חיים גורי שלא הכרתם

גורי, 83, מחבר "שיר הרעות" ו"באב אל וואד" הופיע במועדון "לבונטין 7" בתל-אביב, באירוע שכלל עיבודים מוזיקליים ותיאטרליים לשירתו, שחיבר המלחין הצעיר אורי לשמן בן ה-37. באירוע שנעשה במסגרת הסדרה "שירה פלוס", שאותה עורך חוקר התרבות פרופסור ניסים קלדרון, הופיעו השחקנים דביר בנדק, עמנואל חנון, לירז אבני והזמרת מאי ישראלי. גורי קרא משיריו ודיבר בין הקטעים.

קלדרון, שעמל בימים אלה על ספר העוסק בשירה וברוק הישראלי, מספר כי בימים ההם, בצעירותו של גורי, כמעט ולא היו בנמצא מקומות כדוגמת "לבונטין 7". "מועדון 'צוותא' פעל", אומר קלדרון, "כמו גם "כסית", ה"חמאם", מועדון "מילו" בתל-אביב ו"סורמלו" בירושלים. אבל, ככלל, המשוררים המהפכנים היו מתכנסים בדלת אמותיהם. היה להם נוהג לעשות מסיבות בבתים פרטיים. היו שרים שם, אבל אלה היו שירי שיכורים. לא הקראת שירה ואימפרוביזציה".

קלדרון סבור כי בניגוד לאותם ימים שטופי עתיד, אנו נמצאים כעת בתקופה של הסתכלות אחורה וכי גורי, דווקא, הוא אחד ממייצגיה החשובים.

"רוב האנשים לא יודעים את זה", מבהיר קלדרון, "אבל הספר האחרון של גורי, 'מאוחרים', מיצג שלב של חשבון נפש מאוד עמוק, שאנחנו עושים עם התרבות הישראלית. מעין מבט מחודש על כל מה שמשייך אותנו לתרבות הזאת, מתוך הרגשה שדווקא כעת אנחנו יכולים לחשוב מחדש, להיות יותר ביקורתיים לגבי דברים שעשינו בעבר, אבל יחד עם זה לא חסלניים.

השלב הזה, לדעתי, מעיד על יותר אופטימיות באשר לעתידה של התרבות הישראלית מאשר הצעקה הפוליטית. אנשים למעשה מבינים שזה לא הולך להיגמר מחר וזה לא על סף תהום. להיפך. זה זמן שבו יש לנו מספיק שקט ובגרות כדי לחשוב על הישן באופן חדש".

סדרת המפגשים בין מוזיקאים למשוררים, שעורך קלדרון היא אחד הביטויים לחיבור בין הישן והחדש, בין הטקסט הקנוני לבין המוסיקה פופולרית, כשלדבריו, ישראל היא יחידה במינה בהיקף הלחנות השירה על ידי אמני רוק. באירועים עתידיים בסדרה, למשל, נזכה לשמוע את דויד גרוסמן קורא מחזור שירה פרי עטו למוזיקה של רונה קינן ויוני רכטר.

המלחין והמנצח אורי לשמן, שאחראי על הלחנת שיריו של גורי, השלים לפני כשנה יצירת תיאטרון מוזיקלית גדולה, המבוססת על "יריד המזרח" מאת גורי. "קרה פה דבר שעוד לא קרה לי בחיים", מתרגש המשורר. "אורי לשמן החליט להלחין מחזור שלם של שיריי, שיש הרואים בו אולי את המחזור הכי איכותי שלי, גורי לעת זקנה. זה היה מדהים. הוא הלחין עשרות שירים שמחכים למצוא, כרגע, את האכסניה המתאימה. הייתי רוצה לראות את זה עוד בחיי".

יפי הבלורית והתואר

בעודו ממתין לתיאטרון או לפטרון אמנויות, שיאמץ את היצירה, ממשיך גורי לבחון את החברה הישראלית במבט נוקב. במסגרת החשבון עם עברו ועם השימוש שנעשה בפזמוניו ובשיריו, הוא מתוסכל עד מאוד מהפרשנות שניתנה ל"שיר הרעות", בעיקר בתפישת "יפי הבלורית והתואר" כמונח גזעני.

"כתבתי יפי הבלורית והתואר כי הם היו בני 17, 18 ומתו בדמי ימיהם. לא כי הם היו צפונים, אשכנזים, כחולי עיניים ומתנשאים".

זיכרון שילוב השיר בהמנון הנאצי בהצגה "ארבאיית מאכט פריי" שתועדה בסרטו של אשר טללים "אל תגעו לי בשואה" עדיין מרתיח את גורי. "ראיתי ביזוי מצדו בהשוואת השיר שלי להמנון הנאצי. דבר פתולוגי של שנאה עצמית איומה. השיר הזה מבכה את החיילים הצעירים שמתו. אין ז'אנר שהדבר הזה לא קיים בו, גם בקינת דוד. להתייחס אליהם כאילו שהם שייכים לעולם הרוחני הנאצי - זה טירוף הדעת, טירוף מערכות".

