מהשפה אל החוץ

רוב האוכלוסייה היא נשאית של הרפס הפה אך רק אצל חלקה מתפרצת המחלה מעת לעת כאוסף של שלפוחיות על השפתיים * עד שהיא חולפת מומלץ לא להתנשק

הדבר המעצבן ביותר בהרפס השפתיים, הוא שאתה תקוע איתו לכל החיים. השלפוחית הלא אסתטית לא תמיד נמצאת שם, אך היא רק מחכה להתפרצות נוספת, בדרך כלל בזמן הכי פחות מתאים. קשה מאוד להסתיר או להעלים את הרפס השפתיים, אך ישנם צעדים בהם ניתן לנקוט כדי לגרום לו לעבור מהר ובקלות, וכן כדי למנוע הדבקה של אנשים אחרים או של איברים נוספים בגופכם.

הרפס השפתיים נובע מהידבקות בווירוס ההרפס, או יותר ספציפית - ווירוס בשם הרפס סימפלקס. וירוס זה מופיע בשני זנים, כאשר וירוס הרפס סימפלקס I אחראי על רוב הפצעים באזור הפה ואילו הרפס סימפלקס II מתרכז יותר באיברי המין, אך כל אחד מהם יכול לפעמים לשנות את טבעו ולהופיע בבית הגידול המועדף על השני. נדיר מאוד שווירוס הרפס המופיע באזור הפה יתקוף פתע את איברי המין ולהיפך, אך עדיף להיזהר, ולחולים בהרפס משני הסוגים מומלץ לא לקיים מין אוראלי.

הרפס השפתיים הוא מחלה נגיפית מדבקת כמו צינון או שפעת, העוברת בין בני אדם בדרך כלל במגע ישיר בין עורו של אחד לבין פצע ההרפס של השני (בעיקר בעת קיום יחסי מין), ולעתים דרך כלי אוכל, מצעים משותפים או כלי אמבט. בעבר האמינו הרופאים כי כל עוד אין פצע גלוי או מורגש, אין גם סכנה של הידבקות, מלבד בימים ספורים מיד אחרי ההחלמה. לאחרונה החלו להצטבר עדויות הסותרות טענה זו ותומכות באפשרות שניתן להידבק גם ממישהו שאינו נמצא במהלכו של התקף. בכל מקרה, נדרש מגע בין הפרשות הגוף של אדם אחד לבין גופו של אדם אחר כדי להידבק.

רבים מאיתנו נושאים את וירוס ההרפס סימפלקס בלי לפתח סימנים, כשההערכה היא כי 80% מהאוכלוסייה הבוגרת בעולם המערבי מארחת אותו. הרוב נדבקים כבר בילדות, כשההתקף הראשון הוא הקשה ביותר וההופעות הבאות שלו הן בדרך כלל משמעותית פחות חמורות. ניתן לגלות האם אתם נשאים של הווירוס באמצעות בדיקת דם.

חולשה זמנית של המערכת החיסונית, כמו למשל מחלת חום, עלולה לגרום לה להתפרץ. כמו כן, לעתים מתפרצת המחלה ואחר כך ההתקפים שלה כתוצאה מלחץ נפשי, מאמץ יתר פיזי, וסת אצל נשים, או חשיפה לשמש. כל הגורמים הללו כנראה מאתחלים תהליכים הורמונליים בגוף אשר מעוררים את הווירוס מתרדמתו המבורכת. לנשאי הרפס השפתיים מומלץ להימנע מלילות סוערים ללא שינה ומחשיפה לשמש. אם בכל זאת נחשפים לשמש מומלץ להשתמש בקרם הגנה, בעיקר על השפתיים.

מי שסובל מהרפס השפתיים מכיר היטב את הסימנים המקדימים - סוג של עקצוץ, כאב או גירוד על השפה, כשתוך כמה שעות או ימים מתחילות להופיע שלפוחיות זעירות. לעתים מסתפק הווירוס בשלפוחית אחת או שתיים ולעתים ישנה פריחה המורכבת ממספר רב של שלפוחיות מימיות. תחילה השלפוחית שקופה וכואבת, ולעתים יכולים להתלוות לתקופה זו חום או חולשה. בהמשך הפצע מגליד ובסופו של דבר הגלד נופל וחושף רקמה בריאה.

סך הכל התהליך נמשך כ-7-12 יום בדרך כלל, כאשר לעתים נדירות נרשמת התפרצות של הרפס שפתיים האורכת עד 20 יום (אם המצב נמשך מעל שבועיים, כבר כדאי לגשת לרופא). לעתים נדירות מופיע הרפס השפתיים גם על גבי החניכיים (מצב המכונה דלקת הרפטית של החניכיים), על תקרת הפה (מצב המכונה דלקת הרפטית של הפה), בתוך הנחיריים (דלקת הרפטית של רירית האף), על הסנטר, על הישבן או על אצבעות הידיים (דלקת הרפטית של העור).

