קבוצות החוכרים יוצאות כל אחת לדרכה הפתלתלה, בלי שנעשה ניסיון לשוויון בתנאים. זו דרך ללא מוצא הוגן. זו החמצה כפולה, כי כרגע שר השיכון, מאיר שטרית, אחראי גם על חוכרי המינהל וגם על שוכרי הדיור הציבורי. ניתן היה לצפות ממנו, אם לא כשר שיכון אז כשר המשפטים - לחשוב על הפרטה בתנאים שווים לכולם ככל האפשר.