משבר המנהיגות לא החל עם אהוד אולמרט ועמיר פרץ. סופוקלס זיהה אותו הרבה לפני הספירה כאשר כתב את 'אנטיגונה' ועוד מחזות שנועדו, בעצם, לחנך את העם ולהציב מראה בפני מנהיגיו הכושלים או היהירים.
אנטיגונה עוסק בחטא הגאווה והיוהרה. גם של המלך קריאון, הטוען בעד נאמנות ללא תנאי לחוקי המדינה הנוקשים שציווה עליהם, וגם של אנטיגונה, הטוענת שחוקי האלים חשובים מחוקי המדינה.
כל אחד מהם מגן על הצדק המוחלט, מנקודת מבטו. ההתנגשות הבלתי נמנעת ביניהם, בין שתי השקפות עולם קיצוניות ופאנאטיות, מביאה לטרגדיה ולהתרסקות.
'אנטיגונה' מטפלת בדילמה מוסרית, שבה שני הגיבורים הטראגיים אולי צודקים - אבל אינם חכמים. קריאון הוא הפוליטיקאי הקר, הכוחני, שעושה הכול כדי לשמר את שלטונו. אנטיגונה מייצגת את הקול האנושי ואת צו המצפון. קריאון מייצג את ההיגיון. אנטיגונה את הרגש. אבל סופוקלס עוסק, כמובן, גם בשאלות של מוסר ומלחמה, ומי אמור להחליט על מה צריך להיהרג, אם בכלל.
אולה שור-סלקטר, בתפקיד אנטיגונה, היא התגלית שלי. היא נוקשה וגם רכה, דעתנית וגם אבודה, עוצמתית וגם נואשת. עוד כמה שנים היא תהיה שחקנית גדולה. יגאל נאור, בתפקיד קריאון, הוא ליהוק צפוי. בתפקיד מופיע, לסירוגין, גם השחקן המצוין יגאל שדה (לא שיחק בהצגת הבכורה).
מי שגונבת את ההצגה היא המקהלה, המורכבת ממועצת זקני העיר תבאי: יוסף כרמון, אהרון אלמוג, יוסי קאנץ (לסירוגין עם חיים חובה) ואברהם סלקטר (לסירוגין עם ששי סעד). הם נבונים, מצחיקים - ומקסימים.
הבמאי חנן שניר עשה עבודה יפה. אולי יפה מדי. קיצר והרחיב, ועיבד את הטקסט כדי שיהיה קל לעיכול. ההצגה מחזיקה אותך רוב הזמן במתח, אבל היא קצת סטרילית.
אני מצפה מבמאי מנוסה ומוכשר כשניר, ליותר נועזות ופחות דידקטיות. לא צריך להסביר כל דבר. אנחנו מספיק אינטליגנטים. נכון, הטקסט של סופוקלס עמוק ומורכב. אבל אם סופוקלס היה רואה את ההצגה, הוא היה מתקשה, לפעמים, לזהות את מה שכתב. לא ראיתי שבאנגליה משכתבים כך את שקספיר. וככל שאני חושב על זה יותר - גם אם אחטא בחטא היוהרה - שניר עשה כמעט מעשה מגונה בטקסט של סופוקלס: פישט אותו במקום להתמודד באומץ עם מורכבותו.
ואולי זה לא תלוי רק בשניר, אלא בכוחות 'האלים' החזקים ממנו: 'אנטיגונה', נכללת במסגרת הטרנד של מנהלי התיאטראות היום - הצגות קצרות, שעה וחצי ללא הפסקה. אולי כי הקהל עייף מהצגות ארוכות ואולי כי 'אנטיגונה' אמורה להימכר לשמיניסטים, שנבחנים על המחזה בבחינת הבגרות - ולהם צריך להכין הצגה קומפקטית ובהירה.
אהבתי את המוסיקה הדרמטית של יוסי בן נון ואת התפאורה המעניינת של רוני תורן.
'אנטיגונה' היא הצגה מעניינת, אבל לא מטלטלת. "
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