" כנראה עושים השוואות בגלל קווי דמיון אבסורדיים, למשל שיהודים בעצמם בונים חומות, שולטים על לאום חסר זכויות וכו'.

"בואי ניקח סולם ריכטר, שמודד את עוצמת רעש רעידות האדמה. אנחנו, נניח, נהיה דרגה שלוש ארבע, כמו מה שעשו הצרפתים באלג'יריה. למה להגיע לדרגה תשע? אי אפשר להצדיק מעשים רעים, אבל יש בכל זאת הבדל בעוצמת הנוראות. מי שגורש מרמלה לרמאללה זה לא כמו מי שגורש לאושוויץ. כדי להזהיר את החברה הישראלית מפני התבהמות והתקרנפות צריך להשוות אותנו לנאצים? אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אני אקבל התקף לב".

הערך המודיעיני של השירה

לפני שגורי צחור השיער מתיישב בכורסת העור שלו בביתו, בינות לתורים של ספרים, הוא מתקין קפה טחון טרי, שקנה בעיר העתיקה ומצית מקטרת. פעם הפסיק לעשן, אבל אחרי שהתחילו להזהיר מפני נשק כימי, כבר לא ראה בכך טעם.

גורי מרבה לספר כי כשנסע עם משלחת העיתונאים הראשונה לקהיר שאחרי השלום הטרי עם מצריים, פגש שם את האינטלקטואל חוסין פאוזי. במהלך שיחת לילה ארוכה בצרפתית, אמר לו פאוזי, שלו היה המודיעין הישראלי קורא את השירה המצרית לאחר התבוסה במלחמת 1967, היה חוזה את מלחמת אוקטובר (יום כיפור). "כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה", דרש פאוזי.

" לו היית קצין מודיעין הקורא עכשיו את השירה הישראלית, כולל ספרך האחרון, איך היית מנתח את התרבות שעולה ממנה?

"הייתי חושב שמדובר בתרבות שעברה מתרבות הנצורים הצודקים, שאפיינה אותה לתרבות של אשמה וחרטה. דיסאורינטציה מוחלטת לגבי עתיד ולגבי זהות. אף ממשלה אינה מסיימת את הקדנציה שלה, האינטליגנציה חלוקה במלחמה ללא רחם על המהות שלנו, על צדקת הדרך.

"אני מבדיל בין ימים רעים לימים קשים. שואלים אותי צעירים: גורי, היו ימים קשים כאלה? ואני אומר, קשים היו לאין ערוך יותר. תקופות של חוסר עבודה, של מלחמות. אלא שהקושי חושף כוחות גנוזים אבל הרוע מפורר. והתקופה היום היא רעה. אני רואה את החיים הפוליטיים בארץ, ופחד תוקף אותי".

עמוס עוז לנשיאות

גורי מעולם לא הסתגר במגדל השן. כאיש רוח, הוא היה תמיד מעורב בפוליטיקה הישראלית, והיה ממקימי "הדרך השלישית" - זרם ניצי במפלגת העבודה. במהלך השנים, הציעו מספר פעמים את מועמדותו של המשורר חתן פרס ישראל לנשיאות. אשתו של גורי, עליזה, מספרת שהבמאי והמחזאי מיכאל גורביץ' נהג לקרוא לה "רחל", על שם רחל ינאית, אשתו של הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי, ורחל שזר, רעיית הנשיא השלישי, זלמן שזר. "גורביץ' החליט שאני צריכה להתרגל לשם של אשת נשיא", היא מסבירה.

" תגיד גורי, מה דעתך על מוסד הנשיאות היום?

"בושה וחרפה. הנשיא צריך להיות איש רוח מהוגן ונעלה ביותר, אדם המעורה בעמקי התרבות הישראלית ובתרבות העולם. אדם עם יכולת ביטוי כלפי בני עמו, עם סיפור חיים של עשייה גדולה. תראי לאן זה התגלגל ואיך זה הסתיים, אפרופו הסיפור האחרון עם קצב.

"הבעיה האקוטית היא שהמערכת הפוליטית היא זאת שבוחרת אותו. מדוע עם לא יכול לבחור דמות של אדם שבו הוא ישתבח? אבל אני לא פסימי. אני חושב שזו לא גזרת הגורל. אנחנו עוברים תקופה רעה מאוד וכשנצא ממנה יכול להיות שנזכה לאיזושהי הזדככות נפלאה."

" את מי היית בוחר לנשיא?

"היה בחור שהייתי מאוד בעדו וגם היה לו סיכוי - פרופסור אבי רביצקי. בחור מבריק, איש רוח, דתי אבל רודף שלום, איש התרבות היהודית עד שורשיה ואיש העולם הגדול. אבל הוא נפצע קשה בתאונת דרכים. מעבר אליו הייתי שמח לראות בתפקיד הזה את עמוס עוז, מאיר שמגר, אהרון ברק, אמנון רובינשטיין ופרופ' נילי כהן. אני חושב שאם לא מבטלים את המשרה, לפחות מוכרחים להחזיר לה את היוקרה". "