בית המשפט המחוזי בת"א החמיר משמעותית בעונשה של כנופיית גנבי רכבים, למרות ששניים מחבריה כבר ריצו את העונש שנגזר עליהם בשלום ושוחררו מהכלא. בהחלטה הנדירה מתחו השופטים ביקורת על העונשים הקלים שנגזרו בשלום.
הנאשמים היו חברי כנופיה שכמעט מידי לילה יצאה מדירות בת"א לרחבי גוש דן וגנבה רכבים. הם נהגו להביא את הרכבים "לצינון" ביפו ובשעות הבוקר המוקדמות להעבירם לשטחי הרשות הפלשתינית (קלקיליה), שם מכרו אותם והתחלקו בתמורה. רכב הנהוג ע"י ערבי-ישראלי היה "פותח ציר" עבור הרכבים הגנובים.
הנאשמים הורשעו בעבירות רבות וכמעט לכולם היה עבר פלילי עשיר. חלקם אף נשאו עונש מאסר על-תנאי, שהופעל עם הרשעתם זו. למרות זאת, בית משפט השלום בראשל"צ גזר עליהם עונשים שבין 10 ל-48 חודשי מאסר בפועל.
פרקליטות מחוז ת"א ערערה על קולת העונש, בנימוק שמדובר ב"מכת מדינה" ושלא נלקחה בחשבון העובדה שחלקם היו שוהים בלתי חוקיים. חלק מהמורשעים ערערו מנגד על חומרת העונש.
השופטים זאב המר, יהודית שיצר ויהודית שבח, מתחו ביקורת על שופטת השלום שירה בן-שלמה, שבגזירת העונשים התחשבה בכך שחבר כנופיה אחר שהיה עד מדינה כלל לא הועמד לדין, וחבר נוסף שחשף את הפרשה ושימש עד תביעה קיבל עונש קל, למרות שהורשע ביותר עבירות מכל האחרים.
"הלכה מימים ימימה היא, שאין תוצאת ההליך שננקט או לא ננקט, נגד עד מדינה או אף נגד מי ששיתף פעולה עם המשטרה... יכולה להוות קנה מידה לענישה של מעורבים אחרים בפרשה", קבעו.
הם ציטטו מפסיקת העליון, ש"חזר והביע בעקביות את דעתו בדבר הצורך להחמיר בעבירות הרכב", וכן מהחלטות קודמות שלהם עצמם, בהן קבלו על חוסר היחס בין הרטוריקה החמורה בגזר הדין לבין העונש הקל שיחסית שנגזר בסופו.
"עונשים קלים בשל עבירות רכב ובמיוחד בעבירות של גניבת רכב מהווים מסר הרתעתי שלילי. יש בכך אף מסר שלילי, מרפה ידיים, לרשויות אכיפת החוק המשקיעות מאמצים ומשאבים מרובים במניעה ובתפיסה של גנבי רכב, שכן מהמסר הזה משתמע כי המאמץ אינו מניב את התוצאה ההרתעתית הראויה, אם הוא מסתיים בסופו של דבר בענישה מופלגת לקולא".
לדבריהם, ענישה של 1-3 חודשי מאסר על גניבת רכב "סוטה ממדיניות הענישה הראויה לפי החוק ופסיקת העליון, ומהווה פרס לעבריין החוזר ומבצע עוד ועוד עבירות, שכן עונשו היחסי הולך ופוחת ככל שיישפט על יותר עבירות. המגמה צריכה להיות הפוכה. נראה שיש מקום להעלות את רף הענישה".
השופט המר ציין, שהוא "מודע לפערי הענישה בין העונשים שהוטלו בבית משפט קמא, לבין אלה המוצעים על-ידי", אולם "לא הפער שבין העונשים הוא שאינו סביר, כי אם העונש שנגזר מלכתחילה בבית משפט השלום".
למרות שערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, השופטים לא ריחמו: כך למשל, עונשו של הנאשם שקיבל 4 שנות מאסר בפועל הוחמר ל-10 שנים; עונשו של אחר הוחמר מ-22 חודשי מאסר ל-5 שנים; נאשם ששוחרר אחרי 15 חודשים ישוב לעוד 27 חודשים בכלא.
השופטים קבעו, שהשופטת בן-שלמה אף התעלמה מחובתה בחוק לשלול רישיון נהיגה למי שהורשע בהסעת שב"ח. "מדובר בהוראה מנדטורית שאינה נתונה לשיקול דעת בית המשפט", וציינו שהיא גם לא היתה ערה להנחיותיהם. (ע"פ 71716/06).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