קיימת משפחה של פצעים צורבים המופיעים בתוך הפה על הרקמות הרכות, אך אינם קשורים להרפס השפתיים. מדובר בהופעה של כיבים ברירית הפה, מצב המכונה דלקת כיבית של רירית הפה (Aphthous stomatitis). בעברית השתרש השם הלטיני "אפטות" לתיאור פצעים מסוג זה (באנגלית הם נקראים Canker Sores). לעתים נוצר בלבול בינם לבין ההרפס. ההבדל בין שני סוגי הפצעים הוא בצורה שלהם. בהרפס ישנן שלפוחיות זעירות דבוקות אחת לשנייה. בדלקת כיבית ישנם כיבים בודדים שאינם קשורים אלו לאלו. בעוד כאשר השלפוחית ההרפטית מוגבהת מעל פני הרירית (או - העור), הכיב נראה כפצע שקרקעיתו נמוכה מגובה פני הרירית, מעין "בור".

רק לא בעיניים

לאדם בריא אין כל סכנה בהרפס בשפתיים. עם זאת, אם המצב נמשך זמן רב (מעל שבועיים כאמור) או אם תדירות הופעת הפצעים גברה מאוד, מומלץ להתייעץ. לעתים עלול המצב הזה להעיד על חולשה כללית במערכת החיסון, המאפשרת לווירוס לשגשג.

אצל חולים במחלות של כשל חיסוני, עלול ההרפס להפוך מזיהום נסבל למחלה קטלנית, ולכן יש לבודד חולים אלה מכל מגע עם חולה הרפס בעיצומו של התקף. אם החל התקף כזה, יש לטפל בו במהירות ובעוצמה האפשריים (ובהמשך נראה כיצד). גם אצל בתינוקות מתחת לגיל של שישה שבועות יש לקחת את ההרפס ברצינות רבה ולגשת מיד לרופא אם מופיעים הסימנים שתוארו לעיל.

עוד סכנה חמורה למדי של הווירוס היא התפשטותו לעיניים, ולכן אם אתם מרגישים עקצוץ בעיניים בתקופה שבה אתם סובלים מהרפס השפתיים, גשו מיד לרופא. פצע הרפס על גבי קרנית העין עלול ליצור צלקת הפוגעת בראייה, ואף יכולה לגרום לעיוורון.

סיכון משני של ההרפס הוא התייבשות, שעלולה לנבוע מכך שמסובך וכואב יותר לשתות כשהדלקת ההרפטית מפושטת ומכאיבה עד כדי כך שהחולים עלולים לוותר על השתייה מבלי לשים לב.

כדי למנוע מעבר של ההרפס לעיניים ולאזורים אחרים בגוף, מומלץ לשים לב בעת ההתקף לידיים, להימנע ככל האפשר מלגעת בשפתיים, בעיניים ובאיברי המין ולשטוף את הידיים בתדירות רבה ככל האפשר. כדי למנוע הדבקה של אדם אחר, מומלץ להימנע ממגע עם אחרים בעת ההתקף, ומנשיקות גם מספר ימים אחרי.

עד לפני שנים לא רבות הומלץ לסובלים מהתקף הרפס השפתיים פשוט לחכות שזה יעבור, ויש היגיון בעצה הזו - אם לא נוגעים בפצע ולא מקלפים או צובטים אותו, הוא ייעלם תוך כשבוע מעצמו. אם האזור של הפצע כואב, ניתן להשתמש במשככי כאבים רגילים, כמו פאראצטמול או נוגדי דלקת ללא סטרואידים (NSAIDS, כמו אספירין, איבופרן וכדומה).

בשנים האחרונות פותחו מספר תרופות יעילות מן המשפחה האנטי-ויראלית: Acylovir (Zovirax), Famciclovir (Famvir), Penciclovir (Denvir), Valacyclovir (Valtrex). תרופות אלו פועלות נגד כל האספקטים של המחלה: גם מקצרות את משך ההתקף, גם מפחיתות את התסמינים וגם מקטינות את סיכוני ההדבקה. התרופות הללו ניתנות הן בגרסה למריחה, שהיא בטוחה יותר והן בגרסה לבליעה, הנחשבת אפקטיבית יותר, אך בעלת תופעות לוואי בלתי רצויות. בדרך כלל לא מומלץ ליטול תרופות בבליעה אלא אם המערכת החיסונית שלכם חלשה. אם ההתקפים הם קיצוניים בעוצמתם וגם תדירותם גבוהה, ניתן ליטול את התרופה האנטי-ויראלית באופן קבוע ולא רק עם הופעת ההתקף, וכך להקטין את תדירות הופעת ההתקפים. אם אדם בעל מערכת חיסונית חלשה מאוד נדבק בהרפס סימפלקס והחל להראות סימנים של המחלה, מומלץ לטפל בו בדרך כלל בזריקה של תרופה אנטי-ויראלית, כמובן רק בפיקוח של רופא. בכל מקרה אסור לקחת את התרופות האנטי-ויראליות במתן דרך הפה או בזריקות מבלי לקבל מרשם מרופא מוסמך.

היום אין בנמצא תרופה המחסלת לחלוטין את וירוס הרפס סימפלקס, אך ניתן לחיות עם הזיהומים בהרפס יותר מבעבר. כשאתם מרגישים שההתקף מגיע, תוכלו להתנחם בכך שמדובר בסך הכל בהפרעה זמנית לאורח החיים הרגיל, ושמערכת החיסון שלכם צפויה לנצח אותו תוך זמן לא רב. "

יועץ למדור: ד"ר אבי וינר, מנהל המכון לרפואה תעסוקתית וסביבתית במרכז הרפואי רמב"ם