עושר לא מתאים לכל אחד, צריך לאהוב את זה

אחרי שחגיגות ה-40 לאיחוד ירושלים הפכו למסיבה שאיש לא בא, נותר אלפרד אקירוב האדם היחיד במדינה שיש לו סיבה אמיתית לשמוח. אקירוב לא יכול היה לקוות לתזמון טוב מזה להשלמת פרויקט "ממילא" - קומפלקס ענק שכולל בית מלון, דירות מגורים ושטחי מסחר, ונחשב למיזם היוקרתי ביותר שידעה ירושלים בעשורים האחרונים - המחבר את מרכז העיר החדשה לשער יפו, ושוכן למעשה על קו התפר שבין ירושלים ההיסטורית לבירת ישראל המודרנית, בין העיר הערבית ליהודית. עיקרו של הפרויקט, שתכנן האדריכל משה ספדיה, הוא מדרחוב שוקק חנויות ובתי קפה, סמוך ל"מצודת דוד", המלון היוקרתי שבבעלותו של אקירוב, ו"כפר דוד", השכונה הפסטורלית שרוב תושביה יהודים עשירים מחו"ל שמגיעים לביקורים מזדמנים בחגים. לנוף כאן אין מתחרים: מדרום מתפרס גיא בן הינום, ומעליו השכונות ימין משה ומשכנות שאננים; ממזרח נשקפים מגדל דוד וחומות העיר העתיקה. די בתפאורה הזאת בשביל להבטיח הסתערות המונית על בית הקפה החדש של "ארומה", מהדיירים הראשונים במדרחוב.

פירוש השם "ממילא" בערבית הוא "זה שבא מאלוהים", פרט עתיר סמליות לנוכח העובדה שאקירוב בילה את 13 השנה האחרונות במאבקים מתסכלים בנציגיו של אבינו שבשמים, הגורמים החרדיים בירושלים, שאתגרו אותו בכל קושי אפשרי. "מבחינה לאומית זו הייתה איוולת", אומר אקירוב בראיון בלעדי ל-G. "הפרויקט הזה היה צריך לצאת לדרך כבר לפני שבע שנים. כתוצאה מהעיכוב העירייה הפסידה 100, אפילו 120 מיליון שקל בגביית ארנונה, פלוס מאות מקומות עבודה - וכל זאת בתקופה הקשה ביותר של העיר, כשאין אפילו כסף לנקות את הרחוב".

"ממילא" היא אחת השכונות הראשונות שנבנו במאה ה-19 מחוץ לעיר העתיקה. לאחר מלחמת ששת הימים החליט ראש העיר טדי קולק להפוך את השכונה, שהייתה אז אוסף של שיכונים מכוערים ומוסכים מתפוררים, לסמלה של העיר המאוחדת. לצורך העניין הוקמה "קרתא", חברה עירונית-ממשלתית שתפקידה היה לדאוג לפינוי התושבים מהאזור ולתכנן מחדש את השטח, המשתרע על כ-120 דונם. 35 השנים מאז הוקמה "קרתא" עברו בחיכוכים ובמחלוקות עם כל הגורמים המתחרים במציאות הירושלמית - הדיירים המקוריים, מתכנני העיר, הממשלה, הדתיים, התושבים הערבים, מי לא.

אקירוב נכנס לפרויקט ב-1994, באמצעות חברת הנדל"ן שלו, אלרוב, ובשותפות עם חברה בריטית בשם "לדבוק". בשלב הראשון הוקמה שכונת "כפר דוד", שעומדת ריקה רוב השנה בציפייה שדייריה היוקרתיים יקפצו לביקור מולדת. המאבקים הממושכים עם הביורוקרטיה הישראלית הבריחו את "לדבוק", ואקירוב נותר יזם יחיד. "נכנסתי בתקופה שרבין היה ראש הממשלה, וראה בפרויקט הזה את שיא החשיבות. הוא אמר לי, 'רק תבנה'. בשלב הראשון הקמתי את מלון מצודת דוד (לשעבר הילטון), שנפתח בינואר 1998 אחרי שלוש שנות עבודה. אחרי זה ביקשתי רישיון לדיפון ולחפירה מסביב. בינתיים הממשלה השתנתה ושרים חרדים קיבלו את התיקים שהיו רלבנטיים לפרויקט - משרד השיכון ומשרד הפנים".

