הגיע אל המנוחה והנחלה

הפליה במושב אלמגור: בית המשפט המחוזי בנצרת מתח ביקורת חריפה על מינהל מקרקעי ישראל, שהפלה לרעה מועמד לחברות במושב אלמגור, ושהפר את חובותיו הציבוריות בטיפולו בו

דמות המושבים במדינת ישראל הנן בבעלות כולנו, אזרחי מדינת ישראל. הן של המדינה. מינהל מקרקעי ישראל הוא שמנהל את האדמות, השייכות למדינה. האדמות אינן שייכות לו, אלא הוא רק ממלא את התפקיד ההכרחי של ניהולן. הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. עם זאת, מכורח תפקידו זה ובהיותו "רשות ציבורית", על המינהל מוטלת החובה למלא את תפקידו בנאמנות ותוך שמירה על כל כללי המשפט הציבורי. שופטת בית המשפט המחוזי בנצרת, נחמה מוניץ, סברה שהמינהל הפר את חובותיו אלה במסגרת טיפולו במסירתן לידי דקל בן הגיא של הזכויות במשק מס' 69 במושב אלמגור, והורתה לו להקצות לו את הנחלה.

מועמדותו של בן הגיא לחברות באלמגור עלתה בעקבות החלטת המושב והסוכנות להכפיל את מספר בתי האב ולאפשר לכל בית אב לקלוט "בן חוזר". הליכי קליטתו של בן הגיא החלו כבר בשנת 1994, ובשנת 1995 הוא התקבל כחבר באגודה. בן הגיא המציא למינהל את כל המסמכים, שהוא נדרש להמציא, לשם הקצאתה לו של הנחלה. אלא שבסמוך לאותו המועד הסתבכו העניינים. על שטח המשבצת של המושב הוטלו עיקולים, וכן ניתן על-ידי המינהלה להסדרים במגזר החקלאי המשפחתי ("המשקם") צו איסור דיספוזיציה לגביו, והכול לאור קיומם של חובות של האגודה. כך, לא היה ביד המינהל להשלים את הקצאתה לבן הגיא של הנחלה. לאור האמור, עשה בן הגיא להסרת המניעה מעל המשק, אותו הוא ביקש לקבל במושב, ובשנת 2003 עלה בידו לעשות כן, לאחר שהוא שילם למשקם 32 אלף שקלים.

לרוע מזלו של בן הגיא, מספר חודשים קודם לכן התקבלה במינהל החלטה בדבר הקפאת איוש הנחלות במושבים במרכז הארץ ובאזורים נוספים, ובהם מושב אלמגור. למרות החלטה זו הקצה המינהל, בטעות, באותו המושב ממש, 16 נחלות חדשות. בנוגע לבן הגיא המינהל לא טעה, והוא סירב להקצות לו את הנחלה במשק מס' 69. לפיכך, לא היה לבן הגיא אלא לבקש, באמצעות בא-כוחו, עו"ד יוסף ג'רסי ממשרד נועם ושות', את עזרתו של בית המשפט. זה אכן נחלץ לעזרתו והורה למינהל להקצות לו את הנחלה, חרף ההחלטה על הקפאת ההקצאות.

בפסק דינה הזכירה השופטת מוניץ את זאת, שמסירת נחלה למשתכן הינה פעולה, שנעשית בקרקע, השייכת לכלל הציבור, את זאת שהמינהל הוא נאמנו של הציבור ושעליו להגן על ייעודם של מקרקעי המדינה לתכליות, להן הם נועדו, ואת זאת שבהקצאתם עליו לשמור בקפדנות על עקרונות הצדק החלוקתי. היא קבעה שבכך שהמינהל המשיך להקצות נחלות באלמגור לאחרים, גם לאחר שטעותו התגלתה, אך לא עשה כן כלפי בן הגיא, הוא נהג באפליה פסולה.

על-פי מוניץ, אף שהתחייבות שלטונית כפופה ל"כלל ההשתחררות", ואף שהרשות רשאית לחזור בה, מטעמים של אינטרס הציבור, מהתחייבות שנתנה, הרי "שינוי מדיניותה של רשות והחלפתה במדיניות שהיא ראויה יותר, או מתאימה יותר לנסיבות המשתנות, כרוך בפגיעה ביחידי הציבור, תמי לב, אשר הסתמכו על מדיניותה הקודמת של הרשות... במקרים רבים קיימת הצדקה לקביעתן של הוראות מעבר, אשר תגנה על הסתמכותם הלגיטימית של אותם פרטים...". בהקשר זה היא הוסיפה וקבעה, כי "ההכרה במעשה העשוי בתום לב, מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של תיקון עוול אחד, על ידי ביצוע עוול שני, לגבי מי שלא חטא".

