פרפרים של נייר

לור פנתה בתביעה לבית המשפט נגד חברת "אורדע" בטענה להפרת זכויות יוצרים. התביעה הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף פסק-דין (ב-2002): הוצא צו מניעה נגד המשך שיווק הפאזל, ואורדע שילמה ללור 15,000 שקל, מבלי להודות בהפרה כלשהי.

תגובת ראובן גרף, מנכ"ל אורדע: לא הגענו כלל לשלב ההוכחות במשפט. לור לא הוכיחה שהיצירה שלה. הסכמנו לסיים את הפרשה בפשרה מינורית. שיווקו של הפאזל המדובר התבצע עוד בתקופה שאורדע היתה תחת בעלות קודמת, של קיבוץ מלכיה".

כך או כך, היה האירוע בבחינת "קריאת השכמה" ללור. "קיבלתי בעיטה בתחת", היא אומרת. "שנים פינטזתי לפתח עבודות יד שלי לקו של מוצרים מסחריים, ופתאום נראה כאילו מישהו הקדים אותי".

את הפרפר, היא מספרת, עיצבה במסגרת לימודי פסיכותרפיה באמנות. לור יצרה אלפי פרפרים צבעוניים ומכרה מוביילים שלהם בירידים ובחנויות. "זה היה בעיקר תחביב, שתיכננתי בעתיד לפתח אותו, ולשלב את הפרפרים בקו של מצעים ומוצרי דפוס. האירוע עם אורדע היה הזרז. אמרתי, 'או-קיי, עכשיו אני יוצאת לדרך'.

"פניתי לאלי שמש, בעלים של בית-דפוס גדול, ע.ר הדפסות בתל-אביב, שהכרתי מעבודה קודמת. אמרתי לו, שאני רוצה לפתח קולקציה מסחרית של כרטיסי-ברכה ושל נייר-אריזה למתנות, שמבוסס על הפרפרים שלי. ביקשתי הדפסת ניסיון והצעת מחיר. התברר, שגם אלי שמש היה מעוניין להיכנס לתחום של מוצרי-נייר מעוצבים ומוצרי מדף שנמכרים בחנויות.

"אלי אמר לי, 'בואי נלך ביחד, ונמצא עוד אמנים, כי לא נבנה עסק על קולקציה אחת שלך'. הוא נתן לי קארד בלאנש לגייס מאיירים. כששאלתי אותו 'מה היעד?' הוא אמר: 'חו"ל, ייצוא'. ככה נולדה ARTALIC".

לור עברה הרבה תחנות עד שהגיעה לזו האחרונה. היא למדה אמנות וטלוויזיה בארה"ב. כשחזרה לארץ, קיבלה לידיה הפקה של מופע אור-קולי, מבוסס על ספר ילדים של יוסי בנאי, שהועלה במשך 5 שנים בתיאטרון "החוויה הישראלית" ביפו. בהמשך, עבדה לור כארט-דירקטורית במשרדי פרסום. אחר-כך פתחה סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי. "היו לי לקוחות כמו נייס וראדא, אבל זו עבודת פרך, 7 ימים בשבוע. לקוחות צלצלו כל יום, כל היום, גם בשישבת".

בסופו של דבר, לור השתעממה גם מהעבודה הטכנית: דפי מוצר, קטלוגים, מאזנים שנתיים, חיפשה עיסוק יותר יצירתי, והגיעה למחלקת האנימציה של חברת ההפקות אולפני הבירה - ,JCS ועשתה 4 שנים פתיחים ופרומואים לתוכניות טלוויזיה.

אחרי שהקימה משפחה, ובעלה קיבל הצעת עבודה מסטארט-אפ ביקנעם, הם החליטו לעזוב את תל-אביב ולעבור לגליל, לאילנייה. "חיפשתי שקט. למדתי גם קדרות, וחשבתי שאהיה קרמיקאית. עשיתי בקבוקי חמר לשמן-זית, ומכרתי אותם לחנויות. התברר, שקרמיקה היא תחביב נפלא...לפנסיה. לא לפרנסה. על בקבוק שיצרתי במשך יום שלם, קיבלתי 100 שקל.