לטענת אקירוב, המעכב העיקרי של הפרויקט היה מנכ"ל קרתא, אפי הולצברג. "לפני זה הוא היה אחראי להוציא כיתות בית ספר לטיולים", הוא זועם. "אני לא רוצה להשתמש בביטויים קשים, אבל אני מוכן להגיד שאני לא הייתי מקבל אותו לעבודה אצלי כשליח. הוא הלך לרב אלישיב ואמר לו שאנחנו בונים בתי קולנוע שיפעלו בשבת. אלישיב טלפן למאיר פורוש, שהיה סגן שר השיכון, ואמר, 'בונים בתי קולנוע בכותל'. השר אלי ישי סירב לחתום על אישור. אמר, 'אני משרת סקטור מסוים, זה נגד המצפון שלי'. כמה שלא דיברתי, אני לא מתכוון לפתוח בשבת - הרי זה נגד האינטרס שלי ושל הפרויקט, כי רוב הקליינטים הם דתיים - אף אחד לא שמע. אין לי שום דבר נגד דתיים, זו אוכלוסייה נהדרת, מאוד נאורה. רואי החשבון, יועצי המס הכי טובים, הם דתיים. הנשים שלהם מתלבשות הכי יפה. אבל הולצברג אמר שתהיה פריצות ושהערבים יתחילו עם הילדות שלנו, והרב אלישיב חזר על זה, ותקעו את הפרויקט לשמונה שנים".

ב"ממילא" עוד אין בתי קולנוע, וגם חברת קרתא כבר לא קיימת. אקירוב הגיש סדרה של תביעות נגד החברה, שהסתיימה בפסק בוררות שקבע שעל קרתא לשלם לו פיצויים בסך 100 מיליון שקל על העיכובים המתמשכים בבנייה. בהמשך, אחרי שקרתא לא מילאה את החלטת הבוררות, הוכיח אקירוב שהחברה לא מתפקדת ושאין לה הכנסות, והביא לפירוקה. בכך הוא קבע תקדים היסטורי: זו הפעם הראשונה בישראל שחברה ממשלתית הוכרזה כפושטת רגל. גם עכשיו אקירוב לא מתכוון לתת לקרתא לנוח על משכבה בשלום. "אם לחברה אין כסף, אני הולך לתבוע אישית את הדירקטורים שלה", הוא מאיים.

זליכה? "איפה הוא תיקן שלטון?"

פרט לקרתא המנוחה, אקירוב מסמן אחראי נוסף לעיכובים בהשלמת מיזמי נדל"ן בישראל: ירון זליכה. אקירוב הוא לא הראשון שטוען שהחשב הכללי עושה את המוות ליזמים וגורם בהתעקשותו על כללי הביורוקרטיה לבריחת משקיעים מהמדינה, אבל התקפתו עליו חריפה במיוחד. "הוא אנטי כל דבר, הוא פסיכופט", אומר אקירוב. "האדם הזה גרם נזק עצום למדינה. בגללו, אף פקיד מוכשר לא רוצה לעבוד בשירות המדינה, כי הוא מלשין, מאיים. בגללו אף אחד לא רוצה לקבל עכשיו תפקיד של נציב מס ההכנסה. אנשים אומרים, 'מה יצא לנו מזה? מקבלים תפקיד, משכורת נמוכה, משרתים את המדינה, עובדים עשרות שעות, ואחר כך אוסרים אותנו על הלשנות'".

טוב, הנציב חשוד בפלילים.

"הוא לא עשה כלום, בוודאות. אני מכיר את ג'קי מצא היכרות שטחית. הוא אחד הבחורים הכי הגונים שיש, הכי ישרים. גדל בבית קשה יום. כששאלו אותו איך זה לישון בבית סוהר הוא אמר, 'אני ישנתי בחדר עם ההורים וזה יותר קשה'. בסך-הכול, אנשים ביקשו לדבר איתו והוא דיבר איתם. באו ואמרו לו, 'אנחנו ממליצים לך למנות את הבחור הזה, הוא נהדר, קח אותו לעבודה'. הוא בדק, גילה שהוא לא טוב, ולא לקח. לא האשימו אותו שהוא גמר שומות או קיבל שוחד, האשימו אותו על מינויים. איזה מינוי שהוא עשה היה לא בסדר?"

ואולי החשב פשוט מקפיד על סדרי ממשל תקין?

