פותחים שכונה

"אגדת דשא", ה', 21:00, ערוץ 10

למקרה שהמחאה לא סחפה אתכם מהטלוויזיה לכיכר רבין, הנה משהו קטן וטוב לצפות בו, גם אם הסדרה הזאת חלפה לידכם בלי שתשימו אליה לב. "אגדת דשא" אמורה הייתה להיות סדרה שבמרכזה קבוצת כדורגל, אבל הפכה לטלנובלה שיש בשוליה מעט קבוצה. לא בטוח שמדובר בספין רע בהכרח. "האלופה", למשל, היא אסון טלוויזיוני ואפילו ניסיון מוצלח יותר, כמו הסדרה האנגלית "נשות הכדורגלנים", הלך והתרחק מהנושא שלשמו התכנסה הסדרה. ב"אגדת דשא" ויתרו מראש על הניסיון הנואל לצלם קטעי כדורגל שייראו אותנטיים, וגם מאפייני הקבוצה, "נווה-ארגמן" מהליגה השלישית, פטר את ההפקה מראש מהצורך לדמות משחקי כדורגל שייראו מוכרים לצופי הטלוויזיה.

אז כדורגל אין בה, אבל מה כן יש? "יש משחק" כמו שאומרים חובבי הז'אנר: משחק לא רע בכלל של סמי הורי, נבו קמחי, גלית גיאת, דניאלה וירצר, (בתצלום) דפנה דקל ומעל כולם: אורי גבריאל, שחקן שהתבזבז שנים ארוכות מדי על "טייפ קאסטינג" מסוים מאוד (אחרי שהיה סמי בן-טובים, גיבור "מתחת לאף").

גבריאל, בתפקיד מיורה, מנהל קבוצת נווה-ארגמן, למרות שהוא דמות משנה בעלילה, מצליח להיראות משכנע למדי, במיוחד אם יצא למי מהצופים להיתקל במנהל טיפוסי של קבוצה מליגה נמוכה.

הרעיון העלילתי הוא פשטני משהו: ברוקרית צעירה (וירצר) יורשת קבוצת כדורגל שאין לה עניין בה, אך המפגש עימה מצליח לטלטל את עולמה. אחרי שהיא מגלה את חיקה החמים של השכונה אל מול מלאכותיות חייה הנוחים, לכאורה, היא מתגייסת למען הצלתה. למרות הסכימה, מצאתי את עצמי, לא אחת, יושב ומייחל להבשלת המתח המיני בין וירצר לבין הורי לכדי רומן של ממש. מה שמוכיח שלמרות שסדרות עלילתיות על כדורגל נדונו כנראה לכישלון, הרי ש "אגדת דשא" מצליחה, בעיקר בזכות צוות שחקניה, לתפקד כסדרה חביבה למדי, כזאת שאפשר לצלול אליה בנעימות אחרי התמודדות עם עוד מהדורת חדשות.

צרו איתנו קשר *5988