הגובה כן קובע

"מיד אחרי המבול - הקטסטרופה העולמית הראשונה - קיבלה האנושות החלטה אסטרטגית חשובה: 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים'. מקרה מגדל בבל הוא כנראה העדות המוקדמת ביותר לתכנון אורבני" - כך נפתח ספרו החדש של האדריכל ישראל גודוביץ, " 40X40, ארבעים מגדלים ארבעים שנה". הספר (הוצאת "עם עובד"), הוא נדבך אחד בפרויקט רחב היקף, הכולל גם תערוכה תחת אותה כותרת, שנפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

אולם הספר אינו "קטלוג התערוכה". אותם המגדלים המוצגים בספר באור יום נראים בתערוכה במראה הלילי שלהם. כך, למעשה, רק התבוננות בשני המדיומים משלימה את התמונה האורבנית "מסביב לשעון".

מגדל בבל הוא דוגמה מפוארת ונקודת זינוק קלה לעיסוק במגדלים. התוצאות של אותה החלטה ידועות, אך גם אחרי שנבללו הלשונות והעמים השונים נפוצו לכל עבר, לא איבדו בני האדם את תשוקתם לכבוש גבהים חדשים ולהציב נקודות ציון בולטות במרחב. אם כי בהחלט יכול להיות, שמגדל בבל ועונשו הם גם המקור לפחד הגבהים האנושי - פחד קמאי שהפך למבוסס מאי פעם באסון התאומים ב-2001.

גודוביץ, מבכירי האדריכלים בישראל ואחד הדוברים העזים בקהילה המקצועית השקטה בדרך כלל, יצא למפות את מגדלי המרחב האורבני של ת"א לפני יותר משנה. גודוביץ אומר ל"גלובס", כי בניגוד לתדמיתו הוא אינו שונא מגדלים ואפילו בנה כמה כאלה בעצמו (ביניהם מגדלי אביב בת"א, מול התחנה המרכזית הישנה, ואנדרטת ימית, שנהרסה עם פינוי סיני). "אני נגד מגדלים בתחום העיר ההיסטורית בת"א". עם זאת, המגדל מעסיק אותו כתצורת נוף שמשתלטת על סביבתה, ומכריחה את המבט לקחת אותה בחשבון.

באמצעות עבודה מצויינת של הצלם יונה שליי, משקף גודוביץ את נקודת המבט החביבה עליו - לא רק זו של האדירכל ומתכנן ערים, אלא זו של הולך הרגל ברחוב או הנוסע ברכב. הוא מנסה ללכוד את "ציר המבט" הטבעי, ולבחון בעדו את ההיגיון האורבני שמאחורי מיקום המגדל במרחב.

"אנחנו, הפוסעים ברחובותיה של עיר, חווים את החוויה האורבנית הלכה למעשה", נאמר בהסבר לתערוכה. את נקודת המבט האורבנית מציג גודוביץ בספרו באופן אסוציאטיבי, לעיתים מאיר עיניים ולעיתים סתום ככתב חידה. "לא רציתי לתת ציונים, רציתי לגרום לאנשים לחשוב".

את המחשבה הזו הוא פותח ב"חטא הקדמון" של ת"א - הרס הבניין ההיסטורי המרהיב של הגימנסיה העברית הרצליה, במעלה רחוב הרצל, ובניית מגדל שלום תחתיה. המעשה הזה מסמל, לא רק בעיניו, את החלפת סט הערכים שהנחה את פרנסי העיר - במקום לשים את ההשכלה בראש הציר הראשי של העיר, העדפנו מגדל משרדים ומרכז קניות. מאז, לפי תפיסתו, הלכה העיר ואיבדה עצמה לדעת. כיום ניתן לראות תהליך דומה מתקדם במתחם "הבימה", שיהפוך בקרוב לקניון עם תיאטרון.

"על כל שלושה דונם פנויים מייד רצים ומקימים מגדל. ומה קובע גובה מגדל בעיר?", הוא שואל, רטורית, "איש לא בדק נקודות גובה ברחבי העיר ומה היחסים ביניהן, אז מה קובע? האם זה עניין עיצובי, פרופורציות ואסתטיקה, או העיקרון היזמי, של מיקסום אחוזי בנייה".