"איפה הוא תיקן שלטון? חוץ מלהרוס הוא לא עשה כלום. למשל, הנושא של בנק לאומי. אני מכיר את האיש שמעורב בזה, פרנק לואי, ידיד אישי שלי ואיש יקר. הוא תרם עשרות מיליונים לאוניברסיטת תל אביב. אמרו לו, 'אולי כדאי לך לקנות את בנק לאומי?' הוא אדם מבוגר, וחשבו שטוב שיהיה לו איזה עיסוק. הוא בדק והגיע למסקנה שהוא לא רוצה להיכנס למדינה שיש בה רגולטור. מזה לבוא ולהגיד שהוא קנה את המכרז? הוא בכלל לא השתתף במכרז. מה עשו לו פה, העיתונות כתבה עליו, והוא היה בעצבים מזה שמה שכתבו התפרסם בכל העולם. זה אדם במעמד בינלאומי, עם החברה הכי גדולה בעולם לשופינג סנטרס, הוא יושב בבנק המרכזי של אוסטרליה, ופה מאשימים אותו שהוא נתן שוחד. את מי הוא שיחד?"

אז כל החקירה על הפרטת הבנק היא חסרת בסיס?

"זה הכול דיבורים. איך פרנק לואי אמר, 'את העושר שלי אני לא צריך, אני עשיתי אותו, יש לי מיליארדים, אני בא לחפש לעשות פה כסף? אני הרי בא לעזור למדינה'. אתם מדברים על איש שמכר את העסק שלו בשלושה מיליארד דולר. איש בסדר גודל כזה לא צריך אותנו. אני מכיר גם את האיש השני בפרשה, דניאל אברהמס. הוא היה אצלי בבית ביום הולדת של שמעון פרס. ציונות, למיטב הבנתי, זה לבנות את המדינה ולא להרוס אותה, ובשביל לבנות את המדינה צריך להביא את יהדות העולם לפה. אם השלטון יפחד מפקידות לא נורמלית ופסיכופטית, לא יהיו עסקים ומפעלים ומקומות עבודה חדשים".

אקירוב משוכנע שהוא מכיר מקרוב את הפרטים המדויקים בנוגע לקשר שבין לואי לבין ראש הממשלה. אחרי הכול, הוא נחשב לידידו של אהוד אולמרט ואף נכח בפגישה בין שני האישים, שהתקיימה בביתו של ראש הממשלה בקיץ שעבר, במהלך המלחמה בצפון. דבר הפגישה ממשיך לשמש את אלה הטוענים שהתערבותו של אולמרט בהפרטת בנק לאומי נעשתה בניגוד לחוק.

בנוסף, מתנגדי אולמרט טענו בעבר שבזכות חברותם ההדוקה הוא העניק לאקירוב אישור להוסיף קומה וחצי למלון מצודת דוד, ושאקירוב גמל לו כשתרם למסע הבחירות שלו לראשות עיריית ירושלים, תרומה שהוסוותה כרכישה של יצירת אמנות של רעיית ראש הממשלה. "קודם כול, אני לא קניתי אף תמונה מעליזה", מבהיר אקירוב. "אני קונה מגלריות, ובגלריה שלוש היו תמונות של עליזה וקניתי אותן. אני חושב שהיא ציירת מוכשרת. מעולה. מה הדבר הזה, לאשתו של ראש הממשלה אסור להיות אמנית? התמונה תלויה בחדר הישיבות במשרד שלי. כשאתה אדם הגון ועושה דברים ביושר אתה לא מסתיר דברים. בכלל, יש לי את התמונה הזאת כבר עשרים שנה. לפני עשרים שנה אולמרט אפילו לא היה ראש עיר, הוא בסך-הכול היה חבר כנסת. מישהו בכלל הכיר אותו? ובעניין המלון, האם ראש העיר יכול לאשר פה עוד קומה וחצי? ודאי שלא. רק ועדה מחוזית יכולה לאשר. מה עשו אנשים כמו ספיר (לשעבר שר האוצר) ואחרים, קיבלו שוחד? הרי כשמתו לא הורישו דולר אחד. אפילו לא היה להם כסף לקבורה".

טוב, זה לא בדיוק המקרה של אולמרט.

