לא מגויס, אבל גם לא ביקורתי

"בופור", במאי: יוסף סידר, ישראל (2007), 125 דקות " אחרי הרעש התקשורתי ויחסי הציבור, הסרט עונה רק על חלק מהציפיות

*** אחרי שטחן את הפסיכולוגיה של המתנחלים בשני סרטיו הראשונים, "ההסדר" (2000) ו"מדורת השבט" (2004), חוזר הבמאי יוסף סידר עם קלף מנצח - צה"ל, בנסיגה.

"בופור", המבוסס על ספרו של רון לשם, "אם יש גן עדן", עוקב אחר השבועות האחרונים של פלוגת חיילים במוצב הידוע בלבנון, עד הנסיגה. לירז (אושרי כהן) הוא מפקד הפלוגה, צבר אורגינל - מחוספס בחוץ, רך מבפנים. יש מתח רב בפלוגה עקב השמועות על הנסיגה, ובעיקר לאחר שחבלן (אוהד קנולר) מגיע למוצב במיוחד כדי לפתוח ציר - ונהרג בזמן נסיון לנטרל מוקש.

חייהם מתנהלים בניתוק מוחלט, פרט לטלוויזיה, שרק מדגישה את תחושת המרחק מן ה"נורמליות", כשטילים נופלים על ימין ועל שמאל. "יציאה, יציאה", "נפילה, נפילה", אומר התצפיתן מתוך שגרה, והפיצוצים לא מבוששים לבוא.

בכל סרטיו עד כה הצליח סידר ליצור מרחב דרמטי אמין לדמויותיו, והוא עושה זאת שוב ב"בופור" עם צוות שחקנים מלוכד, שכולל גם את איתי טיראן, איתי תורג'מן, אלי אלטוניו והופעת אורח של אלון אבוטבול. אושרי כהן עוטה על עצמו קשיחות צבאית מרשימה, ומוביל את הסרט ברגישות.

הצפון נראה רומנטי מבעד לעבודת המצלמה המעולה של עופר יאנוב. אחרי הכול מדובר בסרט רומנטי - החברות הגברית-צבאית, שעומדת במבחנים הכי קשים. לא במקרה נמצא שם אבוטבול כמעין דמות אב, שכיכב בזמנו ב"אחד משלנו" המיתולוגי של האחים ברבש, שטיפל באותו נושא בדיוק. אך בתסריט של סידר יש איפוק מופרז, שמונע מהעיסוק בנושא להיות ביקורתי או חושפני. לבמאי יש המון כבוד ללוחמים, ויש תחושה שהדבר בעוכרו. אפילו מניאק אמיתי אחד הוא לא השכיל לשכן בחבורת הגברברים שלו; כולם ממש בסדר.

הסכימה של סידר ברורה: ללכת אל המקום הכי אידיאולוגי ולבודד ממנו את הפסיכולוגיה הפרטית, הפן האישי. בעמדה הזו יש משהו מאוד נוח. מצד אחד הבמאי עוסק "בנושאים החשובים", במציאות הפוליטית, ועל פני השטח לא ממקום מגויס; מצד שני, אף אחד פה לא יעשה לו בעיות - הוא לא רוצה להתערב לפוליטיקאים, הוא בסך הכול משקף את המצב, מנקודת מבטו של האינדיבידואל הא-פוליטי. "

צרו איתנו קשר *5988