ממגדל שלום ועד מגדל הוורד (על גבול ת"א גבעתיים) ממגדלי מתחם הבורסה ברמת גן למגדלי מרכז העסקים בדרום שדרות רוטשילד, ממרכז עזריאלי עד בית המגורים שנבנה מעל "בית חנה" בשדרות בן גוריון - בין 40 המגדלים שבחר גודוביץ יש כמה וכמה שלא היו זוכים לתואר "מגדל" במדינות עם תרבות בנייה גבוהה משלנו (את מגדליו שלו, אגב, לא כלל בספר). בחירותיו מעידות על כוונתו לשרטט מרחב ולא ליצור "מדריך מגדלים".

" לפי מה נעשתה הבחירה?

"היו לי שלושה קריטריונים: גובה (15 קומות ומעלה), השפעה על הסביבה והנוף, ואיכויות אדריכליות - לטוב ולרע".

" אז איך ויתרת על כל קו המלונות על חוף הים?

"זו הייתה החלטה היסטורית שאינה ניתנת לערעור. לא רציתי להתעסק במה שאי אפשר לשנות". הוא מעדיף להצביע על טעויות ופעולות גסות, אבל בניגוד למה שמצפים ממנו, הוא מותח את הביקורת במרומז, באמצעים ספרותיים, אפשר לומר. על מגדל פיבקו ברמת גן, למשל, הוא אינו אומר מה דעתו. בציטוט כתב עתיק העוסק בחוקי יוון ורומי, הוא רומז כי אדריכל צריך לשלם מחיר על פרויקט שלא הוכיח עצמו כלכלית, והמבין יבין.

" למה הטקסט של "הקפטריה בטבריה" הוצמד לבניין המגדלור (בן יהודה 1)?

"תסתכלי עליו! הוא לא נראה כאילו בנו אותו מלמעלה למטה?".

40 המגדלים שלו הם לא מדגם מייצג והם גם לא כל המגדלים בעיר. חלק מהמגדלים שהוא כן מציג, הם דווקא כאלה שאנו רגילים "לא לראות" במרחב העירוני שלנו. כמו ארובת רידינג או מגדל האנטנה של הקרייה. זה האחרון מוצג בספר מלווה בחותמת "מידע חסוי" (טקסט מושחר, מטעמי צנזורה) ובצילום אוויר שבו נראה שטח הקרייה כמין "סנטרל פארק" בעיבורה של העיר.

הטקסטים שמלווים כל מגדל מספרים סיפור שממנו ניתן ללמוד לא רק על המקום ועל המבנה, אלא גם מעט היסטוריה וקצת על אדריכלות ותכנון ערים. הם מביאים ציטוטים של מתכנן העיר ת"א פטריק גדס, של האדריכל הנודע לואי קהאן, אבל גם מכתבי ז'ול ורן, מרסל פרוסט ואמיל זולא. ניכר שגודוביץ עשה מאמץ לכלול רבות מידיעותיו, אך הצליח לעשות זאת בלי להלאות את הקורא.

גודוביץ, כמו תוכנית גדס, הוא יליד 1934. בעיקר זכורה כהונתו הסוערת כמהנדס העיר ת"א, למרות שזו ארכה רק 9 חודשים, והתפוצצה על רקע חילוקי דעות קשים עם מקבלי ההחלטות השונים. מה שקרה לגודוביץ קורה, בעצם, לכל אדם יצירתי ודעתן, שנמצא בעמדת מפתח, ואינו מוכן ללכת תמיד בתלם ולהתפשר כדי לשמור על "שלום בית". עובדה זו לא מנעה מראש העירייה, רון חולדאי, לתת את ברכתו לפרויקט ולכתוב לגודוביץ עד כמה מפרה הייתה תקופת עבודתם המשותפת.