"קודם כול, אולמרט היה עורך דין. הייתה תקופה שכחבר כנסת היה מותר לו לעבוד גם כעורך דין. אחר כך הגבילו את זה כי ראו שחברי כנסת מרוויחים הרבה כסף. כל פוליטיקאי, כשהוא נכנס לתפקיד מסוים, חייב לתת הצהרת הון, להסביר מאיפה באים הנכסים. אי-אפשר להגיד שבגלל שיש לו נכסים הוא לא ישר. אני בעד שקיפות, בעד חקירות, שיבדקו כל דבר, אבל שמעתי היום ברדיו את יואב יצחק אומר, 'ראש הממשלה גנב 400 מיליון דולר'. למה הוא צריך להגיד את זה ברדיו? יש פסק דין? אני לא מבין את התרבות הזו. לא מתייחסים לזה שלבן אדם יש משפחה, יש לו ילדים, נכדים. מי רוצה אחר כך לשרת את המדינה?"

אתה מאמין שאולמרט יצא נקי מכל החקירות?

"בעניין מה שאולמרט צריך להגיד או לא, יש לו עורך דין. אני סומך עליו, הוא פוליטיקאי חכם וותיק, והוא ידע מה להגיד. אני מדבר רק על דברים שאני מכיר, ואני מכיר את הנושא של פרנק לואי. גם אני כבר לא יכול לעבוד במדינה. איפה שאני הולך אומרים הון ושלטון. ראש עיר מפחד להיפגש איתי מפני שהוא לא רוצה כותרת בעיתון. בוועדה המחוזית בכל מקום פוחדים להיפגש איתי. אז איך אני יכול לעבוד? המדינה הפכה להיות בית מלון בשבילי. אני עובד פה, נוסע כל שבוע לשלושה ימים וחוזר בחזרה. אני לא אעזוב את המדינה, אבל הבן שלי שעובד איתי, אולי הוא יעזוב. זה מה שאנחנו רוצים?"

קרה שיכולת לקצר תהליכים בתמורה לשוחד?

"אני אענה על זה בצורה ישירה. כשפרויקט 'ממילא' היה תקוע, אמרו לי כל הזמן, 'הרי זו בעיה של אנשי דת, לך תיפגש איתם, שחד אותם, ותקבל את הרישיון'. אתם יודעים כמה פניות היו שאפגש עם רבנים ראשיים? לא הלכתי להיפגש, כי אני לא בנוי לזה וגם לא מאמין בזה. הרי לא רק מקבל השוחד מואשם, גם נותן השוחד מגיע לבית סוהר. נפגשתי עם רב ראשי רק כי אני מעריך ומכבד אותו. הרב בקשי דורון חבר שלי, אני אוהב אותו. גם את הרב הראשי יונה מצגר אני אוהב. הוא בא אלינו לבניין כל שבוע".

זה לא בהכרח לטובתו. הרי במלון שלך אירעה ההסתבכות שלו.

"במה הוא הסתבך? עובדה שלא מצאו כלום נגדו. לא דובים ולא יער. היה תעריף של ראש הממשלה, והוא כפוף למשרד ראש הממשלה. מה רוצים ממנו? בסוף לא הייתה האשמה, לא הגישו נגדו כלום, וכמה שיפדו אותו. למה?"

"האישה מפחדת לישון לבד"

אקירוב נולד ב-1941 בעיראק. כילד הוא עלה ארצה והחל לעבוד בעסקי הבנייה של משפחתו. בשנות ה-70 וה-80 היה מעורב ברכישת חברת ארקיע, בהפעלת חברת הבנייה רסקו, ובעסקי מלונאות. ב-1978 הקים את אלרוב, שחמש שנים אחר כך הפכה לחברה ציבורית הנסחרת בבורסה. קבוצת אלרוב עוסקת בכמה תחומים, בהם נדל"ן, טכנולוגיה, ניהול פיננסים ותקשורת. בנוסף, משמש אקירוב כיו"ר ועדת הנאמנים של אוניברסיטת תל אביב ומרבה לתרום למפעלי צדקה.