"בינתיים, התחלתי ללמד ב'כדורי', ואז נפל עלינו משבר ההיי-טק, ובעלי נפלט מהעבודה. התקרבנו שוב למרכז, ועברנו לזכרון-יעקב, ואז, בעקבות גילוי הפאזל שהפר את זכויות היוצרים שלי, והחיבור המוצלח שנוצר עם שמש, בעלי בית הדפוס, קיבלתי את הדחיפה להקים עסק".

שמש: "אנחנו התמחינו במשך שנים בעבודה עם מעצבים, ובהפקת קטלוגים וספרי אמנות של מוזיאונים. כשטובית באה אלינו עם הרעיונות שלה, זה התאים לנו, כי רצינו לעשות משהו נוסף, מעבר למתן שירות יומיומי, בשביל העניין. לפתח מוצר משלנו, ולהוציא אותו לשוק". ע.ר, שמחזיקה ב-55% של ARTALIC, השקיעה במיזם עד כה כ-3 מיליון שקל.

התוכנית המקורית הייתה לצאת לחו"ל, לארה"ב. המוצרים, כרטיסי-ברכה בעיקר, הודפסו באנגלית. לור: "גייסתי 6 מאיירות. הראשונה הייתה הילה חבקין, מאיירת ספרי ילדים. יצרנו סדרת כרטיסים, שבכל אחד יש סיפור קטן מאויר. עם התרחשויות ועם דמויות. עשינו סטורי-בורד, כמו באנימציה, ובכל כרטיס יש טוויסט קטן. הסגנון הוא קלאסי, עתיק, כמו סוג של אגדה".

המיזם יצא לדרך בקיץ 2003. "הצגנו בתערוכה בניו-יורק. חיפשנו מפיצים, אבל האמריקאים לא ממהרים להזמין מאנשים שאינם מכירים. אז מצאנו שם סוכנים עצמאיים. סוכנים, בשונה ממפיצים, לא רוכשים סחורה. הם עובדים עם חנויות, שולחים לנו הזמנות, ומקבלים עמלה. הבעיה, שאי אפשר לנהל אותם מהארץ, הם לא מרגישים מחויבים, וכשיוצא להם, הם מוכרים. בעלי חנויות אומרים לנו הרבה פעמים, 'עזוב אותי ממשהו חדש, תביא לי דברים מוכרים'. ואז התברר, ששיטת עבודה עם סוכנים לא מספיק טובה".

אחרי שנתיים של דשדוש, החליטו שמש ולור על פניית פרסה: עד שימצאו מפיץ בחו"ל, ירכזו את מאמציהם בשוק הישראלי. הם הבינו שצריך גם לגוון את סל המוצרים, ולפני חצי שנה התרחבו מכרטיסים, לסדרות של מוצרי-נייר מעוצבים (STATIONERY): מחברות כתיבה וציור, פנקסים, קלסרים, עטיפות לדיסקים, ועוד מוצרים נלווים.

לור: "אלו מוצרים למשרד הביתי. לכולנו יש בבית פינת עבודה. בין אם זה פינת לימודים, שולחן מחשב, פינת ניירת, או התכתבויות. יש אנשים שמתעדים דברים, וחשוב להם על מה יכתבו אותם. בחו"ל, המוצרים האלו נפוצים, אך בארץ אין הרבה מזה, ומה שיש נורא מותגי, או שפונה לנוער עם דמויות של דורה ופוקה, או מותגי פיות, או כרטיסי מיכל נגרין".

" מה הם הקשיים שבכניסה לשוק הישראלי?