ואולי זה בזכות אופיו של גודוביץ החדש. בניגוד לתדמיתו הפרובוקטיבית, הפעם הוא נראה כמי שיש לו בשורה וחזון - ולאו דווקא ביקורת ארסית. "תוכנית גדס שרטטה עיר גנים נמוכת קומה, שבעורקיה זורמות שדרות רחבות ידיים ורחובותיה מפנים חזיתות אל האור הים תיכוני. אולם גדס לא לקח בחשבון את הגידול העצום של המטרופולין. ומכיוון שנסמך על קו החוף כנקודת מוצא וסיום לצירים הראשיים, אין לעיר "טבעת" מרכזית שסביבה היא יכולה להתפתח לכיוונים שונים".

במקום "איים מלאכותיים" שעליהם דובר כבר, גודוביץ היה רוצה לראות את קו החוף מתרחק מערבה. הוא חשב על מערכת של צירי תנועה וגשרים, המאפשרים גם למי הים לזרום ולהשתלב במרקם הבנוי. "אם בדובאי אפשר לבנות לשונות יבשה ועליהן למקם את מגדלי הענק והמוזיאונים, למה לא בת"א?" זה, בשילוב עם בניית מגדלים מתואמת במרחב, יאפשר, לדעתו, ליצור עיר מודרנית שתוכל להמשיך ולהתקיים בלי לחנוק את עצמה.

כשיצא לדרך עם תוכניתו לספר ולתערוכה אמר גודוביץ: "בנקודת הזמן הזו צריך לעשות רוויזיה בחשיבה. צריך תוכנית אסטרטגית רב-שכבתית - בניה, אדריכלות, תחבורה, אקולוגיה, אור, שמש. אני מאמין שאנחנו עכשיו בשלים יותר. רציונליים".

היום, במרחק שנה מתחילת הפרויקט הוא נראה עייף יותר. "את רוב הטקסטים לספר כתבתי בארבעה ימים בריגה. ישבתי בבית מלון על חוף הים ולא יכולתי להפסיק לכתוב". החדרנית, הוא מספר, אמרה לו שהוא מזכיר לה את פושקין שישב וכתב באותו מקום בדיוק. ניכר שההשוואה נעימה לו. הוא אוהב שמתייחסים ברצינות לעבודתו, ולא פוסלים אותו מראש בשל אישיותו הסכסכנית.

" למה הקדשת את הספר לקבלן ואיש העסקים משה אביב?

"הוא האמין בי ונתן לי לתכנן עבורו גם כשאחרים, ביניהם מהנדס העיר באותה תקופה, ומי שהיה מהנדס העיר אחרי, ניסו להשפיע עליו לא לעשות את זה. אמרו לו שאיתי יהיו לו רק צרות. כששאלתי אותו למה הוא צריך להסתבך איתי הוא ענה: עוד לא קם הבנאדם שיגיד לי עם מי לעבוד על מגרש הפרטי שלי".

" אולי באמת התדמית שלך דומיננטית מדי? נראה שמי שלוקח ליד את הספר שלך לא מצליח לדפדף בו בלי להיות שבוי בדעות קדומות.

"שיחשבו מה שרוצים. שיבקרו אותי, לא אכפת לי. אבל שיקראו", הוא אומר בתסכול. ובעצם לא חייבים לקרוא. מספיק לעלעל ולהתבונן בתמונות, החדשות לצד הישנות, ובמפות החינניות שמלוות את הספר. מספיק לקרוא את החידות הקטנות ששיבץ בראש כל פרק, כדי להבין שיש כאן יותר ממה שאפשר להסיק מהיכרות עם האיש בלבד.

יש אןמנם ביקורת, אבל אין גסות רוח. יש אימפולסיביות, שניכרת בעיקר בטקסטים האסוציאטיביים ובבחירה הבלתי מנומקת דווקא במגוון זה של מגדלים. אבל יש גם חוש מידה, שניכר בצמצום המילולי וביכולת לא להתפלפל ולהטיף. ויש גם רומנטיקה והתרפקות. אחרת איך אפשר להסביר את הכוכבים שבהם הוא מעטר את לוחות התצוגה בתערוכה? "שייראה קצת יותר סימפטי", הוא אומר, "לא רשמי כל כך".

"מה אתה מצפה שיקרה בעיר, הרי לא יפסיקו לבנות מגדלים?

"אולי מה שאמר לואי קהאן הכי נכון לת"א: שישאלו אותה מה היא רוצה להיות". "