הרזומה העסקי של אקירוב כולל כמה מהפרויקטים היוקרתיים בישראל, בהם מגדל האופרה, בית אירופה, בית אלרוב, מגדל אלרוב ובית סות'ביס בתל אביב, קניון השרון בנתניה ועוד. בשנה האחרונה נפטר אקירוב גם מבית סות'ביס וגם מקניון השרון, בנימוק שמדובר ב"נכסים לא אסטרטגיים". בשנים האחרונות הוא העביר בהדרגה את פעילותו לחו"ל - לאחרונה רכש בניין משרדים גדול בסמוך לציריך, והוא בונה מלון בוטיק מפואר בבניין עתיק באמסטרדם, הסמוך למוזיאון ואן גוך (ראו מסגרת).

עם זאת, בתודעה הציבורית הישראלית מזוהה אקירוב בעיקר בזכות מגדלי צמרת, פרויקט המגורים היוקרתי ברחוב פנקס בצפון תל אביב, שרשימת דייריו כוללת את אהוד ברק, סמי עופר, אפי ארזי, ברוך איבצ'ר, משה פודהוצר ושאר נציגי האלפיון. טרנד מגדלי היוקרה תפס תאוצה ומילא את קו הרקיע של תל אביב, אולם אקירוב רואה את עצמו כמי שזיהה את המגמה לפני כולם והיה הראשון לשגר מיליונרים מהכפר אל העיר. "מי שרוצים לגור בווילה הם אנשים צעירים שיש להם ילדים", הוא מסביר. "אצלם החברים באים, נהנים מהבריכה. כשאנשים מתבגרים והילדים עוזבים את הבית, כבר לא רוצים לגור בווילה. הבעל איש עסקים ונוסע הרבה לחו"ל, והאישה מפחדת לישון לבד. השבוע הייתי אצל זוג שסיפרו לי שכל פעם שהבעל נוסע, היא מבקשת מאחד הילדים שיבוא לישון אצלה. בבניינים גרים בעיקר זוגות, כמעט ולא משפחות עם ילדים. אלה אנשים שהולכים הרבה לאופרה, לקונצרטים, לתיאטרון, וזה הרבה יותר נגיש מאשר לנסוע כל פעם מהרצליה. החיים יותר נוחים ככה. גם קל יותר לתחזק דירה של שלושה חדרים מאשר וילה".

אקירוב לא מתעכב על המובן מאליו: מכריו העשירים נהנים לפגוש במעלית אנשים במעמדם, אם כי לפעמים הם עלולים לגלות שלא רק סמי עופר מתגורר בדופלקס ממול אלא גם עבריין צמרת כעמיר מולנר, כמו שאמנם קרה במגדלי צמרת. רבים מאמינים שהימצאותו של מולנר בבניין קשורה לפיצוץ שאירע במכוניתו של מנהל הבניין לפני כשנה. "עמיר מולנר לא קנה ממני דירה, אלא שכר מדייר", אומר אקירוב, אבל מתקשה להסביר איך בכל זאת מונעים משוכר לא רצוי להסתנן למגדל. "לומדים ממה שהיה, ופעם שנייה זה כבר לא יקרה. מה שבטוח, הוא לא היה קונה דירה ממני. כשלבעל הדירה וליזם יש אינטרס משותף - זה לא יקרה. צריך שהפיקוח יהיה יותר קשה. למזלנו, בסוף הצליחו להיפטר ממנו".

אקירוב לא מקבל את הטענות החוזרות ונשנות שמגדלי היוקרה לא תורמים מאומה למרקם העירוני, שכן הדיירים העשירים מגיחים מדירותיהם הממוזגות היישר אל המכונית הממתינה בחניון, תוך שהם פוסחים לחלוטין על הרחוב המיוזע שלמטה. "אני רק יכול להגיד את מה שאני שומע מהדיירים שבאו מהווילות, שאומרים: זה כאילו שהיינו בבית סוהר ויצאנו לחופש", הוא אומר. "מישהו מספר, 'אני בא אחר הצהריים הביתה, אם רוצה ללכת לקולנוע אני הולך ברגל, או שאני צועד לבית קפה בכיכר המדינה. כשגרתי בסביון בכלל לא היינו יוצאים מהבית'. אני דווקא שומע שאנשים הולכים הרבה ברגל, האישה שותה כוס קפה עם חברה, כך שלדעתי זה בדיוק להפך".

