מה דודו גבע היה אומר

לקראת פתיחת התערוכה של אמן הקומיקס, מספר בנו, אהרון, ההולך בדרכו, על הרגעים האחרונים של אביו, על הקשר המיוחד ביניהם ועל הגעגועים לאבא: "הוא תמיד דיבר על איך אחרי שהוא יעלם אנחנו נעמוד בפתיחת התערוכה שלו" > טלי שמיר

משמח וגם עצוב לראות את כמות המחוות שזוכה להן האמן דודו גבע, מאז מותו הפתאומי, לפני שנה ותשעה חודשים: החל ממודעות אבל אלטרנטיביות שנתלו ברחבי תל אביב שבועיים לאחר מותו, דרך עשרות מחוות קומיקסאיות בדפוס ובאינטרנט ועד להופעות ואירועי אנימציה וקומיקס לזכרו.

בין רגע נוצר פה משהו שבאופן אירוני מעט אפשר לכנותו 'מורשת גבע'. מורשת בועטת, אך אידיאליסטית, שחורטת על דגלה את מקומה הנחלש של האמנות ה'עממית' של הקומיקס והקריקטורה בתרבות הישראלית.

קשה שלא להעניק משמעות לעובדה, שגבע, חודש לפני מותו, הספיד את 'הברווז' המפורסם שלו בעיתון 'העיר', במדור שנשא את הכותרת 'הנפיחה האחרונה'. בימים אלו מתבשל גם סרט על חייו.

שתי מחוות נוספות הם ספר שיראה אור בקרוב ותערוכה שתיפתח בסוף השבוע במוזיאון נחום גוטמן בתל-אביב. התערוכה - רטרוספקטיבה מקיפה, שתעניק ליצירתו של גבע הכרה אמנותית, שמעולם לא זכה לה בחייו.

"עדיין לא קלטתי את זה. זו התרגשות עצומה, התערוכה היא משהו שחלמנו עליו ואף אחד אחר לא האמין שזה יכול לקרות", אומר אהרון גבע בן ה-18.5, בנו של דודו גבע, שאף הוא מצייר. "בטוח שהוא היה מתרגש מזה. נעים לדעת שמכירים בו כאמן".

לאחר מותו של אביהם נרתמו אהרון ואחותו תמי, בעזרת חברים ומעריצים רבים, להנצחת מורשתו של אביהם. "היו מלא עבודות בדירה, שהוא ארז ומיין בדרכו המפוזרת. התחלנו לנהל מגעים, בהתחלה עם מוזיאון תל אביב, אבל זה נפל די מהר. הם לא אוהבים להראות חומרים מהסוג הזה. אחר כך קיבלנו פנייה מטלי תמיר, האוצרת של מוזיאון נחום גוטמן ומאוד שמחנו.

"עזרנו לה לאסוף את כל העבודות שלו, שהיו מפוזרות בהמון מקומות. הוא אהב לחלק אותן. אלו היו המתנות היחידות שהוא היה נותן לאנשים לימי הולדת".

"היצירה שלך מושפעת מהאמנות של אבא?

"עד שהוא נפטר כל מה שציירתי היה באיזושהי דרך קשור אליו. פשוט בגלל שלפני כל דבר שעשיתי, ישבתי איתו. יש קונספטים שלמים שהוא המציא ואני רק ביצעתי. יש גם השפעה של ההומור שלו.

"העבודה האחרונה שעשיתי, שזו עבודת הגמר שלי במגמת אמנות פלסטית בתיכון עירוני א' - הייתה עליו. היא עוסקת בתקופה אחרי שהוא נפטר. זה משהו שמשלב בין מה שאני אוהב - הרישום, לבין הדרך שלו - הקומיקס. מה שיצא זה קומיקס רציני.

זו בעצם העבודה היחידה, שבה הוא לא אמר לי מה לעשות, למרות שחלק ממנה הוא בעצם המציא. זה היה שבוע לפני שהוא נפטר. ביקשו מאיתנו בבית הספר לעשות עבודה על חלל והוא הציע לי לעשות עבודה על מישהו שכל ההתנהלות שלו בחדר מועברת באמצעות החפצים, בלי שרואים אותו, ובסוף הוא גם מת בחדר.

"בסופו של דבר הוא היה הדמות, אני הייתי איתו ביום שהוא נפטר - וציירתי את הסצינה".

"אתה מושפע גם מהאנטי-ממסדיות שלו?

"אי אפשר היה להתחמק מזה, הוא כל הזמן דיבר על זה וגם אני מוצא את עצמי כועס לפעמים על מוזיאונים ועל הוצאות ספרים. אני גם מאמין יותר ומתלהב יותר מדברים שנעשים באופן עצמאי ושונה.

"קשה להתמודד עם אבא כמו דודו גבע. בכל זאת הוא חי חיים חופשיים לגמרי, חסרי מחוייבות ומלאים בכיף שלו. ואני בכלל לא יכול לתאר כמה שאני גאה בו - על האמנות, על האמת שלו, על דרך החיים שלו, על הדרך בה גידל אותנו.

כל כך טוב לי לדעת, שלמרות שהוא נפטר, הוא עשה כל מה שהוא אי פעם חלם לעשות והוא חי תמיד בדרך שהוא קבע לעצמו. הוא הספיק המון ואהב כל רגע".

"יש איזשהי תחושת החמצה מהעובדה שהוא לא זכה לראות את התערוכה?

"אני חושב שככה זה במדינה שלנו. מעט מאוד אנשים מקבלים הכרה בזמן שהם חיים. הוא תמיד דיבר איתנו על איך אחרי שהוא יעלם אנחנו נעמוד בפתיחה של התערוכה שלו.

"באירופה ובארצות הברית רואים באמני קומיקס אמנים. חבל שפה זה לא מפותח יותר, יש המון כישרונות ואבא גילה הרבה מהם ונתן להם במה. נראה לי שעכשיו עם התערוכה וכל מה שקורה הוא צוחק על כל אלה שאומרים שהוא לא אמן.

"אני מניח שהאנשים האלה גם לא ראו את מה שאנחנו ראינו, כמו למשל ציורי אקריליק מהממים שהוא עשה בתקופה האחרונה. אני מזמין אותם לבוא לראות".

"ומה קורה עם הברווז שאתם רוצים לשים על גג עיריית תל-אביב?

"אחרי שהוא נפטר הייתי באובססיה של לעשות הכול סביבו. הברווז על גג העירייה הייתה יוזמה שלו - אז שלחתי מייל לעירייה עם בקשה - ובאמת אישרו את זה. אנחנו יכולים להציב ברווז על גג העירייה לתקופה של שבועיים. נעשה את זה אחרי החורף".