"קודם כול יש בעיה של חינוך, כי הקונספט שלנו שונה. בעלי החנויות רגילים לכרטיסי-ברכה ולמוצרים מותגיים. הם מפחדים לקחת סיכון, שהקהל לא יקנה. אפילו הסוכנים שלי שואלים: 'למה את לא מותגית?' 'למה את לא נוצצת?' למה את לא עושה מוצרים לבני-נוער?'

"ואני אומרת: כולם פונים אל הנוער, אבל מי חושב על בני ה-30 פלוס? אמנם הליין של מיכל נגרין, שמשווקת דורנת, פונה למבוגרים, אך רק לפלח מסוים מאוד, לדודות שאוהבות ענתיקות. אני מפרגנת להם, אבל בתערוכות בארה"ב רואים 500 סגנונות. פה בארץ יש 10 סגנונות שונים, וכבר אומרים שזה 'טו-מאץ'.

"השבוע הייתי בחנות של רשת לציוד משרדי, שהבעלים מכיר אותי כלקוחה. הוא לא ידע שאני אחראית למוצרים שיושבים אצלו על המדף. אמרתי לו: אני רואה שאין לך כמעט מוצרי ארטאליק. הכול כמעט ריק. הוא אמר לי: 'מה אכפת לך, זה העסק שלך?' עניתי לו: 'בדיוק כך. זה העסק שלי'. הוא הביט בי נדהם ואמר לי: 'בסדר. תני לי עוד הנחה, ואזמין עוד'. אמרתי לו: אתן לך עוד 5%, אם תכניס אותם גם לשאר חנויות הרשת.

"כששאלתי אותו 'איך המוצרים הולכים?' הוא אמר לי דבר ש-4 שנים חיכיתי לשמוע. 'את רואה', הוא אמר, וסימן על המדף את השטח של המתחרים שלי, פלפוט, דורנת וסילבר-סטאר. 'מכאן עד כאן, אלה מוצרים לילדים, ומכאן עד כאן, הוא הצביע על שטח המדף שלי, זה למבוגרים'. אמרתי וואלה, סוף-סוף נפל האסימון, ומישהו הבין. זה מה שרציתי לשמוע. כי זה נורא שאתה עושה דברים, ואומרים לך: 'זה יפה, אבל מי צריך את זה'".

" איך מתנהלת התחרות בין השחקנים בשוק?

"יש ענק ששמו פלפוט, ושמענו מבעלי חנויות שהם מקבלים ממנו יופי של הנחות אקסטרה מיוחדות, מה שמקשה כמובן עלינו. יש גם תופעה של אחד שמחקה את השני. למשל, פלפוט וסילבר-סטאר הלכו בעקבות דורנת, והוציאו מוצר דומה מאוד לליין של מיכל נגרין, אך זול יותר. למזלי, אותי אף אחד לא מחקה כי אני לא מותגית".

מסילבר סטאר נמסר בתגובה כי המוצר המדובר עוצב לפני ארבע שנים, עוד לפני יציאת הליין של נגרין. "פלפוט" מסרה בתגובה: פלפוט ידועה בארץ וברחבי העולם כחברה חדשנית. מטבע הדברים, מוצריה עונים על צרכי האופנה העכשווית, ומתחדשים ומתעדכנים בכל שנה. הסגנון הרומנטי- נוסטלגי הינו טרנד עולמי ו"פלפוט", כמו חברות רבות אחרות וכיאה לחברה מסחרית המזהה את הפוטנציאל והדרישה, נותנת גם היא מענה לשוק במבחר מוצריה".

בינתיים, החודשים האחרונים הם בסימן פריצת דרך עבור ARTALIC. לור: "נכנסנו לרשתות כמו צליל, טאואר-רקורדס, AM-PM, ניו-פארם, ארטא והפנינג. גם בוטיקים של אוכל, שוקולדים, ויינות מתחברים אלינו, בעיקר לקולקציית הכרטיסים. בחודש האחרון סגרנו חוזים גם עם קרביץ והמשביר לצרכן". "