"אתה רוצה גם לשרת את האגו"

לאקירוב אין מילים חמות במיוחד לומר על המתחרים שמעבר לכביש, יזמי פרויקט YOO, צמד המגדלים שמתרוממים עכשיו במחלף ההלכה. "כמו שלא אזמין מישהו למסעדה שאני לא רוצה לאכול בה, אני לא אבנה בניין שאני לא רוצה לגור בו", הוא אומר. "פרויקט נהרדע-בארי והפרויקט של הרצל חבס ברוטשילד מצוינים. אני לא רוצה לדבר נגד YOO, אבל לבנות על דרך איילון ועל כביש חיפה זה לא אני. הרי מדובר בטעות תכנונית עוד מהתקופה של צ'יץ' (ראש העיר שלמה להט). באזור הזה היה צריך להיות הסיטי של תל אביב, אבל תקעו את זה וכולם עברו לרמת גן. אז עכשיו הפכו את זה לבנייני דירות. נראה לכם הגיוני לעמוד במרפסת בקומה 20 ומעלה, ולראות למטה אוטוסטרדה?"

איפה כן תרצה לבנות?

תן לי את כיכר המדינה ואני בונה 500-400 דירות שם. אני מוכן להשקיע גם בנמל תל אביב או בפרויקט מנשיה (דרומית לנווה צדק). צריך להבין, כשאתה מגיע לרמה מסוימת, אז הכסף מפסיק להיות המטרה היחידה. אתה רוצה גם לשרת את האגו. אתה רוצה להיות מסוגל להגיד, 'הפרויקט הזה והזה הוא שלי'. כך שאני רוצה לעשות רק משהו שאני מאמין באיכויות ובמיקום שלו".

נוצר רושם שאכפת לך רק מהאלפיון העליון.

"כל אחד צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. אתם לא מצפים ממני לעשות דברים שאני לא יודע. אני לא קבלן, אני יזם, אני מעסיק קבלנים, ארכיטקטים, פועלים. אני עושה רק דברים עם ערך מוסף, שיש לי בהם יתרון יחסי. לא מעניין אותי לעשות פרויקט כמו כל אחד אחר. אני בן אדם מאושר, כי אני עושה דברים רק בשביל ההנאה. לא כל אחד יכול להגיד שהוא בא לעבודה ונהנה מכל רגע. אז אני בונה רק בניינים שאני רוצה לגור בהם".

אקירוב לא סתם מתפאר. הוא באמת הדייר הראשון שעובר למגדלי היוקרה שלו. בשנים האחרונות הוא התגורר עם אשתו, חוה, במגדל האופרה, אבל בקרוב מאוד הוא מתכוון לעבור למגדל השלישי בפרויקט צמרת. מה שלא מנע ממנו מלהגיש תביעה, המגובה בדוח שמאי, נגד יזמים של שני מגדלים אחרים שעומדים להיבנות בקרוב ברחוב הירקון, בטענה שיסתירו לו את הנוף הנשקף מהקומפלקס המושקע שלו ויורידו את שווי הנכס. "לדיירי בניין מסוים יש זכות לתבוע את העירייה במקרה של ירידת ערך, והשופט או הבורר יצטרכו לקבוע", הוא מנמק. "אבל זה לא רק אני, כל מי שמתגוררים בבניין תבעו, אבל רק השם שלי היה בעיתון, כי אני יותר סקסי".

גם המעבר לכתובת החדשה לא נקי מבעיות. אחד מקוני הדירות במגדל השלישי בפרויקט צמרת, מיליונר בשם אפרים שחמון, התלונן שפיר המעלית המובילה לסלון של אקירוב פלש לממ"ד הפרטי בדירתו, השוכנת קומה אחת למטה, והפך אותו לבלתי שמיש. בשיאה של הפרשה דווח שעיריית תל אביב הגישה תביעה על חריגות בנייה נגד אקירוב, שסירב מצדו למסור לשחמון את המפתחות לדירתו. בינתיים נסוגה העירייה מתביעתה, כפי שמעידה עורכת הדין של אקירוב, שבעצמו טוען שהפרסומים בפרשה לא היו מדויקים: "סתם ממציאים סיפורים, מישהו סיפר שקרים לעיתון והעיתון לא בדק. הוא הגיש תביעה לעירייה ודחו לו אותה. מישהו יכול לקנות דירה בלי ממ"ד? הבניין כבר מאוכלס ב-60%-70%, תבואו בלילה ותראו את האורות. הרי בלי ממ"ד העירייה לא נותנת אישור. מה, אני בונה בג'ונגל? אז נכון שיש לי סכסוך איתו והוא גרם לי נזק, ואני מתכוון לתבוע, אבל בינתיים לא בוער לי, יש לי דברים יותר דחופים. 99.9% מאלה שקנו שם דירות מלקקים את האצבעות. אז כתבו בעיתון. זה בדיוק כמו ההאשמות נגד אולמרט בפרשת בנק לאומי".

