אתם, 10% מכלל השכירים במשק, חושבים שמגיעה לכם הטבת מס ורוצים ליהנות מכל העולמות - העסקי והאישי. די, נגמרו לכם התירוצים

העיסוק התקשורתי ברפורמה בשווי השימוש ברכב צמוד, רחב ביותר וכולל ביטוי לטענות נגד רבות: הגדלת נטל המס על המעסיקים, יצירת תמריצים לירידה מהארץ, פגיעה בלתי מידתית בציבור העובדים משכבות הביניים, תחבורה ציבורית בעייתית ופגיעה קשה בתפוקת העובדים היצרניים.

האמת פשוטה למדי: מדובר בעיוות מס המפלה בין מי שיש ברשותו רכב צמוד, לבין כל יתר העובדים. בדיעבד נוצרה "תעשיית תירוצים" להצדקת העיוות. כך, בעוד שלמעט בעלי רכב צמוד, כל אחד אחר שמעוניין בנוחות והניידות של רכב פרטי, נאלץ לשלם על כך בהתאם למחיר השוק. הציבור הנבחר שמשתמש ברכב צמוד - ומהווה עשירית בלבד מהשכירים - נהנה מהטבת מס משמעותית ביחס לערך הריאלי של ההטבה.

לעובד יש זכות בחירה, על פי העדפותיו ואופי השימוש ברכב: באפשרותו ליהנות מהסדר הרכב הצמוד על העלויות והתועלות הכרוכות בכך או לוותר על רכב צמוד, לחבור ליתר השכירים ולרכוש רכב על חשבונו.

הטענה לגבי הצורך של עובדים ברכב צמוד כדי לייצר הכנסה, בהכרח מחדדת את שאלת האפליה לעומת מרבית העובדים ש"מצליחים" לעבוד גם ללא רכב צמוד. התאגדות הסקטור העסקי ובכלל זה של חברות הליסינג, אל מול ביטולה של הטבת המס הסקטוריאלית, יוצר את הרושם שרכב צמוד, לא רק שהפך בישראל לתנאי הכרחי לתפוקה חיובית של עובד, אלא שללא רכב צמוד, מתעורר החשש להמשך הצמיחה בפרט וליציבות המשק בכלל.

איתרע מזלם של יתר השכירים שאינם נמנים על "הציבור הנבחר" ובכלל זה מורים, רופאים, אחיות, פועלים בתעשיות המסורתיות, קופאים, פועלי בניה וכו', שאין ביכולתם לקבל רכב צמוד.

גם עובדים שנסיעות תכופות מהוות חלק אינטגרלי מעבודתם, אינם בהכרח זקוקים לרכב צמוד. אין רלבנטיות לאמירה שרוב השימוש ברכב נעשה למטרות עסקיות, שכן שימוש זה, רב או מצומצם, לפי מהות העסק, הינו בגדר 'קופסא שחורה' בעת קביעת זקיפת שווי השימוש ברכב. זקיפה זו תבוסס על עלות רכישה ואחזקה של רכב דומה במחירי השוק, ובהתאם לשימוש הפרטי: נסיעות שאינן בשעות עבודה, ובכלל זה נסיעות מהבית לעבודה ובחזרה.

חוקי המס מאפשרים למעביד לעשות שימוש ברכב מאגר, קרי רכב שאינו מוצמד לעובד ספציפי ומבוצעות בו נסיעות רק במהלך יום העבודה, מבלי לזקוף שווי שימוש לאחד העובדים. אולם, ישנם עובדים המבקשים ליהנות מכל העולמות: להציג את הרכב כבעל אופי עסקי בלבד, על מנת להצדיק את תשלום המס הנמוך בגינו, ובד בבד לקבל את הנוחות והגמישות שמקנה רכב צמוד לשימושים הפרטיים: סידורים, קניות, טיולים, אירועים משפחתיים וכן הלאה.

לכאורה ניתן לטעון כי גם אם קיים עיוות, הרי שעל פניו כולם מרוצים: המעבידים, העובדים, חברות הליסינג וכו'. לצערנו, המציאות שונה והפגיעה רבה גם אם המודעות נמוכה: אפליה בין עובדים, נסיעה "עודפת" הגורמת לנזק לאיכות הסביבה ובריאות הציבור; העמסת ההנחות לציי הרכב על משקי הבית; רמת תחזוקה ואיבזור בטיחותי ירודים בציי רכב, ועוד.

מסי הכנסה מוטלים על כלל ההכנסות מעבודה, בין אם מדובר בהכנסות שמשולמות בכסף או בהטבות שוות ערך כספי. כאשר נקבע שווי שימוש נמוך מהערך הריאלי, נוצר תמריץ לשלם חלק מהשכר באמצעות מוצר זה. רכב צמוד בישראל מהווה הדגמה מצוינת לכך: בעשור האחרון אנו עדים לעלייה חדה במשקל הרכישות של ציי הרכב, המגיע היום לכ-70% מתוך כלל הרכישות של כלי רכב חדשים, וזאת בהשוואה לשיעורים נמוכים משמעותית באירופה וארה"ב.

אין בכוונת משרד האוצר להגדיל את הכנסותיו ממסים, שכן מדובר בהמשכה של המדיניות המרחיבה את בסיס המס, תוך ביטול עיוותים ופטורים סקטוריאליים תוך הקטנת נטל המס על כלל ציבור משלמי המסים. צמצום עיוות המס יביא לשימוש רציונלי ברכב צמוד, בהתאם לצורכי המעביד והעדפות העובד.

הכותב הוא סמנכ"ל תכנון וכלכלה ברשות המסים