מאני טיים

אלפי ישראלים הנמצאים בקשיים כלכליים בוחרים לקחת הלוואות ממלווים בריבית ומשכונאים מחוץ לבנקים, במה שמכונה "השוק האפור". רובם הם אנשים שאינם יכולים לקבל הלוואה מהבנק או כאלה שכבר לוו מהבנק ואינם עומדים בהחזרים, ובטוחים שהלוואה נוספת בריבית מטורפת היא דווקא זו שתציל את עורם. היתרון הגדול של הלוואות בשוק האפור הוא שרוב המלווים אינם דורשים ערבים, אלא מסתפקים במשכון כלשהו ולעיתים גם בבדיקת חשבונות הבנק. הבעיה בהלוואות אלה היא בריבית הרצחנית שאינה מפוקחת.

בשוק האפור לא מתרגשים מהורדת הריבית של בנק ישראל והמערכת הבנקאית. גובה הריבית בשוק האפור מוסדר בחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, המאפשר למלווים לגבות כל סכום ריבית שהוא על הלוואות שגובהן 25 אלף שקל ומעלה. החוק מגביל רק הלוואות מתחת לסכום זה, וקובע שבהלוואות עד 25 אלף שקל ניתן לגבות ריבית שעד פי 2 מהריבית הממוצעת הנגבית במשק על אשראי לציבור, המתפרסמת ע"י בנק ישראל.

בשוק האפור, ככל שתקופת ההלוואה קצרה יותר, הריבית גבוהה יותר. בית המשפט העליון הסביר בעבר, ש"הואיל והחוק בא ביסודו להגן על לווים קטנים, הגבלת סכום ההלוואות המוגנות בו נתפסת במסגרת של 'הגנת הצרכן' במובן הרחב, ולא בהגנת לווים גדולים". מי שהיה שר המשפטים בעת קבלת החוק, דוד ליבאי, אמר בשעתו בכנסת ש"ההגנות העיקריות שיקנה החוק תחולנה על הלוואות עד לסכום של 100 אלף שקל. זה סדר גודל המאפיין את רוב רובן של ההלוואות בשוק האפור. מגמתנו היא להגן על מה שקרוי האיש הקטן, ולא על אלה שמגלגלים כספים בשיעורים נכבדים ביותר לצורך עסקים גדולים".

בתי המשפט נטו באופן מובהק להגן על לווים שנקלעו לקשיים. בשל המגבלות הברורות שקובע החוק, עדיין התלבטו בתי המשפט במשך השנים באשר לסמכותם להתערב בשיעורי ריבית גבוהים מאוד, על הלוואות שהריבית עליהן אינה מוגבלת בחוק. נשיא המחוזי בת"א לשעבר, ד"ר אליהו וינוגרד, קבע כי "כעיקרון, אין זה מן הראוי כי בית משפט זה יהיה כלי שרת לגביית ריביות נשך, לא מהבחינה המעשית ובוודאי לא בשל תוכנן המוסרי".

ריביות רצחניות

במקרים נדירים בלבד התערב בית המשפט בגובה הריבית, ולמרות שהחוק הרלוונטי אינו מאפשר זאת, השופטים מצאו פתרונות יצירתיים כדי להגיע אל המטרה: הגנה על לווים שעמדו לאבד את ביתם בשל הריביות הרצחניות. בתי המשפט נהגו להבחין בין הריבית ההסכמית, כלומר הריבית על קרן ההלוואה במשך תקופת ההלוואה שנקבעה בהסכם, לבין ריבית הפיגורים, שהיא הריבית על האיחורים בפירעון ההלוואה.

באשר לריבית ההסכמית, העליון קבע שרק במקרים קיצוניים ביותר היא תופחת. במקרה בו דובר על ריבית שנתית של 24% קבע השופט אליקים רובינשטיין, כי "לפנינו מקרה שאמנם כולל ריבית גבוהה, אלא שזו לא נאסרה ע"י המחוקק, ולכלל 'רצחנות' שתביא להתערבות שיפוטית מעבר לחוקי הריבית ועל-פי חוקי החוזים ועקרונות יסוד של המשפט הישראלי המגולמים בהם והחופים על הכל - לא הגיעה".

זועק לשמים

ביחס לריבית הפיגורים, הסיפור פשוט הרבה יותר. כבר בשנת 92' התערב העליון בריבית פיגורים של 120% (ריבית ריאלית שנתית), שנקבעה בהסכם בין צדדים, וזאת מכוח סמכותו בחוק החוזים (תרופות) להפחית שיעור פיצוי מוסכם. הנשיא שמגר ראה בריבית הפיגורים שנקבעה בהסכם כפיצוי מוסכם למקרה של הפרה. אותו שמגר, אגב, פסק רק כמה שנים קודם שבהיעדר קביעה סטטוטורית לשיעור ריבית מירבי על הלוואות, אין בידיו להתערב בגובהה.