ומן הכלל אל הפרט: מוניץ קבעה, כי הוראת ההקפאה של המינהל שינתה הוראת נוהל קיימת, וכי למרות זאת המשיך המינהל בטיפולו בהליכי ההקצאה בלי להודיע לבן הגיא, כי אין בכוונתו להשלים את הליכי ההקצאה. "בכך יצר המינהל מצג כלפי המבקש כי, הקצאת הנחלה על שם המבקש תושלם. המבקש סמך על מצג זה ופעל על-פיו", קבעה. היא הוסיפה וקבעה, כי בהחלת הוראת ההקפאה יש משום פגיעה בזכויותיו ובציפיותיו של בן הגיא, כי תוקצה לו נחלה, "בדומה לאחרים אשר ענו על אותן הדרישות ולהם הוקצו נחלות בפועל, גם לאחר החלטת ההקפאה". לאור הדברים האלה, היה בן הגיא רשאי להסתמך על פעולות המינהל, שנעשו גם לאחר שנתגלתה הטעות, קבעה. מוניץ ביקרה את המינהל גם על כך, שלאחר קבלת החלטת ההקפאה, כשהיה ברור שהחל ממועד מסוים הוא לא יוכל עוד לטפל בבקשות הקצאה, הוא לא הודיע על כך לציבור המועמדים, "על מנת שאלה יזדרזו בהשלמת בקשותיהם". ביקורת מתחה מוניץ גם על כך, שלצד זאת, שבהתנהלותו כלפי בן הגיא, המינהל "הפר את חובת ההגינות המינהלית המוטלת עליו וחרג חריגה משמעותית ממתחם הסבירות", הרי בבית המשפט הוא ניסה להטיל את האשמה על בן הגיא דווקא, שכביכול לא המציא, במועד, את כל המסמכים הדרושי ם.

"נראה כי החלטת המינהל... אינה יכולה להכיל את נחלת המבקש, מן הפן העובדתי ומן הפן העקרוני. החלטה זו אינה ברורה, שרירותית ואינה מנומקת, לפחות ביחס לנחלה 69 שהיתה מיועדת להקצאה למבקש", התקרבה מוניץ להכרעה והוסיפה, כי בהתנהגותו של המינהל יש "משום הפרה בוטה של החובה לפעול בהגינות ובסבירות, ובלא להתחשב בפגיעה הקשה ביחידי הציבור אשר נסמכו על החלטותיו והוראותיו". לאותה תוצאה הגיעה מוניץ גם בשוותה לנגד עיניה את חובת השוויון ואיסור האפליה. היא קבעה, כי מקום בו הרשות נוהגת בדרך מסוימת כלפי אדם, או קבוצה מסוימת, היא מחויבת לנהוג באותה הדרך כלפי אדם או אנשים אחרים, הנמצאים באותו מצב ובאותן נסיבות. מוניץ פירטה את נסיבות העניין, שהובילו אותה לתחושה, שלפיה "נראה הדבר כאילו ביקש מישהוא, עלום שם, להצדיק את העובדה שהליכי ההקצאה טרם הושלמו".

"טעמים משונים אלה, או חוסר הטעמים כלל, מעלים תמיהה קשה באשר לאופן קבלת ההחלטות והיעדר ההנמקה שבבסיס החלטות אלה", קבעה מוניץ. "טעמים אלה מבססים שוב ושוב את טענת ההפליה לה טוען המבקש". מוניץ קבעה, כי על המינהל היה להקצות את הנחלות באופן שוויוני ולפיכך להקצות גם לבן הגיא נחלה באלמגור, זאת אלא אם כן היה בידו להצביע על טעמים ענייניים, המצדיקים הבחנה בינו לבין אחרים, שזכו לנחלה חרף החלטת ההקפאה. "המינהל לא הצביע על כשל בהתנהלותו של המבקש, ביחס להתנהלותם של אחרים, כדי שיהיה בכך להצדיק שוני בגישה ובסיס להחלטה לפעול בעניינו של המבקש באופן שונה מאשר באחרים", סיכמה. כך, היא קבעה שהתקיימה הפליה פסולה לרעה של בן הגיא. היא ביטלה את החלטת המינהל והורתה לו לסיים את הליכי ההקצאה לבן הגיא, באותם תנאים לפיהם הוקצו נחלות לאחרים (ה"פ 276/05). "