אקירוב מתמרמר דווקא על הפרסומים שהציגו אותו ואת שחמון כחברים קרובים לשעבר שהפכו לאויבים מרים בגלל מעלית. "שחמון אמר שהיה איתי בבית ספר, אבל הוא מבוגר ממני ב-15-10 שנה, אז איך יכול להיות שלמדנו יחד? אני בקושי מכיר אותו. פגשתי אותו דרך בן דוד שלו, איש יקר וחבר שלי עד היום. אבל הוא לא אחראי על הבן דוד שלו. חס וחלילה, אם יש לך בן דוד פושע אני צריך לנדות אותך? הוא לא רוצה להיות מעורב. הוא בכלל לא רוצה לדבר על העניין הזה". שחמון הוא תושב זר שלא נמצא כעת בארץ. פרקליטו, עו"ד אביב אברמוב, סירב להגיב בשמו.

"כסף זה ביטוי של הישגיות"

עשיר אחר, שאקירוב בהחלט גאה בחברות איתו, הוא סמי עופר. אקירוב מתאר את עופר כמי שחרד, כמוהו, לגורל המדינה, והוא שמח על ההזדמנות לתקן את מה שנראה בעיניו כעוול שנעשה לידידו בפרשת מוזיאון תל אביב. תזכורת: לפני כשנה וחצי דווח שעופר התנה תרומה בסך 20 מיליון דולר, שנועדה לבניית אגף חדש, בכך שהמוזיאון כולו ייקרא על-שמו. בתגובה לביקורת הנזעמת שעוררה היוזמה, הודיע עופר שהוא נסוג מהתרומה, והמוזיאון עבר לקושש כספים אצל מיליונרים אחרים. גם כאן, אומר אקירוב, מדובר בפרסומים לא מדויקים, שהפכו את עופר לאיש הרע בפרשה, במקום להסיר בפניו את הכובע.

"עופר הוא חבר שלי, שכן, ידיד נפש. זה יהודי יקר. הוא לא פנה לאף אחד, הם פנו אליו ואמרו לו, 'סמי, אנחנו רוצים ממך 20 מיליון דולר, ונכתוב את השם שלך על המוזיאון'. הוא לא בא אליהם ולא דרש. עשו לו עוול, ביזו אותו בעיתונים. הרי המוזיאון הזה מתחנן למשקיעים, ואם היה תורם איזה גולדברג מאמריקה אף אחד לא היה אומר כלום. תאמינו לי, זה עלה למוזיאון לא 20, אלא 300 מיליון דולר, זה מה שהוא היה תורם. הם היו מצליחים להוריד לו את התחתונים, לא רק את המכנסיים. עופר הוא מאלה שרוצים לעשות צדק עם ההון שלהם. הוא מחלק מאות מלגות בשנה לבוגרי השייטת, האם הוא דרש שהשם שלו יהיה כתוב על המלגה? אז באים אנשים ומכניסים לו כאלה אגרופים שהוא לא רוצה להתקרב יותר".

שאלה לסיום, מה הדבר הכי טוב בלהיות עשיר?

"תאמינו לי, יש הרבה עשירים שמתאבדים, יש הרבה עשירים בדיכאון. עושר לא מתאים לכל אחד, זה צריך להתאים למישהו שאוהב את זה. אני חושב שהכסף זה לא הדבר החשוב בחיים. כסף זה ביטוי של הישגיות. ההישגיות הזאת קיימת אצל מנצח בתזמורת, אצל צייר, מוזיקאי, חוקר, פרופסור באוניברסיטה. במקרה שלי, ההנאה באה מזה שאני יכול לעשות דברים. יש לי הרבה פחות זמן לבלות מאשר לאחרים שאין להם כסף כמוני, כי אני כל הזמן עובד. אני אוהב תרבות, מוזיקה, קונצרטים, אוהב אוכל טוב. אבל אתם ואני אכלנו בצהריים אותו דבר, אנחנו לובשים אותו דבר. הנה באתי היום לעבודה בג'ינס". "