בדרך זו הלכה השופטת רות רונן לפני כשנה, כשהפחיתה ריבית פיגורים בהלוואה שנלקחה מחברת מיסטר מאני, מהמובילות בשוק האפור, מ-49% לשיעור של פי 3 מהעלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד שהבנקים נותנים לציבור.

במקרים אחרים הופחתה ריבית פיגורים מכוח חוק החוזים המאפשר לפסול חוזה שאינו מוסרי או נוגד את תקנת הציבור. כך למשל עשתה השופטת אסתר חיות, עוד בימיה במחוזי, כשהפחיתה ריבית של 84% לשנה, ובנוסף ריבית דריבית. "חופש ההתקשרות בחוזים הוא עיקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו הינו כה חריג וזועק לשמים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב ולהפחית את שיעור הריבית".

לדבריה, למרות שהחוק לא חל על הלוואות בסכומים גבוהים, לא ניתן "לומר כי בפנינו הסדר שלילי, וכי במקרה כזה פתוחה הדרך בפני המלווה לקבוע כל שיעור ריבית שהלווה הסכים לו, גם אם ברור וגלוי לעין כל כי מדובר בריבית נשך, ההופכת חוב של כ-30 אלף שקל לחוב של למעלה מ-3 מיליון שקל בתוך 6 שנים".

ניצול מצוקה

השופט צבי טל תהה בהערת אגב, כבר בשנת 94', "האם ניתן להקיש מ'מדיניות כלכלית' בהלוואות בנקאיות על הלוואות ב'שוק האפור'?". לדבריו, "אפשר ששיעור הריבית שגובים הבנקים הוא עניין של מדיניות כלכלית ולפיכך נתון לפיקוח מתמיד של בנק ישראל. גם לפני החוק להסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, כאשר לא היתה כל הגבלה סטטוטורית על שיעור הריבית בהלוואות לא צמודות, הייתה עינו של בנק ישראל פקוחה על שיעור הריבית שהבנקים גבו על הלוואות אלו. לעומת זאת, בהלוואות לא צמודות בשוק האפור, ייתכן שאין כאן 'מדיניות כלכלית', ואם כן, יש אולי כוח לבתי המשפט להתערב כדי 'להציל עשוק מיד עושקו'".

טל דיבר על סעיף ה"עושק" בחוק החוזים, המורה כי מי שהתקשר בחוזה מתו מצוקה או חוסר ניסיון שנוצלו ע"י הצד השני, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. עם זאת, הוא נמנע מלהתערב בריבית שנתית של 60%.

ב-2004 ציין גם השופט רובינשטיין בהערת אגב, ש"במקרים נדירים עוד יותר" מאלה שניתן להשתמש בהם בסעיף תקנת הציבור, "אפשר להסתייע גם בסעיף 18 לאותו חוק שעניינו עושק - ניצול מצוקה וחולשה, ואם נרצה - אף בעקרונות כבוד האדם שבחוק היסוד". הוא ציין, שבכל מקרה "יש לבדוק את מכלול הנסיבות סביב ההתקשרות כדי לקבוע אם הריבית בלתי חוקית".

בפסק דין שניתן באחרונה הלכה השופטת המחוזית רנה משל צעד קדימה בהגנה על הלווים, והפחיתה לא רק ריבית פיגורים אלא גם את הריבית ההסכמית. המקרה שהובא בפניה היה אחד המקרים הקלאסיים שממחישים את הצורך בהלוואות בשוק האפור, אך מאידך גם את ההגנה של בתי המשפט על הלווים. בנק משכן ביקש לפנות את משפחת שלמה מביתה, בשל אי-עמידה בתשלומי המשכנתא. כדי למנוע את פינויים, חתמו הארבעה על הסכם הלוואה עם חברת מיסטר מאני, במטרה למכור את הבית ולפרוע את יתרת ההלוואה מהסכום שיקבלו.

לפי ההסכם, הם נטלו הלוואה של 744 אלף שקל לתקופה של 62 יום, בריבית שנתית של 60.1%, צמודה לשיעור ריבית הליבור. שיעור ריבית הפיגורים בחישוב שנתי הוא 79.5% והיא מצטברת מדי יום. בהסכם אף נקבע פיצוי מוסכם על הפרת ההסכם, שעמד על 20% מיתרת החוב.

כצפוי, משפחת שלמה לא סילקה את ההלוואה למיסטר מאני במועד, וכעבור שבועיים נחתם הסכם פשרה, שבו מועד פירעון ההלוואה הוארך בשישה חודשים, ושיעור הריבית בגין תקופה זו הופחת ל-34.4%. ואולם, המשפחה לא פרעה אפילו חלק מהחוב גם במועד החדש, ומיסטר מאני הגישה ללשכת ההוצל"פ בת"א בקשה למימוש משכון.

