עונה חדשה, בדיחות ישנות

עונה חדשה של "גומרות הולכות" החלה אמש והוכיחה שוב שבתחום הקומדיה, גם שחקניות טובות וטקסטים מושקעים יכולים לייצר בדיחות בינוניות. הדומיננטיות הנשית של התוכנית (איילת זורר, ענת וקסמן ומיה דגן) גורמת להצגתה כתוכנית "הומור נשי", אבל ככל שמרבים לצפות בה, עולה השאלה האם יש בכלל דבר כזה "הומור נשי" או "הומור גברי".

אין ספק שחלק מהעניין בתוכנית מגיע מהכיוון המגדרי. גם הזכיין מוכר את תוכניתו כ"התוכנית הכי סקסית בטלוויזיה", כשהסבטקסט של האמירה דלעיל הוא: "בואו תראו איך נשים מדברות על זיונים ממש כמו גברים". אבל האלמנט הזה ממצה את עצמו אחרי כמה קטעים. אוקיי, הבנו: יש נשים שיכולות לדבר על סקס ברמת "המילואים", לטוב ולרע. אלא שדווקא הניסיון להיצמד ל"הומור הנשי" פוגע ב"גומרות הולכות", שכן דווקא בקטעים "הרגילים" שלה, כלומר אלה שהיו יכולים להתרחש בכל קומדיית-מצבים אחרת, מקבלים הצופים את התמורה המלאה לזמנם והגיבורות מצליחות לבטא את כשרונן בצורה הטובה ביותר. לפיכך לא נותר אלא להגיע להכרה שאין דבר כזה "הומור נשי" או "הומור גברי" אלא רק "מצחיק" ו"לא מצחיק" ועד שלא יכירו בכך ב"גומרות הולכות" נישאר עם תוכנית שהממוצע שלה הוא "חצי-מצחיק".

הקשר הצרפתי

"מסע ברה-מז'ור", ג' 22:00, "יס דוקו"

לעיתים נדירות יוצא לצופה להיתקל בסרט תיעודי שגורם לו להרהר לא רק על אפיזודות מסוימות בחייו, אלא על עצם החיים עצמם. מעשה במוזיקאי צרפתי שבגיל 91 מחליט להגשים חלום ולנסוע למעין טיול שורשים במרוקו. נכדו, שחושש כי הסב לא יסתדר לנוכח תנאי המסע הקשים, מחליט להצטרף אליו, כשעל רקע נופי-מדבר מרהיבים מגולל הסב את פרשת חייו, לא במובן האוטוביוגרפי שלהם, אלא כמארג רגשי של אהבות, אכזבות, סיכויים והחמצות. ברקע המסע, משולבים קטעים שבהם מספרת הסבתא, שנשארה בבית, על אפיזודות מחייה ומחיי בעלה תאב-המסעות.

זהו סרט אמנותי מדי, אסתטי מדי, ויזואלי מדי, איטי מדי, צרפתי מדי, אבל עם כל ההגזמות מחד והמינימליזם מאידך, הוא מצליח לבסוף לגעת, בעיקר בזכות גיבוריו: קשיש שמביט בעולם החדש-ישן שנגלה לו בעיני ילד, בפליאה ובעיקר בהשלמה בלתי-נרגנת בעליל: לא מתוך כניעה, אלא מתוך עוצמה של מי שחי חיים מלאים. בריאותו טובה, באופן יחסי לגילו המתקדם - אפילו טובה מאוד, אך גם הוא וגם הנכד שמתעד אותו מבינים כי למעשה מדובר במעין טיול-פרידה, גם אם לא מהחיים האלה, הרי שלפחות מן החלומות שהעניקו להם את טעמם. באחד מרגעי השיא, מתייחס הכנר לשעבר לקריירה שלו ומצטער על כך שבצעירותו לא אזר עוז לדבר עם מנהל התזמורת שייתן לו לנגן קטע סולו, מה שמוכיח שוב כי אנשים בערוב ימיהם לא נוטים להצטער בגין דברים שעשו, אלא רק בגלל דברים שהיו יכולים לעשות והחמיצו.

הזורעים בדמעה

התקשורת הישראלית שוחה בנהרות של זרע, ערוצי הטלוויזיה השונים

אולי זה האביב שבו כולנו מבקשים שימלאו אסמינו בר, מטבחנו יין ושבתינו ייהמו מתינוקות, אבל אם יש גם לכם תחושה שבזמן האחרון קשה לצלוח תוכנית אקטואליה בלי להיתקל באייטם על זרעים וביציות, הרי שאתם לא ממש טועים. ביומיים האחרונים נספרו רק בערוץ 2 לפחות 3 תוכניות פריים-טיים שעסקו בעניין: זה החל עם רוזן וכספית באולפן "השורה התחתונה" שנדרשו לעניין בעקבות תערוכה של מי שהרתה מהפרייה חוץ-גופית ותיעדה את התהליך. אתמול הגיע תחקיר "כלבוטק" שחשף "בנק זרע" לא חוקי וכחלוף כמה דקות בלבד שיחקה ענת וקסמן תפקיד של פקידה בבנק-הזרע ("גומרות הולכות") והציעה לתורם פוטנציאלי לענג את עצמו תוך כדי קריאה ב"הורים וילדים". העובדה שישראל היא שיאנית עולם בהפריות חוץ-גופיות, מספקת הסבר אחד לתופעה. הסבר אחר הוא פשוט הפסח המתקרב והרצון של לא מעט אמהות בפוטנציה לסתום את פי הדודות הטרחניות שמתעניינות ללא-הרף: "נו, מתי אצלך?"