משפחת שלמה עתרה לבית המשפט המחוזי בת"א, ובאמצעות עו"ד אבי ענתבי (שייצג את הלווים בהלכת מיסטר מאני הידועה, בנוגע לוויתור על דיור חלופי) ביקשה סעדים שונים, ובין היתר טענה שגובה הריבית ההסכמית אינו חוקי. השופטת משל דחתה את טענתם, לפיה מיסטר מאני הפרה את חובת הגילוי כשלא הציגה בהסכם ההלוואה את שיעור הריבית המדויק, אלא קבעה ששיעור זה יהיה צמוד לשיעור ריבית הליבור וכפוף לשינויים המתחייבים מההסכם. החוק, היא ציינה, מחייב ש"חוזה הלוואה יכלול גילוי מלא של 'שיעור הריבית, ביחס לסכום ההלוואה, בחישוב שנתי המביא בחשבון גם ריבית דריבית, בהתאם למועדי פירעון ההלוואה'".

סיכון גדול

באשר לסעיף הוויתור על דיור חלופי, משל נתנה אמון בעדותו של מנכ"ל מיסטר מאני, אדם גרוסמן, שאמר כי הוא עמד על כך שהלווים כולם יקראו את הסכם ההלוואה בחדר הישיבות של החברה, ללא הפרעה, ורק לאחר מכן יחתמו עליו. אם המשפחה העידה, ש"אדון מיסטר מאני הקריא לנו את הסעיפים" ומעדויותיהם של כל הארבעה עלה, ש"אף אחד מהם לא התעניין במיוחד בתוכנו של הסכם ההלוואה" והם "סמכו האחד על שיקול דעתו של רעהו ולא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם".

דווקא בנקודה של שיעור הריבית קיבלה משל את טענותיהם, ובאופן נדיר הפחיתה את השיעור שנקבע בהסכם, למרות שהחוק אינו חל בשל גובה ההלוואה. הריבית עליה סיכמו הצדדים, היא ציינה, "הינה פי 5 כמעט משיעור העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור ע"י הבנקים ולמעלה מפי שניים מהריבית המותרת לפי חוק הסדרת הלוואות (28%), במקרים בהם הוא חל. עם זאת, ריבית זו מתייחסת להלוואה לתקופה קצרה ביותר, של 62 ימים, והסיכון אותו נטלו על עצמם המבקשים, למכור ביתם תוך פרק זמן קצר ביותר ולפרוע את ההלוואה, הינו גדול".

המנכ"ל גרוסמן הצהיר, שהציע למשפחה לקחת הלוואה לתקופה ארוכה יותר, בשיעור ריבית נמוך יותר, אך הם סירבו. "לו היה מדובר בתקופה של כחודשיים בלבד, לא הייתי מתערבת בשיעור האמור", אולם ישנו גם הסכם הפשרה שגם בו נגבתה ריבית "רצחנית".

משל פסקה, ש"נוכח שיעור ריבית הפיגורים החריג בגובהו, בשיעור של 79.5%, אליו מתווסף פיצוי מוסכם בשיעור של 20% מיתרת החוב העומדת לפירעון, יש בנסיבות המקרה מקום להתערבות בית המשפט בשיעור ריבית הפיגורים. שיעור ריבית הפיגורים והפיצוי המוסכם, אמורים היו לשקף את הנזק שיכלו הצדדים לצפות, בעת כריתת ההסכם, שייגרם כתוצאה מהפרתו". הנימוקים להפחתה היו חוזה הסותר תקנת ציבור וכן הסמכות להפחית פיצוי מוסכם.

הריבית הופחתה

"אינני סבורה שיש מקום בנסיבות המקרה להוסיף על ריבית הפיגורים גם את הפיצוי המוסכם, ואני מוצאת לנכון לבטלו כליל, במסגרת סמכותי להפחית את הפיצוי המוסכם. ריבית הפיגורים, אמורה לשקף את הנזק שהצדדים צופים שייגרם כתוצאה מהפרת ההסכם, ואין מקום להגדיל את שיעורה באמצעות מתן פיצוי מוסכם". היא הוסיפה, ש"הפיצוי המוסכם במקרה דנן נחשב לתנאי מקפח (בחוזה אחיד), וגם מטעם זה הוא ראוי להתבטל. לאור שיעור ריבית הפיגורים הגבוה, נראה שהפיצוי המוסכם אינו נדרש בכדי למנוע מהלווה להפר את הסכם ההלוואה, אלא הוא מהווה הגנה בלתי הוגנת על האינטרס של המלווה ונתיב נוסף לגריפת רווחים".

לכן, היא הפחיתה את הריבית על יתרת החוב לפי שלושה מהעלות הכוללת הממוצעת לאשראי לא צמוד שנותנים הבנקים לציבור, בשיעורה במועד נטילת ההלוואה - 37.3% (ה"פ 1291/03). "